השופטת רונית רוזנפלד
1. בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת סיגל דוידוב מוטולה; עב 2364/06) קיבל בחלקה את תביעתו של המערער לתשלום תוספת השוואה בשיעור של 14.5% בגמלתו, ופסק לו, בגין אי תשלום התוספת בגמלתו בתקופת פרישתו המוקדמת, סך כולל של 136,394 ש"ח (נומינלי). בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער לפיצוי, מעבר לאמור לעיל, בגין אי הכללת תוספת ההשוואה בשכרו הקובע, כפי המחושב על ידי מבטחים, החל מגיל הפרישה לפנסיית זקנה. על דחיית התביעה בחלק זה שלה, הגיש המערער את ערעורו שלפנינו.
2.
עיקרי העובדות הרלוונטיות לפי העולה מן התיק הם כדלקמן:
המערער היה עובד מחקר, והועסק כאזרח עובד צה"ל במסגרת משרד הבטחון משנת 1975 ועד לפרישתו המוקדמת לגמלאות ביום 1.5.2000. לאחר תקופה ארוכה של משא ומתן שהתנהל בין ארגון האזרחים עובדי צה"ל לבין מערכת הבטחון, בעניין תשלום תוספת השוואה בשכרם של עובדי המחקר האזרחים עובדי צה"ל, כפי שהיא משולמת בשכרם של עובדי המחקר במשרד הבטחון, אושר תשלום התוספת בשיעור של 14.5% , החל מיום 1.3.01. לפי החלטת המשיבה אין הגמלאים זכאים לתוספת. בהתאמה לכך, בהיות המערער גמלאי באותה עת לא שולמה לו התוספת בגמלתו. המערער, שהיה שותף פעיל במשא ומתן על תשלום התוספת, הגיש תביעתו לבית הדין האזורי בה טען כנגד אי הכללת התוספת בגמלתו, בתקופת הפרישה המוקדמת ובתקופת הזכאות לפנסיית זקנה, ותבע פיצוי כספי בגין הנזק שנגרם לו עקב כך.
.
3.
פסק הדין בבית הדין האזורי
בהליך שקוים בפני בית הדין האזורי נזקק בית הדין לשאלת תחולת ההסדר בענין תשלום תוספת ההשוואה, כפי שאושר על ידי הממונה על השכר, על גמלאים.
בפסק דינו המנומק ורחב היריעה קבע בית הדין האזורי, כי הסדר תשלום התוספת חל על גמלאים, ובהם המערער. בהתאמה לכך, ומשלא שולמה התוספת בגמלתו של המערער מאז 1.3.01 (אז כבר היה בפרישה מוקדמת), ועד לתום תקופת הפרישה המוקדמת , פסק בית הדין למערער סך של 106,051 ש"ח. כמו כן פסק בית הדין למערער בגין אי ביצוע הפרשות למבטחים בתקופת הפרישה המוקדמת, מאז 1.3.01, סך של 30,343 ש"ח
בית הדין דחה את תביעת המערער לפיצוי בסך 308,544 ש"ח בגין אי הכללת תוספת ההשוואה בגמלתו, מגיל פרישה לפנסיית זקנה.
4. נימוקיו של בית הדין בדחותו את התביעה לפיצוי בסכום האמור הם כדלקמן:
א. נראה כי המערער ביצע חישוב טכני של סכום הנזק על בסיס ההנחה ששכרו הקובע היה מחושב לפי שכרו האחרון טרם יציאתו לפנסיית זקנה, והתעלם לחלוטין מהוראות תקנון מבטחים בקשר לכך, שלא קבעו כי השכר האחרון דווקא הוא השכר הקובע.
ב. המערער פרש לפסיית זקנה בחודש אוגוסט 2005, דהיינו, על סמך התקנון האחיד, כשבמסגרתו של תקנון זה השתנו לחלוטין ההוראות לחישוב "השכר הקובע" והן מבוססות כיום, בין היתר, על השכר המבוטח בכל תקופת העבודה.
ג. לו רצה המערער להוכיח את התוספת לפנסיית הזקנה שלו בהנחה שהיה מקבל את תוספת ההשוואה החל מיום 1.3.01 , חייב היה להציג חוות דעת מקצועית המתייחסת לשכר הקובע, ומפרטת את דרך חישוב פנסיית הזקנה לפי התקנון האחיד, עם ובלי תוספת ההשואה, אך הוא לא עשה כן.
לפיכך, אין כל דרך לקבוע מהו הנזק שנגרם למערער בפנסיית הזקנה, בשל אי קבלת תוספת ההשוואה בזמן אמת, החל מ-1.3.01.
הערעור
5. המערער מצביע על כך, שבעוד שבית הדין קמא הכיר בפגיעה שנגרמה לו, הן בתקופת הפנסיה המוקדמת והן בתקופת פנסיית הזקנה, הפיצוי שנפסק לו הינו אך בגין הפגיעה בפנסיה המוקדמת. משמעות העובדה שבית הדין לא הורה על פיצוי גם בתקופת פנסיית הזקנה, הינה ריקון החלטתו של בית הדין מתוכן מעשי והותרתו ללא סעד. משכך, החלטתו של בית הדין קמא אינה סבירה באופן קיצוני.
הוסיף עוד המערער וטען כי תקנות בית הדין אינן מחייבות הצגת חישוב כלשהו, או צירוף חוות דעת מקצועית באשר לסכום הנתבע. הוא אף הציג את דרך החישוב, לפיה תוספת ההשוואה הינה בשיעור של 14.5% מן השכר. המערער לא נחקר על תצהירו בעניין זה, והסכום שנתבע אף לא נסתר על ידי המשיבה. המערער אף לא התעלם מן השינויים בגיל הפרישה ומכל מקום רשאי היה בית הדין קמא להפחית את הפיצוי הנתבע, בהתאם למספר החודשים בהם נדחתה יציאתו לפנסיית זקנה. המערער מבקש ללמוד הלכה מפסק דינו של בית דין זה, עע 502/05
אסף גרטי - מדינת ישראל (ניתן ביום 25.7.06), לפיו נפסק למערער פיצוי כספי, אפילו לא דייק בחישוב הסכום שתבע.
6. בתשובתה לערעור טוענת המשיבה כי, משיקוליה, ובהיותה של התביעה נעדרת השלכות רוחב, בחרה שלא לערער על פסק דינו של בית הדין קמא. בהתאם לפסק הדין פיצתה את המערער בגין אי הכללת תוספת ההשוואה בקיצבתו במהלך התקופה בה שהה בפנסיה מוקדמת, כמו גם בגין אי ביצוע הפרשות בגין רכיב זה לקרן הפנסיה. בדין דחה בית הדין את טענת המערער לפיה אין הוא זכאי לפיצוי נוסף. שעה שלא ניתן לבצע את ההפרשות לקרן הפנסיה, יש לשלם את סכום ההפרשות במישרין לעובד, ולעניין זה התקבלה תביעת המערער במלואה.
בנוסף נטען כי צדק בית הדין האזורי כשקבע כי המערער אינו זכאי לסכום שנתבע על ידו, באשר הסכום הזה נתבע באופן סתמי, ללא ביסוס ובלא שצורף חישוב אקטוארי. על פניו החישוב עליו נסמכת התביעה אינו נכון, בהתעלמו מהוראות תקנון קרן הפנסיה לחישוב השכר הקובע.
נזק הנתבע לעולם הוא מוכחש, ובאי חקירת המערער בבית הדין האזורי על תצהירו בעניין שיעורו של הנזק, אין כדי לבסס את התביעה.
דיון והכרעה