השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בירושלים (השופטת בן אור והשופטים וינוגרד ודראל) מיום 5.7.12 בעת"מ 20905-05-12, שבגדרו נדחתה עתירת המערערים כנגד החלטת המשיבה לדחות בקשתם לראות בכל אחד מהם "שוכר פרטי" של חדר במלון "חוף הדקלים" לשם זכאות להטבות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן חוק יישום תכנית ההתנתקות או החוק).
רקע
ב. המערערים הם שני אחים, ילידי 1980 ו-1981, אשר התגוררו בבית הוריהם ביישוב פאת שדה שבגוש קטיף החל משנת 1989. בשנת 2001 עברו המערערים להתגורר במלון חוף הדקלים לאחר שהמלון נסגר לאורחים בעקבות פרוץ האינתיפאדה השניה. בהחלטת המשיבה בעניינם של המערערים מיום 14.2.12 תואר הרקע למגוריהם של המערערים, כמו גם של דיירים נוספים, במלון: "בעקבות השבתת הפעילות, הוחלט לאכלס את המלון ברווקים תושבי האזור המפונה, שבשל מעמדם האישי לא יכלו להתקבל כחברים ביישובי האזור המפונה. חלקם היו צעירים אשר התגוררו עם משפחותיהם ביישובי הגוש, ולטענתם עקב עזיבתם את הדת והיעדר האפשרות החברתית לגור כרווקים ביישוביהם, מצאו דרכם למגורים באתר המלון, תוך עידוד והכוונה של המועצה האזורית עזה...".
ג. כל אחד מן המערערים חתם על הסכם לשכירת חדר מן המלון. למערער 1 הושכר חדר 607 בגוש 6 ("סוויטה"- חדר אשר אליו מחובר חדר נוסף), ולמערער 2 חדר 609 באותו גוש.
ד. ועדת הזכאות לפיצויים לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות (להלן ועדת הזכאות) לא מצאה כי מתחם המלון הוא "יישוב מפונה" כהגדרתו בחוק יישום תכנית ההתנתקות, ועל כן נקבע (החלטות מיום 11.9.05 ו- 30.3.06), כי דיירי המלון אינם זכאים לפיצוי על פי החוק. הנושא הועבר לבחינת המשיבה (להלן גם הועדה המיוחדת) הפועלת מכוח סעיף 137 לחוק יישום תכנית ההתנתקות, שעניינו פיצוי מיוחד לפנים משורת הדין, וזו קבעה בהחלטתה מיום 27.9.05 כי יש מקום למתן פיצוי לפנים משורת הדין חלף הפיצויים בחוק בהתאם לסעיף 137(ב)(2), בכפוף לבחינה פרטנית והמצאת מסמכים נוספים.
ה. לאחר שדנה בבקשות המערערים, קבעה המשיבה (החלטות מיום 30.5.07 ומיום 6.6.07), כי יש לאשר לכל אחד מן המערערים תשלום מיוחד בסכום כולל של 114,224 ש"ח חלף הפיצויים הקבועים בסימן ב' לפרק ה' לחוק המגלמים מענק בשל ותק, הוצאות הובלה והתארגנות ודמי שכירות. עוד הוחלט, כי אין בנסיבות להצדיק תשלום מיוחד חלף הפיצוי הניתן לשוכר בדיור הציבורי לפי סעיף 38 לחוק יישום תכנית ההתנתקות.
ו. ביום 27.3.11 פורסם חוק יישום תכנית ההתנתקות (תיקון מס' 3) (להלן תיקון מס' 3), אשר הציע פתרון התיישבותי לשוכרים פרטיים. סעיפים 43א ו-47א לחוק, שהוספו במסגרת התיקון, מאפשרים לשוכרים לרכוש מגרש במסגרת קהילתית ביישובי קבע בהתאם להטבות שנקבעו בחוק. כך, למשל, מתן פטור ממכרז בעסקה עם מינהל מקרקעי ישראל (סעיף 47ב), שיפוי בעד רכישת מגרש מגורים (סעיף 47ג), והלוואה להעתקה קהילתית (סעיף 47ד).
