כללי
1. לפניי ערעור על פסק-דינו (הכרעת הדין וגזר הדין) של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (עו"ד אורי כהן - אב"ד, עו"ד רג'ין יהודה כלף ומר נתנאל צברי), בתיק בד"מ 57/09, מיום 23.3.10, בגדרו הורשע המערער, במסגרת שני אישומים, בביצוע עבירות משמעת, לפי סעיפים 17(1), 17(2), 17(3) ו-17(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: "
החוק"). בנסיבות אלו, הושתו על המערער אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת אחת, הורדה בדרגה אחת (למשך שנה וחצי), העברה לאלתר מתפקידו כמנהל היחידה לאביזרים ומכשירים רפואיים במשרד הבריאות (להלן: "
היחידה"), וכן פסילה לתפקידים של ניהול ותפקידים של ממונה על צוות עובדים למשך שנתיים.
2. כרקע כללי יצוין, כי המערער יליד 1964, בעל תואר שלישי בהשכלתו, שימש כאמור כמנהל היחידה, בה הועסק משך כ-16 שנה, נטול עבר פלילי או משמעתי.
כתב התובענה
3. באישום הראשון לכתב התובענה נטען, כי בין החודשים נובמבר 2007 ליוני 2008, או בסמוך לכך, נהג המערער לצאת מהיחידה לענייניו הפרטיים ולעבודתו הפרטית, על חשבון שעות העבודה ולפרק זמן של מספר שעות, מבלי להחתים את כרטיסו בשעון הנוכחות ביציאה ובכניסה, זאת במטרה להגדיל את שכרו שלא כדין (לפירוט מלא של המועדים והשעות, ראו: סעיף 2(א)(1) להכרעת הדין). עוד נטען באישום זה, כי ביום 11.2.08 הוחתם כרטיסו של המערער בשעה 07:11, בטרם הגיע למשרד, על-ידי אדם שזהותו אינה ידועה, אף זאת במטרה להגדיל את שכרו שלא כדין.
4. באישום השני לכתב התובענה נטען, כי המערער החזיק באישור לביצוע עבודה פרטית במכללת "אפקה" בתל אביב ובמכללה האקדמית יהודה ושומרון, מיום 1.11.06 ועד ליום 31.10.07. אך הנה, בין החודשים נובמבר 2007 ועד יוני 2008, או בסמוך לכך, המשיך המערער ללמד במכללת "אפקה" בתל אביב, ללא היתר עבודה כמתחייב.
הכרעת הדין
5. בהכרעת-דינו, באשר לאישום הראשון, דן בית הדין בחמישה אירועים שונים - מיום 28.11.07, 9.1.08, 11.2.08, 10.3.08 ו-18.6.08. בסופו של יום, אומצה גרסת המשיבה דלעיל בהקשר זה ככתבה וכלשונה. עם-זאת, לגבי האירוע הנוסף מיום 11.2.08, ולאחר בחינת הראיות הרלבנטיות, קיבל בית הדין את טענת המערער, כי זה לא הוכח (בקשר להחתמת כרטיסו על-ידי אחר; עם-זאת נקבע, כממצא עובדתי, כי כרטיסו הוחתם במטרה להגדיל את שכרו שלא כדין, שכן מיד בסמוך לאחר מכן עזב את מקום עבודתו ושב לביתו). בנוסף, דחה בית הדין את עמדת המערער, לפיה לא הוכחה טענת המשיבה לפיה "נהג" לצאת לענייניו הפרטיים, וכי לא פעל במטרה להגדיל את שכרו שלא כדין. בית הדין קבע, כי המערער מצא צידוק להתנהגותו האמורה בכך שתרם מזמנו החופשי וממשאביו החומריים לצרכי העבודה, מה גם שלא מימש זכותו לקבלת דמי אש"ל, או ניצל ימי החופשה שנזקפו לזכותו עד תום.
6. ביחס לאישום השני קבע בית הדין, כי המערער אמנם הגיש בקשה לקבלת היתר עבודה פרטית בין התאריכים הנקובים, אך זו לא אושרה לו. ברם, חרף האמור, המשיך המערער בעבודתו הפרטית אף בין התאריכים הללו. את קביעתו ביסס בית הדין על מכלול שלם של ראיות, כאמור בהכרעת הדין (עמ' 29- 37 להכרעת הדין).
