לפנינו ערעור על גזר דינו של בימ"ש קמא שבו הורשע המערער ניר דגן בעבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, וכן נהיגה בקלות ראש וברשלנות שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם.
המערער נדון ל - 8 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי וכן לפסילה בפועל של 10 שנים.
הערעור מתמקד ברכיב המאסר בפועל.
המדובר באירוע שהתרחש בתאריך 28.1.06 בשעת בוקר , המערער נהג ברכב פרטי בכביש 461 מכיוון מערב לכיוון מזרח בנתיב השמאלי מבין 2 נתיבים, במהירות של 80 קמ"ש. באותה עת רכבו שני רוכבי אופניים בנתיב הימני בכיוון נסיעתו של המערער. אחד מהם לבש אפוד זוהר. 200 מטר לפני צומת בני עטרות עבר המערער עם הרכב לנתיב הימני ופגע עם חזית הרכב בחלק האחורי של שני רוכבי האופניים. כתוצאה מהתאונה נהרג במקום המנוח וחברו נפצע קשה. נגרמו לו פגיעת ראש קשה, שברים מרובים בפנים, חתכים בפנים שהצריכו תפירה ושבר ברגל ימין. הוא אושפז בבית חולים למשך כשלושה חודשים.
במועד הרלוונטי תנאי הכביש היו טובים, מזג האוויר נאה, אור יום וראות טובה. המערער נהג ברכב למרות שלא ישן כל הלילה. רשלנותו מתבטאת בכך שלא היה ער לנעשה בכביש, לא הבחין באחד הרוכבים עד סמוך לרגע הפגיעה, ולא הבחין כלל במנוח הגם שהיה עליו להבחין בהם כנוהג סביר.
המערער לא האט, לא בלם ולא צפר כדי למנוע את התאונה, הגם שהיה ביכולתו להגיב במועד. הוא לא התאים את מהירות ואופן נהיגתו לתנאי הדרך וסטה מנתיב נסיעתו מבלי לוודא שאינו מזיק בהתנהגותו זו.
הודאתו של המערער באה במסגרת הסדר טיעון. התביעה הסכימה להגביל את טיעוניה לעונש מאסר של 11 חודשים ו - 12 שנות פסילה בפועל , בעוד שההגנה ביקשה לשכנע את בית המשפט להטיל עונשים פחות חמורים.
לפני שנעמוד על טענות ההגנה נציין בתמצית את עיקרי ממצאיו של בימ"ש קמא. בית המשפט עמד תחילה על מחלוקת הצדדים בשאלה של דרגת הרשלנות שיש לייחס למערער. לאחר שפירט את מהות הרשלנות במקרה זה מצא בית המשפט כי מדובר בדרגת רשלנות גבוהה. אין מדובר באי תשומת לב רגעית. המעבר מנתיב לנתיב הוא פעולה רצונית. המערער הודה כי לא היה ער לנעשה בכביש וסטה מנתיב הנסיעה מבלי לוודא שהינו גורם סיכון.
בית המשפט פירט את נסיבותיו האישיות של המערער לרבות התסקיר החיובי לגביו מטעם שירות המבחן. השופטת קמא הטעימה כי היא מסכימה עם ממצאי שירות המבחן ביחס לאישיותו החיובית של המערער והמצב הנפשי הלא קל שבו הוא שרוי, וכן הצער העמוק למשפחות הנפגעים ולשינויים בחייו בעקבות התאונה. יחד עם זאת, ציינה כי אינה יכולה להסכים להמלצת שירות המבחן בדבר הטלת עונש מאסר בעבודות שירות. זאת, משום שאין בנסיבותיו האישיות של המערער ובנסיבות האירוע כדי לסטות ממדיניות הענישה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון ככלל בעבירות של גרימת מוות ברשלנות. בית המשפט העליון קבע במקרים רבים כי בעבירות אלה הנאשמים הם אנשים נורמטיביים עם עבר תעבורתי תקין, ויחד עם זאת מדיניות הענישה היא להטיל ככלל עונשי מאסר בכליאה בעוד אשר המקרים החריגים הם יוצאים מהכלל. בעניין זה פירט בית המשפט את מדיניות הענישה של בית המשפט העליון בהתאם למובאות מפסקי דין שפירט בגזר הדין.