ז. בעקבות תיקון זה פנו המערערים, כל אחד בנפרד, לועדת הזכאות בבקשה לאישור זכאות. הבקשות נדחו על-ידי ועדת הזכאות ביום 25.7.11, מן הטעם שהמערערים לא התגוררו ב"יישוב מפונה" כהגדרתו בחוק. ברם, חרף האמור הורתה ועדת הזכאות על העברת הבקשות למשיבה, הועדה המיוחדת.
ח. המשיבה, קבעה בהחלטתה מיום 14.2.12, לאחר ששמעה את המערערים ועיינה בחומר ראיות נוסף, כי לעניין הזכאות להכרה כ"שוכר פרטי", יש לראות במערערים כמי שמרכז חייהם היה באזור המפונה במשך שנתיים לפני "היום הקובע", אולם קבעה ששניהם יחדיו ייחשבו כ"שוכר פרטי" אחד. הועדה בחנה האם בית המגורים שבו גר כל אחד מהם פעל כיחידת מגורים אוטונומית, אשר בה היו כל האמצעים לקיום פעולות של משק בית, והאם נוהל בית המגורים כיחידה פיננסית עצמאית. נקבע, כי המערערים ניהלו משק בית משותף, וכי מחדרי המלון שאותם שכרו הורכבה יחידת מגורים משותפת. נקבע, כי גירסת המערערים, כפי שעולה מן השימועים שנערכו להם, שלפיה התגוררו בנפרד, אינה מהימנה ולוקה בסתירות.
ט. ביום 28.2.12 פנה בא כוח המערערים ל"מינהלת תנופה" (מינהלת הביצוע לפי החוק, שנועדה לרכז את הטיפול במפונים), בטענה כי המערערים לא העלו במהלך הדיון במשיבה "טענה בעלת חשיבות מסיבות אישיות ומשפחתיות", וביקש שיתאפשר למערערים להפקיד שיקים בנקאיים לצורך רכישת שני מגרשים להקצאה בהתאם לתיקון מס' 3. ביום 21.3.12 פנה בא כוח המערערים ל"מינהלת תנופה" בבקשה כי המשיבה תקיים בעניינם של המערערים דיון נוסף. במכתב הוסבר, כי המערער 2 היה מעורב בשנת 2003 בתאונת דרכים, שבמהלכה פגע באדם אחר וגרם למותו. נטען, כי מצבו הנפשי של המערער 2 הידרדר, והמערער 1 "דאג לכל מחסורו (של המערער 2 - א"ר) בשעותיו הקשות, לרבות הכנת ורכישת אוכל ומצרכי מזון בסיסיים" (פסקה 22), וכי מדי פעם לן המערער 2 אצל המערער 1 "על מנת שלא להיות בודד בשעותיו הקשות" (פסקה 27). הוסבר, כי עניין זה לא הועלה בעבר, שכן "כל עיסוק בנושא אינו מיטיב עם חי חזן ומחזיר אותו לאותם ימים אפלים שהוא מעוניין לשכוח" (פסקה 30).
י. המשיבה דחתה את הבקשה ביום 6.5.12. צוין, כי אין בפנייה משום שינוי או הוספת עובדה חדשה אשר יצדיקו החזרת הדיון לועדה. ביום 10.5.12 הוגשה העתירה מושא הערעור. ביום 17.5.12 פנה בא כוח המערערים למשיבה במכתב נוסף, שבמסגרתו ביקש לאפשר למערערים הסדר מיוחד, שלפיו מי מביניהם שלא יוכל לזכות בהטבה בהתאם להכרה בו כ"שוכר פרטי", יהיה רשאי לרכוש מגרש אחר כ"בן ממשיך".
י"א. בית המשפט לעניינים מינהליים לא מצא להתערב בממצאי המשיבה כי גירסת המערערים אינה מהימנה, וציין כי המסקנה המתבקשת נוכח הראיות שהובאו, היא שהשניים שכרו מלכתחילה שתי יחידות דיור במשותף, שהם איחדון ליחידת מגורים אחת. נקבע, כי אין מנוס מן המסקנה שיש לראות בהם "שוכר פרטי" אחד.
