השופט א' שהם:
פתח דבר
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 21.7.2011, בעת"מ 29814-01-11, שניתן על-ידי כב' השופטת נ' בן אור, בגדרו נדחתה עתירתה של המערערת לקבלת מעמד בישראל, לאחר שההליך המדורג בעניינה הופסק בעקבות פטירת בעלה.
רקע עובדתי
2. המערערת, טטיאנה גורובץ, ילידת 12.2.1957, נתינת אוקראינה, נכנסה לראשונה לישראל ביום 4.3.2002 באשרת תייר, במסגרת טיול מאורגן. המערערת לא עזבה את הארץ בתום תקופת האשרה, אלא נותרה בישראל ועבדה, באופן בלתי חוקי, עד ליום 21.11.2004, מועד בו נעצרה כשוהה בלתי חוקית בישראל. מפרוטוקול "שמיעת טענת שוהים בלתי חוקיים" שנערך ביום מעצרה עולה, כי המערערת מסרה כי "אין לה משפחה, חבר, ילדים בישראל", וכי היא מבינה שיש כוונה להרחיקה למולדתה. עוד צויין בפרוטוקול כי "השימוע בוצע בשפה העברית אותה הנ"ל מבינה ומדברת היטב".
בדיון שהתקיים, ביום 24.11.2004, בבית הדין לביקורת משמעת לשוהים שלא כדין, מסרה המערערת כי היא מקיימת חיי זוגיות עם אזרח ישראלי בשם מתי משיח, ולפיכך התבקש בית הדין על-ידי בא כוחה של המערערת לשחררה בערבות "בסכום צנוע" שאותו ימציא מר משיח. בית הדין לא השתכנע מטיעוניה של המערערת והחליט להותירה במשמורת עד להרחקתה מישראל, ביום 28.11.2004.
ביום 29.5.2005, נסע מר משיח לאוקראינה וביום 2.6.2005 הוא נשא את המערערת לאשה במדינת מוצאה. לאחר ששב ארצה, הגיש מר משיח, ביום 27.6.2005, בקשה למתן אשרת כניסה לישראל עבור המערערת. לאחר סדרה של בדיקות שנערכו על-ידי המשיב, אשר נועדו, בין היתר, לבחון את כנות הקשר בינה לבין מר משיח, התבקשה המערערת, ביום 10.10.2005, לשלוח מכתב הסבר לגבי נסיבות בקשתה להתגורר בישראל וכן למסור פרטים אודות בני משפחתה. כמו כן, נדרשה המערערת להמציא ערבות בנקאית בסך 10,000 ש"ח על-מנת להבטיח את יציאתה מישראל "אם הנישואין לא יעלו יפה".
במכתב שכתבה המערערת, כפי שהתבקשה, נטען כי היא נשארה בישראל, לאחר שהסתיים הטיול בארץ, מאחר שחשה כי זה המקום אליו "תמיד שאפה נשמתי", ולדבריה היא התאהבה במדינה ובאנשיה. במכתב ציינה המערערת כי כל בני משפחתה, בנה, אמא, אחותה, גיסה ושני ילדיהם מתגוררים באוקראינה.
הערבות הבנקאית הופקדה על-ידי המערערת ביום 3.11.2005, ובתאריך 4.12.2005 התיר המשיב את כניסתה של המערערת לישראל באשרת תייר, והיא נכנסה ארצה ביום 11.12.2005.
בתאריך 25.12.2005, הוגשה בקשה על-ידי המערערת ומר משיח, להעניק למערערת מעמד מכוח היותה נשואה לאזרח ישראלי. בהתאם לנוהל מס' 5.2.0008, שעניינו "הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי", הוענק למערערת, ביום 19.1.2006, רשיון שהייה ועבודה בישראל (ב/1) לתקופה של שישה חודשים. אשרה זו הוארכה לתקופה נוספת, וביום 31.8.2006 אושר למערערת ולמר משיח להתחיל בנוהל איחוד משפחות, בהתאם להליך המדורג, והוענק למערערת רשיון שהייה ארעי מסוג א/5. רשיון שהייה זה הוארך, מעת לעת, עד ליום 31.8.2009.
3. ביום 21.7.2009, נפטר מר מוני משיח ז"ל (להלן: המנוח), וביום 25.8.2009 הופיעה המערערת במשרדי המשיב בחולון, לצורך הסדרת מעמדה, כשהיא מלווה על-ידי בנו של המנוח מנישואין קודמים, מוזי משיח (להלן: המערער), ובמעמד זה נערך למערערת שימוע.
מפרוטוקול השימוע עולה כי המערערת מסרה כי הכירה את המנוח בחודש יוני 2002, ולאחר שפגשה את בני משפחתו וחבריו, הם עברו להתגורר יחדיו, כעבור כחודשיים ימים. בחודש נובמבר 2004, היא נעצרה כשוהה בלתי חוקית והורחקה מהארץ, וכעבור מספר חודשים הגיע המנוח לאוקראינה, שם הם התגוררו בדירת בנה, ולאחר שהמנוח הציע לה נישואין, הם נישאו ביום 2.6.2005. לאחר כניסתה ארצה, בחודש דצמבר 2005, הם התגוררו יחדיו, וכעבור זמן מה החלה בהליך המדורג, על מנת לקבל מעמד בישראל. לבסוף, קיבלה המערערת אשרה מסוג א/5 "לאחר שהוכיחו כי אכן עומדים בקריטריונים וההתרשמות מהלשכה היתה חיובית". בתקופה זו, עמדה המערערת, לדבריה, בקשר עם המערער "אבל עם הבן השני והבת לא היו בקשר".
