השופטת ת' שרון-נתנאל
:
1. לפנינו ערעור המדינה על גזר הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת אורית קנטור), מיום 18.3.13 בת"פ 17322-09-10, לפיו הוטל על המשיבים עונש של של"צ בהיקף של 400 שעות, מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים, למשך שלוש שנים, שלא יעברו עבירה בגינה הורשעו וקנס בסך 10,000 ש"ח.
המשיבים הואשמו בבימ"ש קמא, והורשעו על פי הודאתם, בשני פרטי אישום, בעבירות של גניבה בידי עובד - לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "
חוק העונשין" או "
החוק") והמשיב 2 הואשם והורשע גם בעבירה של הדחה בחקירה - לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין.
2. המשיבים עבדו במפעל בטחוני (להלן: "
המפעל"), אשר בתהליכי הייצור בו נפלטות מהמכונות שאריות זהב. שאריות אלה נאספות על ידי המפעל בצורה מסודרת ומועברות למכירה ולמחזור, בתשלום, לתועלת המפעל. על העובדים חל איסור להוציא דבר כלשהו מהמפעל, לרבות שאריות או פסולת.
בתקופה שבין סוף שנת 2007 וסוף שנת 2008 גנב המשיב 1 מהמפעל, במהלך עבודתו,
גרגירי זהב טהור, 24 קראט, בשווי של לפחות 190,000 ש"ח ואילו המשיב 2 גנב מהמפעל, במהלך עבודתו, בתקופה שבין החודשים יוני עד דצמבר 2008, גרגירי זהב טהור, 24 קראט, בשווי של לפחות 27,000 $.
בנוסף, בעת שנחקרה הפרשה, ביקש המשיב 2 מבעל חנות, לו מכר חלק מהזהב, שיאמר בחקירה שהוא מכר לו טבעת זהב ויסתיר את העובדה שהמשיב מכר לו זהב.
3. לאחר שהמשיבים הודו במיוחס להם בכתב האישום הורה בימ"ש קמא על הזמנת תסקירי שירות המבחן והתקיים הליך של "צדק מאחה", במסגרתו נפגשו המשיבים עם נציגי המפעל הנפגע, אשר על השתתפותם סוכם במפגש שהתקיים עם מנכ"ל המפעל, והם: מנהל האחזקה, מנהל הייצור, מנהלת ההנדסה והיועצת המשפטית ובסופו של ההליך הגיעו הצדדים להסכם איחוי פגיעות (להלן: "
ההסכם").
ההסכם מתאר את התהליך שעברו הצדדים, את הלקחים שכל צד הפיק ובין היתר נאמר בו, כי
הנפגעים
גילו אמפתיה לפוגעים וביקשו שלא לפגוע ברצף עבודתם הנוכחית. בסופו של דבר הגיעו הצדדים לידי הסכמה, לפיה יבצעו המשיבים עבודות התנדבות בכפר אהבה בקרית ביאליק, שהוא מסגרת פנימית המטפלת בילדים בסיכון והוא "מאומץ" מזה שנים, ע"י המפעל, במגוון פעילויות ובמתן תרומות מצד המפעל.
בהתאם - המליץ שירות המבחן לחייב את המשיבים בביצוע 400 שעות של"צ בכפר אהבה.
4. מגזר הדין המפורט והמנומק, שניתן על ידי בימ"ש קמא, עולה, כי שני הנאשמים נעדרי עבר פלילי. נאשם 1 הינו כבן 60 שנים, גרוש, אב לשתי בנות, בעל תואר ראשון בהנדסה מהטכניון, עבד במשך כל חייו. הנאשם 2 - כבן 42 שנים, גם הוא בעל משפחה ואיש עבודה וכי שניהם ניהלו אורח חיים נורמטיבי.
שני הנאשמים הודו מיד, נטלו אחריות על מעשיהם, הביעו חרטה והחזירו את רוב הגניבה. שניהם פוטרו מעבודתם. הנאשם 1 לא עבד במשך שנתיים מאז שפוטר והוא נאלץ למכור דירה בשל מצבו הכלכלי, לאחר שלא הצליח למצוא עבודה בשל המעשה שעשה. כיום הוא עובד כמחסנאי.
גם הנאשם 2 לא עבד במשך שנתיים. אשתו במצב נפשי קשה ואף אושפזה בשל מצבה וכיום היא מטופלת בתרופות ואביו התאבד כשנה לפני מתן גזר הדין, בשל דיכאון.
על פי תסקירי שירות המבחן שני הנאשמים אינם בעלי דפוסים עברייניים ובימ"ש קמא העריך, כי הסיכוי להישנות מעשים דומים אצל הנאשמים הינו אפסי.
בימ"ש קמא לא התעלם מחומרתן של העבירות, בנסיבותיהן ומהשלכותיהן על המפעל ועל יחסי עובד - מעביד בכלל. עם זאת, הדגיש בימ"ש קמא, כי הענישה הינה אינדיבידואלית ובהתחשב בנסיבותיהם האישיות של המשיבים וכן בחיזוק מעמדו ועמדתו של הקרבן במשפט הפלילי בכלל ובשיקולי הענישה בפרט וכן בהתחשב בעמדתו של הקרבן במקרה זה, אשר ביקש שלא לשלוח את המשיבים לבית האסורים והגיע עימם להסכם איחוי פגיעות, אימץ בימ"ש קמא את המלצת שירות המבחן.
עיקר טענות המערערת:
5. ב"כ המערערת טענה, כי שגה בימ"ש קמא בהעדיפו את האינטרס הפרטי על פני האינטרס הציבורי.
לטענתה, העונש שהושת על המשיבים סוטה לקולא באופן קיצוני, מרמת הענישה הראוי ואין בו ביטוי לאופי העבירות ולמשך הזמן הממושך, בו הן בוצעו, להפרת האמון שיש בהן, לשווי הרב של הגניבות ולנזקים הכלכליים והאחרים שנגרמו למפעל, שהוא מפעל בטחוני. עוד נטען, כי אין מדובר במעידה חד פעמית, שכן הגניבות בוצעו לאורך חודשים רבים והודגשה, לחומרה, העובדה שמדובר במפעל בטחוני ובכספי ציבור.
ב"כ המערערת ציינה, כי עבירות מסוג זה מבוצעות, דרך כלל, על ידי אנשים נורמטיביים וטענה, כי על ביהמ"ש ליתן דעתו למסר אשר בענישה ולהימנע משליחת מסר, לפיו אדם ללא עבר פלילי יכול לבצע עבירות חמורות ואם יחזיר חלק מהנזק שגרם, מערכת המשפט תסתפק בענישה חינוכית. ב"כ המערערת השוותה עבירות מסוג זה לעבירות מס וציינה שבעבירות מס, גם אם מוחזרים הכספים לקופת המדינה, בתי המשפט גוזרים עונשי מאסר בפועל.