1. ערעור על גזר-דינו של בית-משפט השלום (כב' השופט ב/ שגיא) בת"פ 5119-06-11, מיום 30.10.12, בו הוטלו על המשיב העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, 10 חודשי מאסר על תנאי, וכן פיצוי למתלונן בסך 1,500 ש"ח.
2. אלה העובדות הרלוונטיות:
נגד המשיב הוגש כתב-אישום, ובו יוחסה לו עבירה של סחיטה באיומים, עבירה על סעיף 428(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:
"החוק"). על-פי הנטען, המשיב הורשע בשנת 2005 בעבירת שוד, אותה ביצע עם אחרים כלפי המתלונן באותו תיק. בגין עבירה זו ריצה עונש מאסר ממושך. בתאריך 28.11.10, לאחר שהשתחרר מאותה תקופת מאסר, התקשר המשיב לטלפון של המתלונן והודיע לו שהוא רוצה לדבר איתו. המשיב הבהיר למתלונן שהוא נמצא כרגע מחוץ לבית הוריו, והוא דרש ממנו לרדת לרחוב. המשיב הודיע למתלונן, כי בדעתו לארגן ישיבה בה ידובר על פיצוי המגיע למשיב משום שהמתלונן הביא לכך שיוגש נגדם כתב-אישום, ובדיעבד ריצוי המאסר.
המשיב איים על המתלונן, בין היתר אמר לו כי אין לו מה להפסיד, כי יש עוד שני שותפים שעל המתלונן להיזהר מהם וכי מגיע לו פיצוי כספי מהמתלונן.
כאמור, בגין עובדות אלה יוחסה למשיב עבירה של סחיטה באיומים.
3. בתאריך 4.1.12 הודיעו הצדדים לבית-משפט קמא, כי הגיעו להסדר טיעון, לפיו
"התביעה תעתור לעונש של 15 חודשי מאסר בפועל ואילו הסניגור חופשי בטיעוניו". המשיב הודה והורשע על-סמך הודייתו. בהמשך נשלח לקבלת תסקיר של שירות המבחן, שהומצא לבית המשפט ביום 30.8.12. גזר הדין בתיק זה ניתן ביום 30.10.12, ועל המשיב הוטלו העונשים שפורטו לעיל.
בתאריך 20.11.12 התרחשה התפתחות בלתי-שגרתית, כאשר התביעה הגישה לבית המשפט קמא בקשה להפעלת מאסר מותנה, לפי סעיף 55(ג) לחוק. המדינה ציינה בבקשה, כי
"מחמת טעות נשמט מעיניה של המבקשת קיומו של המאסר על תנאי" (סעיף 5 לבקשה), ועתרה להפעיל את המאסר על תנאי חרף קיומו של הסדר הטיעון.
בהחלטה מנומקת מיום 26.12.12 דחה בית-משפט קמא את הבקשה להפעלת המאסר על תנאי.
4. הערעור שבפנינו הוגש בתאריך 22.11.12. מלכתחילה הבהירה המדינה בהודעת הערעור, כי תעתור להפעלת המאסר על תנאי, זאת לצד טענותיה והשגותיה על גזר הדין במנותק מקיומו של המאסר על תנאי. בדיעבד, לאחר שניתנה החלטתו של בית-משפט קמא מיום 26.12.12, השלימה המדינה בכתב את טיעוניה. כפי שניתן לצפות, ההשלמה כללה התייחסות לנימוקיו של בית-משפט קמא לענין אי-הפעלתו של המאסר על תנאי. על עתירה זו חזרה המדינה בפנינו גם במהלך הדיון ביום 4.2.13. לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים במלואם, המלצנו בפני המדינה לחזור בה מן הערעור, ככל שהדברים אמורים בסוגיית הפעלתו של המאסר על תנאי. הנימוקים להמלצה ניתנו במהלך הדיון. המדינה קיבלה את המלצתנו בנושא זה, ויש לברך על-כך.
משכך, הסוגייה היחידה העומדת בפנינו עניינה, העונש שהוטל על המשיב, ללא קשר לסוגיית המאסר על תנאי. בסוגייה זו נעסוק עתה.
5. לשיטתו של בית-משפט קמא: אכן מדובר במעשה חמור
"אין מדובר בסחיטה רגילה, אלא בסחיטה שיש לה מימד חמור יותר". בית-משפט היה ער לכך, כי יש "
צורך מובהק ואינטרס ראשון במעלה של המערכת המשפטית כולה" לשדר מסר ברור למי שפוגע או מאיים על עדי תביעה, שעל-כן בנסיבות רגילות היה מקום להטיל על המשיב עונש מאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח. אם בכל זאת סבר בית-משפט קמא, כי במקרה הנוכחי ניתן להסתפק, כאמור, בתקופת מאסר שתרוצה בדרך של עבודות שירות, הרי זה בעיקר משום שקיבל את טענתו של הסניגור, ולפיה המשיב לא התכוון, למעשה, לממש את הסחיטה, כפי שעולה ממצבור העובדות הרלוונטיות. אירוע הסחיטה התרחש ביום אחד, ללא הכנות משמעותיות או שיתוף אנשים נוספים. המתלונן סירב להשתתף בפגישה או לשלם סכום כסף למשיב. חלפה תקופה של כ- 7 חודשים בין התאריך שבו נפגש המשיב עם המתלונן ועד אשר נעצר, ובמהלך כל אותה תקופה לא נפגש איתו פעם נוספת ולא ניסה לקדם את מהלך הסחיטה. המסקנה המתבקשת, כאמור, לדעת השופט קמא, כי אכן לא התגבשה אצל המשיב כוונה אמיתית למימוש הסחיטה.
