כללי
1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד פנינה הרניב - אב"ד, עו"ד ערן אהרון לב וערן מרינברג), מיום 30.6.11, בתיק בד"א 26/11, בגדרו נתקבל חלקית ערעורו של המשיב, הוא זוכה מעבירות שעניינן פגיעה בכבוד בית המשפט, וחלף העונש שהושת עליו בבית הדין המחוזי, אשר כלל השעיה בפועל, השעיה על תנאי, קנס כספי בסך 1500ש"ח, וכן תשלום הוצאות הלשכה בסך 1,000 ש"ח, הותיר בית הדין המשמעתי הארצי על כנם את העונשים הכספיים בלבד וביטל את עונשי ההשעיה.
רקע דיוני והליכים קודמים
2. המשיב הורשע בבית דין המשמעתי של מחוז תל אביב בתיק בד"מ 185/09 בעבירות הבאות: העדר יחס של כבוד ופגיעה בכבוד בית המשפט, לפי סעיפים 2 ו-32 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "
החוק"); התנהגות מחוסרת דרך ארץ לצד שכנגד, לפי סעיף 61(2) לחוק וכלל 23 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "
כללי האתיקה"); התנהגות מחוסרת דרך ארץ לצד שכנגד בבית המשפט, לפי סעיף 33 לכללי האתיקה; וכן בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע ובהתנהגות שאינה הולמת, לפי סעיפים 53, 61(1) ו-61(3) לחוק.
3. על פי המתואר בקובלנה, הטיח המשיב דברים קשים ופוגעניים כלפי גורמים שונים, במסגרת הליכי הוצאה לפועל,כלהלן: לבנק הזוכה הוא ייחס "
רשעות וטמטום"; לכונסת הנכסים ייחס "
טיפשות", ואף אמר את הדברים הבאים: "
משיבה 2 במרמה ובזדון כדי להרוויח מספר פרוטות נוספות... לא זאת אף זאת, משיבה 2, שכל פינוי גורם לה לשמחה רבה...".
בנוסף, טען המשיב כלפי רשם ההוצאה לפועל וכונסת הנכסים את הדברים הבאים: "
כפי שהוכח בישיבות קודמות לכב' ראש ההוצאה לפועל יחסי קרבה עם משיבה 2 ועובדי משרדה, ולאור ההחלטות הסותרות והבלתי חוקיות והבלתי חוקתיות שקיבל כב' הרשם - מתבקש הרשם לפסול עצמו".
4. בהכרעת הדין שניתנה בבית הדין המחוזי נדחו טענותיו השונות של המשיב, שהיוו, כך לשיטתו, צידוק לאמירת הדברים שנאמרו על ידו. בית הדין ציין, כי אופן התבטאויותיו של המשיב אינו יכול להיות מקובל כלל ועיקר על מוסדות לשכת עורכי הדין, וכי אין נפקא מינה לעניין זה לאופן שבו רואה המשיב את התנהלותם של מושאי התבטאויותיו. בית הדין הוסיף וציין, כי גם במהלך הדיון שב המשיב והתנהג באופן ארוגנטי, בוטה ומתלהם. על יסוד אלה הורשע כאמור המשיב בעבירות שיוחסו לו.
5. בגזר דינו השית בית הדין המחוזי על המשיב את העונשים שפורטו לעיל.
6. ערעור שהגיש המשיב לבית הדין הארצי, שכוון כנגד הכרעת הדין וגזר הדין, התקבל בחלקו.
במישור ההרשעה נדחה הערעור, למעט בעבירה של העדר יחס של כבוד ופגיעה בכבוד בית המשפט, ממנה זיכה בית הדין הארצי את המשיב בנימוק כי הדברים שנטענו כלפי רשם ההוצאה לפועל אמנם אינם ראויים, אך אינם מהווים עבירה כאמור. עוד נקבע, כי בנסיבות העניין היה על בית הדין המחוזי לאפשר למשיב לפרוש את הנסיבות שקדמו לביטויים החריפים בהם השתמש.
