פסק-דין בתיק עעא 1106/08

השופטת י' שבח:

בפנינו עתירה לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: "החוק") המופנית כנגד החלטת ועדת השחרורים מיום 10.1.08, לפיה נתקבלה בקשת המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב") לשחרורו על תנאי ממאסרו.

רקע עובדתי

המשיב, יליד 1981, מרצה עונש מאסר בן שנתיים ימים המורכב משני מאסרים שהושתו עליו בשני תיקים: בתיק האחד - ת.פ. 40316/06, הורשע המשיב בעבירת הצתה עת הצית את רכבו של אבי המתלוננת, משלא השלים עם ניתוקה את  הקשר עימו, ונדון לעונש מאסר בפועל של 22 חודשים. בתיק השני - ת.פ. 2712/06  הורשע המשיב בעבירות התנגדות למעצר, אחזקת נכס החשוד כגנוב וכן נהיגה בקלות ראש, ונדון לעונש של חמישה חודשי מאסר בפועל, 3 חודשים בחופף למאסרו בתיק הראשון וחודשיים במצטבר. בסך הכל נגזרו על המשיב 24 חודשי מאסר בפועל.

מאסרו הנוכחי של המשיב הינו מאסרו השלישי.

במאסרו הראשון זכה המשיב לשחרור מוקדם בשנת 2003, אשר בוטל זמן מה לאחר מכן, עקב ביצוע העבירות נשוא המאסר השני, תוך כדי תקופת התנאי.

בקשתו של המשיב לשחרור מוקדם ממאסרו השני - נדחתה על ידי ועדת השחרורים.

למשיב עבר פלילי מכביד, במיוחד נוכח גילו הצעיר, והוא מונה שורה ארוכה של עבירות סמים, שבל"ר, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפה, איומים, הטרדה באמצעות מתקן בזק ועוד.

החלטת ועדת השחרורים

בהחלטתה מיום 10.1.08 הורתה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם של המשיב ב" כפוף למילוי קפדני ומלא של התוכנית השיקומית הפרטית" שהוכנה עבור המשיב ובהתנאה לפיה יחתום המשיב חתימה מוגברת אחת לשבועיים במשטרה. ועדת השחרורים הגיעה למסקנה זו מחמת התנקותו של המשיב מסמים, עבודתו בבית הסוהר בתקופת מאסרו, רצונו להשתקם והצגת מקום עבודה בו יועסק עם שחרורו .

נוכח כל אלו קבעה הועדה כי המשיב ראוי לשחרור מוקדם על תנאי וכי שחרורו על תנאי לא יהווה כל סכנה לציבור.

העתירה

ב"כ העותר טוען כי דין החלטת ועדת השחרורים להתבטל בשל פגמים מהותיים שנפלו בה ואשר יורדים לשורשו של ענין. לטענתו, שיקול דעתה של הועדה נפגם באורח מהותי וכי החלטתה לוקה בחוסר סבירות קיצוני.

בראש ובראשונה קובל ב"כ העותר על כי החלטת הועדה איננה מנומקת כדבעי, וכי הלקוניות שבה היא מתאפיינת איננה מאפשרת לעמוד על שיקוליה של הועדה ועל המשקל שייחסה לכל נתון רלבנטי.

לגופו של עניין, נטען כי המשיב אינו ראוי לשחרור מוקדם נוכח עברו הפלילי המכביד, מאסריו הקודמים, חומרת העבירות אותן ביצע והעובדה לפיה חזר לבצע עבירות תוך כדי תקופת שחרורו על התנאי ממאסרו הראשון. העותר מבקש ליתן דגש מיוחד לעבירת ההצתה בה הורשע המשיב ואשר בגינה, בין היתר, נתון הוא במאסרו הנוכחי. המשיב, כך נטען, לא השלים עם העובדה לפיה ניתקה בת זוגו את הקשר עימו ולפיכך הצית את רכבו של אביה, וכי עבירה זו  משתלבת עם עברו הפלילי והתנהגותו העבריינית ואינה מאפשרת ליתן בו אמון.  עוד מפנה העותר לעבירות הסמים אותן ביצע המשיב בתקופת התנאי בה שוחרר ממאסרו הראשון, בגינן הורתה ועדת השחרורים על ביטול שחרורו. באשר לשיקולי השיקום, טוען העותר כי נסיבותיו של המשיב מלמדות כי מן הראוי כי השיקום יעשה  בד' אמות כתלי בית הסוהר.

טיעוני המשיב

ב"כ המשיב מפנה להלכות הנוהגות בעתירה כגון זו ולפסיקה הקובעת כי בית המשפט הדן בעתירה לפי חוק זה לא יושב כערכאת ערעור על ועדת השחרורים ואין הוא ממיר  את שיקול דעתה של הועדה בשיקול דעתו הוא.

לגופו של עניין, טוענת ב"כ המשיב כי לא נפל כל פגם בהחלטת הועדה בשים לב להתנהגותו הטובה של המשיב במהלך מאסרו, בנקיונו מסמים ובעבודתו בתקופת מאסרו. כמו כן, היא מפנה לחוות הדעת החיוביות של השב"ס ושל העובדת הסוציאלית, ולעובדה כי לראשונה חל שינוי ממשי באורחות חייו. 

דיון והכרעה

1.              בחינת החלטת ועדת השחרורים מונחית ע"י שני כללים יסודיים:

הכלל האחד קובע כי אין לאסיר זכות קנויה להשתחרר בתום ריצוי שני שליש ממאסרו, ועליו נטל ההוכחה לשכנע את ועדת השחרורים כי אכן ראוי הוא לשחרורו המוקדם, בהתאם למבחנים הקבועים בסעיף 9 לחוק.

וכפי שנקבע בבג"צ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון נ' הועדה לעיון בעונש ואח' , פ"ד נג(3) 721:

"בהגזר עונש מאסר בפועל על פלוני, אין אותו פלוני זכאי לראות את ה"שליש" כמונח בקופסה ואת הקופסה כמונחת בכיסו".