לדברי המערערת, המנוח כתב צוואה, כחודשיים לפני פטירתו, אך היא אינה יודעת את תוכנה. כמו כן, מסרה המערערת כי המנוח נתן לה 20,000 דולר "כדי לעזור לה בהכנות לחתונה של בנה", אך מחמת מצבו הבריאותי הוא לא השתתף בחתונה שהתקיימה בנוכחותה, באוקראינה.
בתום השימוע, ניתן למערערת מעמד א/5 לשישה חודשים נוספים, והיא הופנתה אל "הועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים" (להלן: הועדה), לצורך בחינת שאלת מעמדה בישראל, על בסיס הומניטרי, בהתאם לנוהל מס' 5.2.0017, שעניינו "נוהל הטיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים". יצויין, כי המערער, אשר התלווה אל המערערת במהלך השימוע, כתב מכתב ובו טען כי המערערת התערתה בתרבות ובמנטאליות הישראלית, וכן הוסיף כי אביו ביקש ממנו, טרם מותו, כי ידאג למערערת ויעזור לה.
לאחר שהוחלט כי עניינה של המערערת יבחן על-ידי הועדה, היא זומנה לשימוע נוסף שהתקיים ביום 27.7.2010, וגם הפעם התלווה אליה המערער, אשר נכח בשימוע עצמו. מפרוטוקול השימוע עולה כי המערערת אישרה כי כל בני משפחתה (אם, בן ונכדה) מצויים באוקראינה וכי בבעלותה דירה במדינה זו, ביחד עם בנה, ולדבריה "זה רכוש משותף". בישראל פתחה המערערת חשבון בנק לאחר פטירת המנוח, והיא עובדת "בניקיון בתים". היא מתגוררת בשכירות בבית בראשל"צ, לאחר שהיא מכרה את חלקה בדירה שהוריש לה המנוח. היא נוהגת לפקוד את קברו של המנוח אחת לשבועיים, ולשאלה אם היא מצוייה בקשר עם ילדיו של המנוח, פרט למערער, היא השיבה "כן בטח, אבל הכי הרבה עם מוזי, הוא היה גר לידינו". המערערת אישרה כי ביום 30.4.2010 היא נסעה לאוקראינה לרגל הולדת נכדתה, ולשאלה היכן היא נמצאת בחגים, השיבה המערערת "באופן קבוע אצל מוזי".
4. ביום 24.10.2010, דנה הועדה בעניינה של המערערת, ולאחר בחינת השתלשלות העניינים, לרבות שהייתה הבלתי חוקית בישראל במשך כ- 3 שנים, והעובדה כי לבני הזוג אין ילדים משותפים בישראל, הוחלט לסרב לבקשתה לקבלת מעמד בישראל. בהמלצת חברי הועדה ליו"ר הועדה נאמר, בין היתר, כי לא נמצאו בבקשתה של המערערת טעמים הומניטריים וכי "למבקשת משפחה ורכוש בחו"ל וזיקתה לחו"ל גדולה יותר מאשר למדינת ישראל". מנכ"ל רשות ההגירה ויו"ר הועדה, מר אמנון בן עמי, אימץ את המלצת הועדה, משלא נמצאו "טעמים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד בישראל". ביום 7.11.2010, נשלח אל המערערת מכתב ובו נוסח החלטת הועדה, והיא נדרשה לעזוב את ישראל תוך 30 ימים.
לאחר קבלת ההודעה, שלחה המערערת מכתב אל המשיב, ביום 28.11.2010, באמצעות באת כוחה, עו"ד ליודמילה דולקנין. לטענת המערערת, היא היתה בקשר עם המנוח מאז שנת 2002, והקשר נמשך גם לאחר שהורחקה מישראל בשנת 2004. טרם פטירתו של המנוח, הוא השביע את בנו, המערער, כי ידאג לה לאחר שילך לעולמו. אלמלא מותו של המנוח, היא היתה מקבלת אזרחות ישראלית ו"אין אשמתי במותו של בעלי". לטענת המערערת, היא השתקעה בארץ, היא מדברת עברית רהוטה, והצהירה על רצונה להיות אזרחית נאמנה, והוסיפה כי בכוונתה להתגייר, לפיכך, מבקשת המערערת לבטל את החלטת הועדה ולאפשר לה לקבל אזרחות ישראלית. לפנייתה של המערערת צורף מכתבו של המערער, ובו הוא מבקש לכבד את רצונו של אביו "להשאירה בארץ ולקבלה כבת משפחה".
ביום 9.12.2010, נשלחה תשובת המשיב לבאת כוח המערערת, ובה נאמר כי עניינה נבחן על-ידי חברי הועדה, ואין מקום לשינוי ההחלטה שהתקבלה, לסרב לבקשתה לקבלת מעמד בישראל.
על החלטת הועדה הגישה המערערת עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.