בית המשפט הוסיף כי בתדירות גבוהה מובאים בפניו מקרים של גרימת מוות ברשלנות על ידי אנשים נורמטיביים, והגם שהוא מבין את רגשותיו של הנאשם והצער הרב שבו הוא שרוי, וכן התופעות הפוסט טראומטיות שהוא חווה מאז התאונה - הרי מדיניות הענישה שעליה חזר בית המשפט העליון היא כפי שפורט לעיל.
יחד עם זאת, התחשב בית המשפט לקולא בשיהוי בהגשת כתב האישום, בעברו התעבורתי הנקי של המערער ובנסיבותיו האישיות.
ב"כ המערער פירט בפנינו בהרחבה מדוע לדעתו יש מקום להתערב בגזר הדין של בימ"ש קמא ואף הגיש פסיקה מתאימה. ראשית, ציין כי במקרה זה חלפו למעלה מ - 6 שנים מאז אירוע התאונה, וכתב האישום הוגש בשיהוי רב (3 שנים ו - 10 חודשים לאחר התאונה הקטלנית).
כמו כן, עמד הסנגור על נסיבותיו האישיות של המערער, עברו התעבורתי הנקי, ומצבו הנפשי הקשה מאז התאונה.הוגשו לפנינו מסמכים המעידים על שירותו הסדיר הנאות של המערער. לדעתו של הסנגור שום תועלת לחברה לא תצמח מהטלת עונש מאסר בכלא במקרה מסוג זה. כשמצרפים לכך את הזמן הרב שחלף, כאמור, מאז התאונה, כי אז לדעת הסנגור לפנינו מקרה חריג המצדיק התערבות בעונש.
ב"כ המשיבה פירטה תחילה את הנסיבות של השיהוי בהגשת כתב האישום. התיק נחקר בשנת 2006, הועבר בטעות לפמת"א בשנת 2007, וכאשר הוא עבר לפרקליטות מרכז באותה שנה לא הייתה ברורה החשיבות של טיפול דחוף בתיק. לעומת זאת, מאז הגשת כתב האישום בשנת 2009 לא היו דחיות באשמת התביעה.
ב"כ המשיבה סבורה כי לפנינו אחד מאותם מקרים רבים מצערים שבהם נקפדו חיי אדם, ובהם קובעת ההלכה של בית המשפט העליון כי יש מקום להטיל עונשי מאסר בכליאה כדרך מאבק בנגע תאונות הדרכים. שיקול מרכזי בעניין זה הוא דרגת הרשלנות, ובימ"ש קמא קבע במקרה זה כי מדובר בדרגת רשלנות גבוהה. לדעת ב"כ המשיבה לא נפלה כל טעות בשיקוליו העונשיים של בימ"ש קמא ובתוצאה שאליה הגיע, מה עוד שביהמ"ש מתוך התחשבות בנימוקים לקולא הטיל עונש מאסר בשיעור נמוך מעונש המאסר שביקשה התביעה.
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.
כידוע, אחד הכללים הקבועים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית היא כי ראוי לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, וזאת הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן דומות לנסיבות האישיות של עבירות המלוות בכוונה פלילית, וזאת בשל אופייה המיוחד של העבירה הנידונה ומאחר שבאופן שכיח היא מבוצעת על ידי אנשים נורמטיביים. שיקול מרכזי לעניין הענישה הוא דרגת הרשלנות.
אין חולק כי גם במקרה שלפנינו מי שהורשע בביצוע העבירות הוא אדם נורמטיבי, אשר סובל באופן משמעותי כתוצאה מאותה תאונה טראגית. ואולם, במקרה זה על בית המשפט לשוות לנגד עיניו כי כתוצאה מהתאונה נגרם מותו של רוכב אופניים תמים, ואילו חברו נפגע פגיעת ראש קשה.
יתר על כן, העובדות שבהן הודה המערער מלמדות ללא ספק על דרגת רשלנות משמעותית כפי שקבע בימ"ש קמא, והדברים פורטו לעיל.