השופט משה דרורי:
כללי
1. ביום 1.2.11, נגנבו מבית הכנסת הגדול שבמילאנו, איטליה, 4 זוגות רימונים (של ספר תורה) ושני כתרי תורה, אשר מקורם מהמאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20 (להלן - "הרכוש"), שערכם כמיליון דולר (להלן - "הגניבה במילאנו").
2. הרכוש הגיע לישראל ביום 2.2.11. נוהל משא ומתן עם חיים סטפנסקי (להלן - "המתלונן"), כאשר מי שניהל אתו את המשא ומתן התחזה, תוך שימוש בתעודת זהות מזוייפת, למכירת הרכוש האמור, תמורת סך של 285,000 דולר. בהמשך המשא ומתן, שילם המתלונן דמי קדימה של 70,000 דולר, וקיבל חלק מהפריטים של הרכוש. העסקה בוטלה כאשר המתלונן החזיר את הפריטים שקיבל, אך 70,000 הדולר לא הוחזרו לו (להלן - "המרמה כלפי המתלונן").
3. התיאור לעיל הינו כללי.
במעשי העבירה הללו השתתפו 4 נאשמים, שהורשעו על פי הודאתם, בכתבי אישום מתוקנים, נפרדים, בבית משפט השלום בירושלים.
4. בית משפט השלום גזר את העונשים של 4 הנאשמים, כפי שיפורט בהמשך.
5. כל ארבעת הנאשמים הגישו ערעור על חומרת העונש (המדינה לא הגישה ערעור).
במהלך הדיון, ביום 26.12.12, שנמשך מספר שעות, משכו המערערים 1 ו-4 את ערעורם, והוא נדחה בפסק-דין (ראה עמוד 10 לפרוטוקול מיום י"ג טבת תשע"ג (26.12.12)).
6. פסק דין זה, אפוא, עוסק בערעורם של הנאשמים 2 ו-3, על חומרת העונש שנגזר עליהם בבית המשפט השלום בירושלים.
7. אציג, תחילה, את המעשים המפורטים של כל אחד מן הנאשמים, על פי כתבי האישום המתוקנים, בהם הם הודו. לאחר מכן, אסקור את גזר הדין של הערכאה הראשונה. טיעוני הצדדים יובאו בהמשך. בחלק הדיון, אנתח את השיקולים העונשיים הרלבנטיים המתייחסים לנאשמים 2 ו-3, הן לכשעצמם, והן תוך התייחסות לעונשים של הנאשמים 1 ו-4, שהינם חלוטים (מאחר והערעור בעניינם - נדחה; ראה: פיסקה 5 לעיל).
חלקם של הנאשמים בביצוע העבירות, או: מי עשה מה?
8. הרוח החיה, והיוזם של שתי קבוצות העבירות, הן הגניבה במילאנו והן המרמה כלפי המתלונן, היה נאשם 1.
9. על פי ההודאות של הנאשמים 1 ו-2, כל אחד בכתב האישום המתוקן שלו, הגניבה במילאנו בוצעה באופן הבא, בהשתתפות נאשמים 1 ו-2 בלבד:
נאשם 1, ששהה בצרפת, החליט לגנוב פריטי קדושה מבית הכנסת הגדול שבמילאנו, איטליה הוא התקשר טלפונית לנאשם 2, וביקש ממנו שיבוא לאיטליה להשתתף בגניבה. כבר בשלב זה, עוד לפני הגניבה, יצר נאשם 1 קשר טלפוני עם המתלונן, כאשר הוא מזדהה בשם אחר. נאשם 1 אמר למתלונן, כי יש לו אוסף של כתרי תורה ורימונים שברצונו למכור לאחרון. נאשם 1, ערך "סיור" מקדים בבית הכנסת, וזאת, כלשון כתב האישום,
"בתואנה כי ברצונו להתפלל אך למעשה בדק היכן נמצא מפתח לארון הקודש בו נמצאים פריטי הקדושה" (סעיף 6 לאישום הראשון). הוא התקשר לנאשם 2 וסיכם אתו כי שכרו של נאשם 2 בגניבה יהיה 6,000 דולר. נאשם 2 הגיע לאיטליה, נפגש עם נאשם 1, ושני הנאשמים נכנסו לבית הכנסת. נאשם 1 נכנס לחדר שבו נמצא ארון הקודש, פתח אותו והוציא משם את הרכוש האמור, והכניס אותו לתיקים שהיו ברשותו. הנאשם 2 נשאר מחוץ לחדר, ווידא שלא יגיע אדם לקרבת מקום. שני הנאשמים נסעו ברכבת לפריז עם הרכוש. רק לאחר הגיעם לפריז, ראה נאשם 2, לראשונה, את הפריטים שנגנבו. מתוך סך 6,000 דולר, שהיה צריך להשתלם לנאשם 2, כ"שכרו" עבור השתתפותו בגניבה, הוא קיבל מנאשם 1, סך של 3,000 דולר בלבד. כאשר הגיעו שני הנאשמים לישראל ונשאלו אודות התיקים, נאשם 1 דיבר עם בודקת המכס, בנוכחות נאשם 2, והסביר לה שמדובר בפריטים שהובאו לארץ, לצורך תיקונם.