באשר לגזר הדין, מצא בית הדין הארצי לנכון לבטל את עונשי ההשעיה (הן בפועל והן המותנה) שהושתו על המשיב. בית הדין קיבל את עמדת המשיב כי העונש אשר הושת עליו בערכאה המחוזית סוטה לחומרה מרמת הענישה המקובלת, וכי השעייתו לחודשיים בפועל מחברותו בלשכה כלל לא נתבקשה על ידי הקובל. בנוסף, התחשב בית הדין הארצי בעובדת הזיכוי מהעבירה של פגיעה בכבוד בית המשפט, בעברו המשמעתי הנקי של המשיב, כמו גם בחומרתה הלא גבוהה של העבירה.
למען שלמות התמונה אציין, כי דעת המיעוט, מפי חב"ד עו"ד ערן אהרון לב, הייתה כי יש לזכות המשיב מהעבירות שיוחסו לו, בשים לב לעקרון חופש הביטוי והעובדה כי בצד המגבלות האתיות המוטלות על עורכי דין, יש ליתן את המשקל הראוי גם לחופש הביטוי, ולעובדה כי לעתים על עורך דין לעשות שימוש בביטויים חריפים על מנת לייצג את שולחיו נאמנה.
תמצית טענות הצדדים
7. הערעור מופנה כלפי שני חלקי פסק דינו של בית הדין הארצי. לטענת המערערת, לא היה מקום לזכות המשיב מהעבירות של פגיעה בכבוד בית המשפט, שכן לדידה הדברים שנאמרו חורגים מגדר גבולות הביטוי המותר כלפי נושאי משרה שיפוטית, וכי האינטרס הציבורי מחייב כי טוהר מחנה עורכי הדין יישמר על מנת שלא לפגוע באמון הציבור באלה העוסקים במקצוע זה.
עוד הלינה המערערת על קולת העונש שנגזר על המשיב בבית הדין הארצי. לשיטתה, העבירות בהן הוא הורשע חמורות ואין להקל ראש בדבריו הבוטים, זאת בעיקר על רקע שכיחותם הגדלה והולכת של המקרים בהם עורכי דין משחררים את חרצובות לשונם בהטיחם דברים קשים כלפי גורמים שונים.
על רקע האמור, עותרת המערערת להשיב על מכונו את פסק דינו של בית הדין המחוזי.
8. מנגד לכך, עמדת המשיב היא כי דין הערעור להידחות. לטענתו, מקוממות ככל שתהיינה אמירותיו, הרי שהן נאמרו במסגרת מילוי תפקידו, ואף אם הן אינן מצויות בגדרי כללי הנימוס המקובלים, הרי שעדיין אין משמעות הדבר כי יש להענישו או להחמיר בעונשו רק בשל "היעדר נימוס". המשיב הפנה לפסיקה המחזקת, לשיטתו, את עמדתו. ובאשר לעמדת המערערת בדבר הצורך לשמור על מחנה עורכי הדין מפני אלה הפוגעים בו בהתבטאויותיהם, הרי שלשיטתו ידע הציבור הרחב להבחין היטב כי אמירותיו נעשו אך ורק במסגרת הגנה על לקוחו, ולשם כך בלבד.
ראוי לציין, כי במסגרת עיקרי הטיעון מטעמו טען המשיב לא אחת כנגד הרשעתו, ואף ביקש לאמץ את דעת המיעוט בבית הדין הארצי. דא עקא, משלא הוגשה על ידי המשיב כל הודעת ערעור שכנגד, ברי כי לא ניתן להתייחס לטענות אלו במסגרת הערעור דנן.
ועוד, המשיב הביע התנצלות על דבריו כלפי הרשם, הודה כי נאמרו באופן לא ראוי (עמ' 3 ש' 23 לסיכומים), והתחייב לשלוח מכתב בנוסח זה. המערערת מצידה, בתגובה למכתב ההתנצלות שאמנם נשלח על ידי המשיב לכב' הרשם, טענה כי ניתן להתחשב בהכאתו על חטא, אך לא להותיר הזיכוי החלקי על כנו אלא להרשיעו, וכפועל יוצא מכך גם להחמיר בעונשו. המלצת בית המשפט להסתפק בהתנצלות המשיב ולסיים בכך את הפרשה, נענתה תחילה בחיוב על ידי המערערת, אך זאת בתנאי שהבדיקה תעלה כי אין למשיב עבר משמעתי קודם. דא עקא, שבדיקה כאמור העלתה כי יש למשיב תיקים משמעתיים קודמים, ולכן התבקש בית המשפט ליתן פסק דין בערעור.