טענות הצדדים
י"ב. לטענת המערערים, שגתה המשיבה כאשר קבעה כי הם איחדו את שני החדרים. הוסבר, כי המערער 2 נזקק לעזרת אחיו ועשה שימוש במטבחון המערער 1 לפרק זמן קצר בשל מצבו הנפשי, וכי המערער 1 אף איפשר למערער 2 לעשות שימוש בסלון, שכן לא היה סלון ביחידת מגוריו שלו עצמו. נטען, כי תימוכין לגירסתם מצויים בעדויות שונות של דיירים נוספים ובעובדה שהמערערים התחייבו לשלם דמי שכירות בגין שני חדרים, ולא בגין חדר אחד, כמו גם בהסכמי השכירות הנפרדים. הודגש, כי המערערים אמנם נקטו מדיניות של "דלת פתוחה", אך כאשר היו מעוניינים בפרטיות "הצטמצמה מדיניות זו באופן ניכר". עוד נטען, כי אף אם אין לראות בשני המערערים כל אחד בנפרד "שוכר יחיד", הנה נוכח התכלית שביסודו של חוק יישום תכנית ההתנתקות, ובין היתר "מתן פיצויים הוגנים וראויים", יש ליתן אפשרות לשני המערערים להעתיק את ביתם יחד עם משפחתם ו"למנוע קריעת אחד מהם מקהילתו ומשפחתו". לחילופין, נטען, כי יש מקום לאפשר למערערים להצטרף, לפנים משורת הדין, להסכם ההעברה ליישוב "באר גנים".
י"ג. לטענת המשיבה, דין הערעור להידחות. לטענתה, אין מקום להתערבות בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, אשר מעוגנים היטב בחומר שעמד בפני המשיבה ובפני בית המשפט קמא. צוין, כי בחינת דבריהם של המערערים בשימועים שנערכו להם ובפניותיהם למשיבה מלמדים כי השניים התגוררו במשותף ביחידת מגורים אחת. הודגש, כי גירסותיהם המאוחרות של המערערים לוקות בסתירות ומלמדות כי אין מקום ליתן בהן אמון. הוסף, כי גירסת המערערים בדבר התאונה והשלכותיה, אשר הועלתה לאחר דחיית בקשתם על ידי המשיבה, אינה משכנעת ואינה מבססת את טענות המערערים בהקשר זה. הוטעם, כי קשה להלום את הטענה שלפיה הדברים שנאמרו בשימוע שנערך בשנת 2007 התייחסו דוקא לתקופה בלתי מייצגת של חודשים ספורים מתוך ארבע שנים שבהם התגוררו המערערים במלון. לבסוף צוין, כי המערערים רכשו מגרשים ביישוב "באר גנים" בהתאם לזכויות הנתונות לבני האזור המפונה מכוח החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1149, אשר התקבלה בשנת 2008, ואשר מעניקה הטבות למי שעומד בתנאיה. במענה לטענה אחרונה זו ציינו המערערים בסיכומי התשובה שהגישו, כי בניגוד לטענת המשיבה לא רכשו שני מגרשים, אלא אך הגיעו עם "מינהלת תנופה" להסדר זמני , שלפיו ישורינו להם שני מגרשים עד להכרעה בערעור, כך שאם יתקבל ערעורם, יוכלו לממש זכאותם.
י"ד. בדיון שנערך בפנינו הצענו למשיבה לשקול אפשרות לבוא לקראת המערערים לפנים משורת הדין. ביום 18.4.13 הודיעתנו המשיבה, כי לדידה אין בנסיבות המקרה כדי להצדיק סטיה מהוראתו המפורשת של המחוקק בסעיף 43א לחוק יישום תכנית ההתנתקות, ועל כן אין מקום לקבלת הצעת בית המשפט לפשרה. אין איפוא מנוס מהכרעה.
דיון והכרעה
ט"ו. חוק יישום תכנית ההתנתקות אשר התקבל בכנסת ביום 16.2.2005 נחקק על רקע החלטת ממשלה מס' 1996 מיום 6.6.04 - התכנית המדינית-ביטחונית-לאומית להתנתקותה של מדינת ישראל מאזור חבל עזה ומאזור צפון השומרון.