10. הנאשמים 1 ו-2 הורשעו בעבירות אלה: קשירת קשר לפשע או עוון - עבירה לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "החוק"), שעונשה המרבי הוא 7 שנות מאסר; גניבה בנסיבות מיוחדות (רכוש מעל חצי מיליון ש"ח) - עבירה לפי סעיף 384א(ב) לחוק, שעונשה המרבי הוא 7 שנות מאסר.
11. על פי ההודאות של כל הנאשמים, בכתבי האישום הנפרדים שלהם, העובדות המתייחסות למעשי התרמית כלפי המתלונן בוצעו, באופן מעשי, על ידי הנאשמים 3 ו-4, כאשר נאשם 1 עומד בראש המבצע כמתכנן וכמקבל כספים, כפי שיפורט עתה:
נאשם 3 אסף את הנאשמים 1 ו-2 משדה התעופה בלוד, ובמהלך הנסיעה לירושלים התקשר נאשם 1 טלפונית למתלונן והציג עצמו באותו שם בדוי, ואמר לו כי חלק מהאוסף נמצא בארץ והוא רוצה כי המתלונן ייפגש עם חבר של בנו שנמצא בארץ. נאשם 1 הציע לנאשם 3 להזדהות בפני המתלונן באותו שם, ולקבוע עמו פגישה. פגישה כזו נקבעה למחרת. בפגישה, במלון בירושלים, נכחו הנאשמים 3 ו-4, כאשר שניהם מזדהים בשמות אחרים. לצורך כך אף זויפה תעודת זהות. נאשם 3, הבין כי מטרת השיחה עם המתלונן היא להציג בפניו רכוש מזויף. נאשם 4, הבין כי מטרת השיחה עם המתלונן היא להציג בפניו רכוש גנוב. לאחר שהציגו הנאשמים 3 ו-4 למתלונן, חנוכייה, כהדגמה לרכוש הגנוב, הם עזבו את המלון. המתלונן, שרצה לרכוש את הרכוש, התקשר טלפונית לנאשם 3, והם קבעו להיפגש באותו יום, כאשר הוסכם שהמתלונן יעביר לנאשם 3 סך של 70,000 דולר וזוג רימונים וכתר תורה (אחרים) כפיקדון, לצורך לקיחת הרכוש הגנוב, לבדיקתו. הם אכן נפגשו באותו יום, במודיעין עילית. בפגישה האמורה, המתלונן העביר את הכסף והפריטים, וקיבל את הרכוש הגנוב. סך 70,000 דולר הנ"ל, אותם קיבל נאשם 3 מהמתלונן, בפגישה הנ"ל, העביר נאשם 3 לנאשם 4. נאשם 4 העביר לנאשם 1 סך של 10,000 דולר מסכום זה. נאשם 1 שילם לנאשם 2 סך של 3,000 דולר, כחלק מ"שכר טרחתו" עבור הגניבה במילאנו. נאשם 1 התייעץ עם נאשם 4 לגבי הסכום שיש לדרוש עבור הרכוש הגנוב. במקביל, החל במשא ומתן טלפוני בין נאשם 1 למתלונן, כאשר בסוף נקבע כי המתלונן ישלם סך 285,000 דולר, וכי לצורך כך ייפגשו המתלונן ונאשם 3. ברם, לאחר שנודע למתלונן כי הרכוש גנוב, התקשר המתלונן לנאשם 3, ואמר לו כי ברצונו לבטל את העסקה. שניהם נפגשו. נאשם 3 החזיר למתלונן את הרימונים וכתר ספר תורה האחרים, אך נאשם 3 לא החזיר למתלונן את סך 70,000 דולר הנ"ל (במהלך הטיעונים הבנו, כי סך 40,000 דולר כבר הוחזרו למתלונן, ועדיין הוא נמצא ב"יתרת חובה" של 30,000 דולר; סך של 100,000 ש"ח, שהם "קרובים" לסך 30,000 הדולר הנ"ל, נמצאים בפיקדון במסגרת תנאי מעצר בית של נאשם 1, ולאחר שנאשם 1 יתייצב לריצוי עונשו, ניתן יהיה להעביר סכום זה למתלונן).
12. בגין הפרשה השנייה האמורה, הורשעו הנאשמים 1, 3 ו-4 בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק, שעונשה המרבי הוא 5 שנות מאסר; נאשמים 3 ו-4 הורשעו בעבירה של התחזות כאדם אחר - עבירה לפי סעיף 441 לחוק שעונשה המרבי הוא 3 שנות מאסר; זיוף - עבירה לפי סעיף 418 לחוק שעונשה המרבי הוא שנת מאסר.