על רקע מסקנה זו, נשקלו גם שיקולי הענישה הנוספים. בית-משפט קמא ייחס חשיבות לכך, שהמשיב הודה במיוחס לו וקיבל אחריות מלאה על מעשיו, ולכך
"יש משקל ממתן". המשיב, כך אליבא דבית-משפט קמא, נמצא היום במקום שונה מזה בו היה בעבר, הוא מצוי בתהליך שיקומי. מתסקיר שירות המבחן מצטייר, כי המשיב עבר שינוי משמעותי בחייו ושירות המבחן המליץ להסתפק בשירות לתועלת הציבור. עוד נתן בית-משפט משקל, לכך שהמשיב שהה במעצר בית, תקופה ארוכה. מכל הנימוקים גם יחד, כאמור, הגיע למסקנה כי די במאסר שירצה בעבודות שירות.
6. על מסקנה זו מערערת, כאמור, המדינה בפנינו, ונאמר מיד ובפתח הדברים, כי דעתנו היא שיש ממש בערעור המדינה. את הדגש שמה המדינה על אופייה של העבירה שמדובר בה ככלל, ועל נסיבותיה הפרטניות במקרה הנוכחי.
לענין העבירה - המדינה מפנה לדברים שנאמרו בשורה ארוכה של פסקי-דין, באשר למשמעותה של עבירת הסחיטה:
"עבירה של סחיטה באיומים פוגעת באושיות סדרי החברה. ניצול חולשתו של אדם באיומים על בטחונו ושלומו והטלת אימה כדי להשיג דבר מהקורבן ..." (ע"פ 602/02
אוחנינה נ' מדינת ישראל (מיום 22.4.02). מדיניות הענישה כפי שהיא משתקפת בבית המשפט העליון היא חד-משמעית:
"
יש
מקום
ליתן
ביטוי
מוחשי
יותר
למדיניות
המחמירה
.
ראשית
,
לדידנו
מחייבת
עבירה
זו
מאסר
מאחורי
סורג
ובריח;
וכמובן
-
תוך
התחשבות
בנסיבות
האינדיבידואליות
,
שאין
בלעדיהן
כענישה
-
גם
מאסר
שאינו
קצר,
במקרים
המתאימים" (ע"פ 1725/07
מדינת ישראל נ' פלוני (מיום 14.5.07).
אם כך בדרך כלל, על אחת כמה וכמה, כך לטענת המדינה, במקרה הנוכחי. המשיב נדון בזמנו לעונש מאסר של 4.5 שנים בגין עבירת השוד. מדובר היה בשוד שבוצע תוך אלימות קשה. המשיב וחבריו התנפלו על המתלונן, לאחר שנכנסו לביתו, הצמידו חפץ דמוי אקדח לראשו והיכו אותו נמרצות, עד כדי צורך באישפוז רפואי, הכל כדי לשדוד כספת שהיתה בביתו. אחי המתלונן, שנחלץ לעזרת המתלונן, נפגע אף הוא מסכין שאחזו המשיב וחבריו. אם לא די בנזק הנפשי, הרכושי ובאימה שנגרמה למתלונן באירוע השוד, הוסיף המשיב חטא על פשע כאשר פנה אליו, לאחר שחרורו מהמאסר, ודרש מהקורבן לפצות את העבריין (קרי - המשיב) על "הנזק" שנגרם לזה האחרון, כאשר נדרש לתת את הדין על מעשיו.
המדינה מפנה לקושי שיש ככלל לגייס מתלוננים בעבירות של סחיטה באיומים. במקרה הנוכחי, "הגיוס" קשה במיוחד, בהתחשב בכך, שהסחיטה בוצעה לאחר שהמתלונן כבר נחשף לנחת זרועם של המשיב וחבריו לשוד והיה קורבן לאלימות רכושית ופיזית, כאמור לעיל. הענישה, לטענת המדינה, צריכה לעודד את הקורבנות לשבור את קשר השתיקה. עונש מאסר של 6 חודשים בעבודות שירות, איננו משרת מטרה זו.
באשר לנסיבותיו האישיות של המשיב, טוענת המדינה כי אין בהם כל דבר חריג. אין מדובר בנסיבות מיוחדות והן אינן מצדיקות כל התחשבות של ממש בענישה. תוך הפנייה לתיקון 113 (הגם שהתיקון לא חל בתיק הנוכחי), מפנה המדינה לעקרון ההלימה ולכך שעקרון השיקום איננו בעל עדיפות על עקרון זה.
בשורה התחתונה העתירה היא, כאמור, להתערב בענישה ולהטיל על המשיב תקופה משמעותית של מאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח.
7. מטבע הדברים סניגורו של המשיב תומך בגזר הדין של בית-משפט קמא ומצביע על אותם נימוקים שהובאו כבר לעיל, קרי - המשיב הודה, נטל אחריות, הביע חרטה, חסך מזמנו של בית המשפט, מדובר באירוע נקודתי, העבירה בוצעה ב- 2010, המשיב זומן לחקירה רק זמן רב לאחר מכן. עדיין, לא ניצל את פרק הזמן עד לחקירתו, כדי לפנות פעם נוספת למתלונן ולממש את הסחיטה. לא היתה הכנה במקרה זה ובסך הכל, אין מדובר בעבירה חמורה. באשר לעברו של המשיב, טוען הסניגור כי אכן למשיב יש עבר פלילי והוא ריצה מספר שנים במאסר, אולם מדובר במי שעבר ילדות קשה ולרוע המזל לא השתלב ולא התמיד בשום מסגרת טיפולית. בשנים האחרונות קרו דברים חיוביים מבחינתו. הוא התחתן, משפחת אשתו לקחה אותו תחת חסותם, הוא השתלב במרכז לטיפול ושיקום לאסירים משוחררים ולאחרונה גם נמצא בטיפול של עובדת סוציאלית.