ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופטת גרבי), בתיק תת"ע 4546-02-12 מיום 28.6.12, לפיה נדחתה בקשת המערער לבטל פסק דין שניתן בהעדרו, בגין עבירה של נהיגה ברכב שאורכו עולה על המותר בחוק, בניגוד לתקנה 313(א)(3) לתקנות התעבורה. המערער נדון לעונשים של פסילת רישיון נהיגה בפועל לתקופה של חודשיים, פסילה על תנאי וקנס כספי. כן הופעלה פסילה מותנית בת חודשיים, בחופף לעונש שנגזר.
בבקשה שהגיש המערער לבטל את גזר הדין טען, כי לא התייצב לדיון עקב סכסוך חמולות בעקבותיו נאלץ לעזוב את ביתו עם משפחתו. המערער עזב את הבית ללא חפציו האישיים, כולל הדו"ח, ובכך נבצר ממנו לדעת את מועד הדיון. דעתו גם לא היתה נתונה לעניין זה, בשל המצב המשפחתי. עד היום הוא מתגורר אצל חברים באזור שדרות, בדירה שכורה. עוד נטען בבקשה, כי יגרם למערער נזק רב אם לא יבוטל פסק הדין, בפרט כשיש לו הגנה ראויה וטובה. לבקשה צירף המערער תצהיר לתמיכת טענותיו העובדתיות, כמפורט לעיל.
בית משפט קמא דחה את הבקשה, בציינו כי המבקש לא העלה טענה ראויה המצדיקה את אי ההתייצבות, בפרט כאשר יכול היה לברר במזכירות בית המשפט את מועד הדיון. לא היתה גם כל התייחסות לעיוות דין שיגרם למערער באם לא יבוטל פסק הדין.
ב"כ המערער טוען בכתב הערעור, כי לא היה מקום לדחות את בקשתו בנסיבות בהן לא היה לו יומו בבית המשפט. אשר לעיוות הדין, טוען הוא, כי בית משפט קמא החמיר עימו החמרה יתרה, ולא התחשב בנסיבותיו האישיות. בית משפט קמא גם לא שקל את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות אורך, אשר בדרך כלל אינה כוללת פסילה בפועל או על תנאי, אלא קנס בלבד.
בית משפט קמא לא שקל את נחיצות הרישיון לפרנסת המערער, ואת עברו התעבורתי שאינו מכביד.
בדיון בערעור הוסיף בא כח המערער וטען, כי הפסילה המותנית שהופעלה, הופעלה בטעות, לאחר שפסק הדין נשוא הפסילה המותנית בוטל. עוד הוסיף וטען, כי המותב הספציפי נוהג לגזור עונשים קלים הרבה יותר בעבירות אורך, בדרך כלל קנסות בלבד, על נהגים שעברם התעבורתי דומה לעברו של המערער.
ב"כ המשיבה התנגד לקבלת הערעור. הוא אישר את ביטול פסק הדין נשוא הפסילה המותנית. עם זאת טען כי למערער 124 הרשעות קודמות בתעבורה, ביניהן לא מעט הרשעות בעבירות אורך, ועל כן העונש ראוי.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, החלטתי לפנים משורת הדין, לקבל את הערעור באופן חלקי, הגם שאיני סבורה כי נפלה טעות בידי בית משפט קמא.
צדק בית משפט קמא בקביעתו, כי לא ניתן טעם מוצדק להיעדרות מהדיון. גם אם נכונה טענתו של המערער לפיה עזב את ביתו מבלי לקחת את המסמכים הקשורים לתיק, יכול היה לפנות למזכירות בית המשפט ולברר את מועד הדיון.
אשר לעיוות הדין, המערער לא טען בבקשתו דבר וחצי דבר לעניין זה, אלא הסתפק באמירה לקונית כי יגרם לו נזק רב אם לא יבוטל פסק הדין, במיוחד שיש לו הגנה ראויה וטובה להישמע.
ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ז (6) 793, נקבע כי על המבקש ביטול פסק דין להעלות בכתב את מכלול טענותיו, באופן שבית משפט יוכל לדון בהן בהעדרו. ברי כי טענה סתמית כפי שטען המערער בתצהירו, אינה עומדת בתנאי הפסיקה, ולכן היה מקום לדחות את הערעור.
אלא שבית משפט קמא סבר בטעות כי למערער פסילה מותנית בעבירה זהה, אותה אף הפעיל. מדובר בפסק דין שבוטל ושתחתיו לא נקבעה פסילה מותנית כלל, אלא קנס בלבד. דהיינו, בית משפט קמא סבר כי לחובתו של המערער עבר מכביד יותר מכפי שהיה בפועל, במובן זה שניתנה לו כבר התראה בדמות פסילה על תנאי. על כן ייתכן שהחמיר בעונש יותר מכפי שהיה משית, אלמלא הפסילה המותנית.
בשל כך, ולפנים משורת הדין, אני מעמידה את הפסילה בפועל על חודש אחד, והפסילה המותנית על חודשיים.
יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם.
לסיום אבקש להוסיף מספר מילים לעניין טענתו של ב"כ המערער במהלך הערעור, לפיה מדובר בעבירה שבתי המשפט אינם גוזרים בגינה עונשים של פסילה בפועל או על תנאי, בהיותה עבירה בעייתית, המציבה קושי בפני נהגים, בפרט נהגים שכירים. לפיכך, לטענתו, הענישה הנוהגת היא קנס בלבד, וגם כב' השופטת גרבי נוהגת להשית קנסות בלבד בעבירה זו, גם בנסיבות של עבר מכביד.
המערער צבר לחובתו ב- 28 שנות נהיגה, 124 הרשעות קודמות, כאשר רבות מהן, בעבירות זהות של רכב ארוך. לא נטען בפני כי מדובר בנהג שכיר, להבדיל מבעל משאית, ומכל מקום, נהג שכיר לא פטור מאחריות בגין עבירה זו. כבר נקבע בפסיקה כי בעבירות אלה אין מנוס מהחמרת הענישה, שכן אין דרך אחרת להילחם בתופעה הרווחת של המתעלמים מהוראות החוק. עונשים קלים מחטיאים את המטרה, מעבירים מסר שגוי, וגורמים לכך שהחוטאים יוצאים נשכרים, לעומת נהגים ובעלי רכבים ישרים המקפידים על החוק (עפ"ת מחוזי י-ם 20580-09-11). ראה גם עפ"ת (נצרת) 36952-03-12, שם נקבע כי עונשים של קנסות בלבד, לא ירתיעו נהגים מלחזור על ביצוע העבירה, בהיותה משתלמת כלכלית. עוד נקבע שם, כי אין מקום להתחשב יתר על המידה בכך שמדובר בנהג שכיר ולא בבעל הרכב, בפרט מקום שבו נוהג אותו אדם במשך מספר שנים בכלי רכב שאינם עומדים בדרישות החוק. הסכנה שיוצר הרכב הארוך, אינה פחותה כאשר נוהג בו נהג שכיר.
עיננו הרואות איפוא, כי הפסיקה הכירה בכך שיש מקום להחמיר בענישה בעבירה זו, בפרט בנאשמים שאין זו להם העבירה הראשונה. קל וחומר, כאשר עסקינן במי שנצברו לחובתו 124 הרשעות קודמות.
אשר על כן, אני מקבלת את הערעור, בכפוף לכל האמור לעיל.
נוכח בקשתו של ב"כ המערער להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין, אני מורה כי המערער יפקיד את רישיון הנהיגה תוך 60 יום מהיום בבית המשפט לתעבורה בבאר שבע, אלא אם כן ינתן עיכוב ביצוע נוסף על ידי בית המשפט העליון.