פסק-דין בתיק עפ"ג 17918-04-12

המערער הורשע עפ"י הודאתו בעבירות של שבל"ר, נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח.

המערער היה עובד במוסך בו הושאר רכבה של המתלוננת לתיקון. באחד הלילות נטל המערער את הרכב ונהג בו ללא רשות בעליו וללא רישיון נהיגה וביטוח תקפים, לאחר שלא שילם את אגרת רישיון הנהיגה מספר שנים.

בית משפט קמא גזר על המערער חמישה חודשים מאסר לריצוי לכליאה, שישה חודשים למאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה בה הורשע ופסילת רישיון נהיגה למשך שנה, ושישה חודשי פסילה על תנאי בתנאים שנקבעו בגזר הדין. כמו כן נקבע כי ההפקדה בתיק תחולט ותועבר כפיצוי למתלוננת.

בית משפט קמא הפנה להרשעותיו הקודמות של המערער בעבירות אלימות, עבירות נגד שוטרים וסמים וכן לעובדה כי ריצה תקופות מאסר בכליאה, שהמאסר האחרון היה למשך 15 חודשים בשנת 2004 ולאחר מכן נמצא בשני מקרים בלתי כשיר לעמוד לדין מחמת מחלת נפש.

עוד צוין כי המערער מוכר למערכת הפסיכיאטרית כחולה סכיזופרניה, הוא מאושפז לסירוגין וכאשר הוא משוחרר אינו מתמיד בטיפול התרופתי הדרוש לו.

הערעור נסב על רכיב המאסר בפועל והמאסר המותנה.

בהודעת הערעור ובטיעוניה לפנינו, מציינת ב"כ המערער, כי בית משפט קמא החמיר עם המערער נוכח טיב העבירות ונסיבותיו האישיות לרבות היותו חולה נפש. נטען כי מדובר באירוע חד פעמי, נקודתי, לא מדובר במקרה "קלאסי" של שימוש ברכב ללא רשות אלא ברף תחתון של העבירה הזו, והפעלת שיקול דעת מוטעה. נטען כי בית משפט קמא לא נתן משקל הולם לעובדה שהמערער חולה נפש, התאשפז מיוזמתו מספר ימים לפני האירוע והתייחס שלא לצורך לאמירה כי אינו נוטל תרופות. עוד נטען כי  המערער היה נתון במעצר בעת גזירת העונש, וזאת לאור כתב האישום המקורי שכלל עבירה של נהיגה בזמן פסילה, הגם שלא היו ראיות לכך, ובסופו של יום עבירה זו נמחקה, ולאחר שהפר את תנאי "מעצר הבית" בהם שוחרר.

כמו כן מציינת ב"כ המערער, כי מעסיקו של המערער המשיך להעסיק אותו גם לאחר שהוגש נגדו כתב האישום הכולל את עבירת השבל"ר, ללמדך, כי אין מדובר מבחינת המעסיק בהתנהגות חמורה של המערער.

לעניין אורך המאסר על תנאי, נטען כי שגה בית משפט קמא כאשר לא ערך אבחנה בין עבירה של נהיגה ללא רישיון תקף מהיום הראשון לעומת נהיגה ללא רישיון תקף במשך תקופה ממושכת.

ב"כ המשיבה מתנגד לקבלת הערעור ככל שהוא נוגע לרכיב המאסר בפועל, ומפנה לכך שמדובר בשימוש ברכב ללא רשות בשעת לילה מאוחרת, בנסיבות שהן דווקא לחומרה כשבעלת הרכב מפקידה את רכבה לתיקון במוסך.

כמו כן מפנה ב"כ המשיבה לעבר הפלילי של המערער, לרבות ריצוי מאסר מאחורי סורג ובריח ולעובדה כי כרגע הוא מצוי במאסר במב"ן באופן ההולם את היותו חולה במחלת נפש.

ב"כ המשיבה מסכים כי ייתכן והעונש הראוי מלכתחילה היה עבודות שירות, אלא שהמערער לא יכול לרצות עבודות שירות נוכח מחלת הנפש ואין בגזר דינו של בית משפט קמא טעות המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור בכל הנוגע לרכיב המאסר בפועל.

באשר לרכיב המאסר על תנאי, מסכים ב"כ המשיבה כי יש מקום לערוך אבחנה לה עותרת ב"כ המערער.

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ועיינו בגזר דינו של בית משפט קמא ובמסמכים שצורפו, לרבות הפסיקה שהוגשה גם בבית משפט קמא, אנו סבורים כי במקרה רגיל העונש הראוי בגין עבירת השבל"ר ונהיגה ללא רישיון תקף וללא ביטוח, בנסיבות ביצוען של עבירות אלה בתיק דנן, הינו עונש של מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות.

יחד עם זאת, בעניינו של המערער אפשרות שכזו לא נבדקה, מן הסתם לאור היותו חולה נפש, דבר העולה מחוות דעת הפסיכיאטרית וכן מהליכים קודמים שהופסקו נוכח היותו חולה נפש.

בנסיבות אלה, הגם שעונש המאסר בפועל שבית משפט קמא הטיל על המערער אינו חמור מאוד, סברנו כי יש מקום להקלה מסוים בשים לב למצבו הנפשי והעובדה שמאסר בכליאה עבור מי שמוגדר כחולה נפש, החולה במחלת סכיזופרניה פרנואידית קשה אף מעבר לקושי של מאסר בכליאה לאדם אחר.

באשר לרכיב המאסר על תנאי, אף אנו סבורים כמו באת כוח המערער ובאת כוח המשיבה, כי יש לערוך אבחנה בין העבירות אשר מפעילות את עונש המאסר על תנאי לשישה חודשים שהוטל עליו.

לאור המפורט לעיל, אנו מקבלים את הערעור ומורים כי המערער ירצה עונש מאסר בפועל בן ארבעה חודשים, בניכוי ימי מעצרו בתיק זה כפי שנקבעו ע"י בית משפט קמא.

אנו משיתים שישה חודשים מאסר על תנאי שלא יעבור תוך שלושה שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה של שבל"ר או נהיגה בזמן פסילה.