7. בסופו של יום, דן בית הדין ביסודות עבירות המשמעת האמורות וחרף עתירת ב"כ המערער להסתפק בהרשעה אך ורק בקשר לאישום הראשון, לפי סעיפים 17(1) ו-17(2) לחוק בלבד (תוך זיכוי המערער מעבירות משמעת לפי סעיפים 17(3) ו-17(4) לחוק, כמו גם מהאישום השני), דחה הבקשה והרשיע המערער בביצוע העבירות דלעיל, בשני האישומים.
גזר הדין
8. בגזר-דינו שקל בית הדין את טענות הצדדים, את טיבם של האישומים ועבירות המשמעת בגינן הורשע המערער (לאור ממצאי הכרעת הדין), את תכלית הדין המשמעתי ואת נסיבותיו האישיות. לאחר בחינת ההלכה הפסוקה ונסיבות העניין, בשים לב לתכלית אמצעי המשמעת ולמידתם המתבקשת במקרה זה, והגם שהמערער שם קץ להתנהגותו הפסולה ביום 18.6.08, ובהתחשב בכך שממצאי הכרעת הדין העלו כי עסקינן בהתנהלות קלוקלת מתמשכת, אמר בית הדין את הדברים הבאים:
"
דעתנו הברורה והנחרצת היא שהנאשם (המערער)
נכשל כישלון חרוץ בתפקידו כמנהל... על הנאשם (המערער)
כמנהל היחידה הייתה מוטלת חובה כפולה ומכופלת של קיום חובות אלמנטריות, והוא היה אמור לשמש דוגמא מוסרית לעובדיה. המאפיין של מעשי הנאשם (המערער)
- הן בדיווחים הכוזבים אודות עבודתו והן בעבודתו הפרטית ללא היתר - הוא, כפי שכבר ציינו, עשיית דין עצמית... נוכח כל אלה, והפגיעה ההרסנית שפגע הנאשם (המערער)
באמון בשירות הציבורי, שיש בה כדי חתירה תחת אושיותיו, דעתנו היא שאין הוא ראוי להמשיך ולשמש בתפקיד ניהול בשירות המדינה".
(עמ' 14 לגזר הדין)
9. יחד-עם-זאת, לא נסתרו כאמור מעיני בית הדין נסיבותיו האישיות של המערער, יכולותיו המקצועיות המוערכות, שבאו לכלל ביטוי בקשרי העבודה הענפים שיצר עם גורמים רבים מסחריים וציבוריים, חוות הדעת הטובות אודותיו מאת הממונים עליו, או מצבו הקשה לאחר פטירת אביו. לפיכך, וחרף חומרת העבירות שביצע, החליט בית הדין לפסול המערער מתפקיד ניהולי לתקופה מתונה יחסית. עוד הוחלט, כי בנסיבות העניין יש אף לקצר את משך התקופה בה יורד המערער בדרגה. לאור המקובץ, הושתו על המערער אמצעי המשמעת הנזכרים בפתח הדיון.
בקשת המערער לעיכוב ביצוע
10. ביום 19.7.10 הגיש ב"כ המערער לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. בהחלטתי מאותו יום הבעתי פליאתי באשר לעיתוי הגשת הבקשה, כארבעה חודשים לאחר מתן גזר הדין. בנסיבות אלו, משנקבע הדיון בערעור בסמוך לאחר תום הפגרה, ליום 12.9.10, נדחתה הבקשה.
רקע דיוני נוסף
11. בפתח הדיון מיום 12.9.10, טען ב"כ המשיבה כי הגם שמעשי המערער חמורים, העמדה העונשית שהוצגה מטעם המשיבה בבית הדין (ומתייחסת לנזיפה חמורה, הפקעת משכורת אחת והורדה בדרגה אחת ואינה מתייחסת להעברה מתפקיד) - היא עמדה סבירה אשר תואמת את רף הענישה המקובל. לפיכך, ב"כ המשיבה גרס כי יש לקבל את הערעור שהוגש על ידי המערער על גזר הדין בהקשר רכיב זה בענישה. ב"כ המשיבה גם טען כי העברת המערער מתפקידו מעוררת "קושי אמיתי", מה גם שהחוק עצמו דורש עריכת בדיקה מוקדמת בטרם הטלת אמצעי משמעת זה - בדיקה, שבמקרה זה לא בוצעה (סעיף 34(6) לחוק). בתוך כך הודגש, במענה לשאלת בית המשפט, כי העובדה שהמשיבה תתקשה לאתר אדם ראוי חלף המערער מצויה בשולי הדברים ואינה בגדר אסמכתא עיקרית לטיעון דלעיל.