עפ"ג
בית המשפט המחוזי מרכז
|
58089-05-12
15/07/2012
|
בפני השופט:
1. רות לורך [אב"ד]
2. זהבה בוסתן
3. צבי דותן
|
| - נגד - |
התובע:
עידה רפאיע
עו"ד אלון ג'וליאן
|
הנתבע:
1. מדינת ישראל
2. הישאם אבו זקיקה (אסיר)
עו"ד נועה ארזי
|
| פסק-דין |
המשיב 2 (להלן: "הנאשם 5") הורשע לאחר שמיעת ראיות יחד עם אחרים, בביצוע עבירות של התפרצות לבתי עסק, קשירת קשר לפשע.
במסגרת גזר הדין נקבע בין היתר, כי הרכב, רכב הונדה מס' 5161756 (להלן:" הרכב") עימו הגיע הנאשם 5 לשני בתי העסק, גני אירועים, כאשר הוא ביצע תצפית מתוך הרכב , וכאשר הוא נמלט מהשוטרים בהיותו נוהג ברכב, שימש לביצוע העבירות ועל כן קיימת עילה לחילוטו.
בבית משפט קמא נשמעה עדותה של המערערת, אשר הינה הבעלים הרשום של הרכב. לאחר שמיעת המערערת ובהתחשב גם בחומר הראיות שאליהן נחשפה השופטת הנכבדה, נקבע כי הבעלות האמיתית ברכב אינה של המערערת אלא של הנאשם 5.
בהקשר זה צוין כי למערערת אין רישיון נהיגה, היא כבת 70 שנה, גרושה מזה 30 שנה ללא ילדים, נתמכת בקצבת הביטוח הלאומי בשיעור של 2,500 ש"ח ולא יכלה להציג אסמכתא לרכישת הרכב תמורת 85,000 ש"ח.
בית משפט קמא קבע כי אין זה הגיוני כי המערערת, לאור גילה, העובדה כי היא מובטלת ואין לה הכנסות, תחסוך סכום כה רב ותרכוש רכב כזה כשאין לה רישיון נהיגה, ושלפי דבריה מטרת רכישת הרכב הייתה להסיעה לקופת חולים לעיתים רחוקות, שמי שהסיע אותה היה הנאשם 5.
הערעור נסב על קביעות אלה.
נטען כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע שהעבירות בוצעו עם הרכב וכן שגה כאשר קבע שהבעלות הממשית על הרכב הינה של הנאשם 5 ולא של המערערת. נטען כי מלבד נהיגתו של הנאשם 5 ביום המעצר, אין כל ראיה או ממצא שהרכב היה בשימושו הקבוע. עוד הפנה ב"כ המערערת לכך שבמהלך דיוני המעצר המשיבה הפנתה וטענה שהמערערת הינה הבעלים הרשום של הרכב ובכך יצרה את הקשר בין הנאשמים כשהמערערת הינה קרובתו של הנאשם 3 בכתב האישום.
ב"כ המשיבה סומכת את ידיה על החלטת בית משפט קמא ומפנה גם לאמירות של הנאשם 5 כפי שעולות מהכרעת הדין והתייחסותו אל הרכב כאל רכבו. כמו כן, מציינת לחילופין כי גם אם אין המדובר ברכב שנמצא בבעלות ממשית של הנאשם 5, משקבע בית משפט קמא באופן המתבסס על הראיות כי המערערת אינה הבעלים הממשי של הרכב, ומשאין אחר הטוען לבעלות, ניתן לחלט את הרכב גם מכוח ס' 36 לפקודת סדר הין הפלילי.
לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ועיינו במסמכים הרלוונטיים שוכנענו כי דין הערעור להידחות.
בהכרעה הנוגעת לחילוט הרכב על בית המשפט לקבוע את "הבעלות הממשית" על כלי הרכב וזאת בשונה מהבעלים הרשומים במשרד הרישום, כשהרישום אינו משקף את המצב לאמיתו.
בענייננו, קבע בית המשפט קמא באופן מפורש כי המערערת הרשומה כבעלי הרכב, אינה הבעלים האמיתי של הרכב. קביעה זו מעוגנת בעינינו ומסתמכת על ההגיון, ניסיון החיים והשכל הישר בהתבסס על מיהותה של המערערת והפרטים שמסרה אודותיה בעדותה.
הקביעה הנוספת של בית משפט קמא לפיה הנאשם 5 הינו הבעלים המהותי של הרכב, מעוגנת בדברי המערערת עצמה אשר ציינה כי הוא בלבד עושה שימוש ברכב כשהיא מבקשת ממנו להסיעה בעיקר לקופת חולים. קביעה זו מתיישבת גם עם דבריו של הנאשם 5 בהתייחסותו לחפצים שנמצאו ברכב, השייכים לנאשמים אחרים בכתב האישום, כשהוא מתייחס אל הרכב כרכב הנמצא בשימושו שלו בלבד. קביעה זו גם מתיישבת עם העובדה כי ביום מעצרו, בסמוך לאחר ביצוע העבירות בהן הורשע, הוא נתפס ברכב נוהג לבדו.
בנוסף, קביעתו של בית המשפט קמא כי התגבשה עילה לחילוטו של הרכב, אף היא מבוססת בעינינו, כאשר לפי דברי הנאשם 5 עצמו הוא הגיע עם הרכב מביתו אשר בדרום, איזור גני האירועים במרכז הארץ, על פי ממצאי הכרעת הדין, הוא היה ברכב ותצפת כדי להזהיר את חבריו וכאשר הבחין בשוטרים הוא ניסה להימלט כשהוא נוהג ברכב.
לאור המפורט לעיל, קביעתו של בית משפט קמא כי התקיימו התנאים המצדיקים חילוט הרכב נכונה בעינינו ואין מקום להתערב בה.
מעבר לדרוש, גם אם הייתה מתקבלת הטענה כי לא הוכחה הבעלות המהותית של הנאשם 5 ברכב, הרי מכוח הוראות ס' 36 ו-37 לפקודת סדר הדין הפלילי, וכן קביעת בית משפט קמא שהמערערת אינה הבעלים האמיתי - קיימת סמכות להורות על חילוט הרכב.
לאור כל המפורט לעיל אנו דוחים את הערעור.
<#5#>
ניתן והודע היום כ"ה תמוז תשע"ב, 15/07/2012 במעמד הנוכחים.