1. לפניי ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד אילן דסאו, אב"ד, עו"ד אליה שטיינר ועו"ד שלמה הלר), בתיק בד"א 129/09, בגדרו הותיר בית הדין הארצי על-כנם את הרשעתו של המערער על-ידי בית הדין המחוזי במספר עבירות שעיקרן עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות, ואת העונש שהושת עליו: השעייה לצמיתות מהלשכה.
רקע עובדתי והליכים קודמים
2. בשנת 2000, או במועד סמוך לכך, ייצג המערער שתי חברות איטלקיות (להלן: "
החברות" ו/או "
המתלוננות") בתובענות שהתנהלו בבית המשפט המחוזי ובבית משפט השלום בתל-אביב, אשר נסובו על סכסוך כספי בין החברות לבין נתבעים ישראליים (להלן: "
הנתבעים"). הליכים אלה הסתיימו בהסדר פשרה שנכרת בין הצדדים, בו התחייבו הנתבעים לשלם לחברות סך של 340,000$. על-פי הנטען בקובלנה שהוגשה נגד המערער, אף שהוא קיבל סך של 140,683$ כפיקדון עבור החברות, הוא לא נהג בפיקדון בהתאם להוראות הדין החלות עליו כבא-כוחן של החברות, ולא העביר את הכספים לידיהן.
3. בדיון הראשון בבית הדין המחוזי הודה המערער כי לא נהג כדין בכספי הפיקדון. יחד-עם-זאת חלק על העבירה של שליחת יד בכספי פיקדונות. גרסתו הייתה, כי מתוך סכום הפיקדון הוא ניכה סך של כ-40,000$ בגין שכר-טרחה והוצאות, וכי היתרה, בסך 100,000$, הועברה על-ידו במזומן לאחד, ד"ר קולומבו, ששימש כאיש הקשר שלו עם החברות (להלן: "
קולומבו"). כספים אלה, ככל הנראה, היו מיועדים לתשלום שוחד עבור ראש ממשלת סנגל, עמו ביקש קולומבו להתקשר בעסקים שונים. את העובדה כי הגרסה נחשפה לראשונה רק בפני בית הדין המחוזי, תלה המערער בהנחייתו של קולומבו לשמור על קיומה בסוד מפני נציגיהן של החברות בישראל, ובכללן מפני עו"ד לימור קאשאניאן, שייצגה את החברות.
4. יצוין, כי במקור יוחסה למערער גם עבירת משמעת בגין כך שלא השיב לפניית הקובל קודם להגשת הקובלנה, אולם הוא זוכה ממנה בהעדר ראיות לכך שהפנייה הגיעה לידיו.
5. הכרעת-דינו של בית הדין המחוזי (עו"ד אבי אודיז - אב"ד, עו"ד שמואל פינקו ועו"ד זיו כהן), התייחסה הן לטענות המקדמיות והדיוניות שעלו בפניו והן לגופו של עניין. במישור המקדמי נקבע, בהמשך להחלטת בית הדין מיום 2.11.08, כי בדין נדחתה בקשתו של המערער למנות לו סניגור, שכן הוא ידע אודות ההליך כבר מחודש מאי 2008, אולם ביקש למנות לו סניגור רק בישיבות ההוכחות השנייה, שנערכה כששה חודשים לאחר מכן. עוד נקבע, כי אף שהמשיב לא ניהל את ההליך בצורה תקינה, היינו: הגיש את ראיותיו בצורה בלתי מסודרת, וחלקן אף הוגשו ללא תרגום לעברית אלא אך בשפת המקור - איטלקית, לא נגרם כל עיוות דין למערער.
לגופו של עניין מצא בית הדין המחוזי, כי מהראיות שהוצגו בפניו, כמו גם מהודאתו של המערער, עולה כי הוא גבה עבור המתלוננת סך של 340,000$, מתוכן העביר לידיו במישרין סך של כ-140,000$. דא עקא, שלמעט אישור על העברת סך של 30,000$ למתלוננת, לא היה בידי המערער להציג כל אסמכתא, אישור או מסמך כלשהו לגבי הנעשה בכספים מהמועד בו הגיעו לידיו, ומתי הם שולמו למתלוננת, אם בכלל. אשר לגרסתו של המערער בדבר העברת הכספים במזומן לאותו קולומבו, ולאחר שעמד בהרחבה על הסתירות, השקרים והפרכות שנמצאו בה, ציין בית הדין המחוזי, כי מדובר בגרסה בלתי אמינה, "פנטסטית", חסרת עיגון ראייתי כלשהו, ואינה סבירה כשלעצמה, מה גם שהיא עומדת בסתירה למסמכים שהוגשו על-ידי המערער עצמו, ובכללם תכתובת בינו לבין החברות וקולומבו, בגדרה העלה תירוצים מתירוצים שונים לכך שהכספים טרם הועברו לידי המתלוננות. בית הדין המחוזי הוסיף וציין, כי בהנחה שהגרסה הייתה מתקבלת, היה בכך אך כדי להחמיר עם המערער, שכן מדבריו עלה כי הוא נמנע מלהעביר את הכסף למתלוננות ביודעין, והציג בפניהן מצגים שקריים ומטעים.
באשר לטענותיו של המערער בדבר דלות הראיות שהובאו מטעם המשיב נקבע, כי אף "
שככלל על התביעה להעיד עדים שישפכו אור על האירועים אשר להתקיימותם היא טוענת", הרי שבסופו של יום, על בית הדין לבחון האם די בחומר הקיים, בכללותו, כדי להרשיע הנאשם מעבר לספק סביר, כפי שהתקיים בפועל במקרה דנן. עוד צוין, כי טענה זו פועלת לשני הכיוונים, ושעה שהמערער נמנע מלזמן את קולומבו לעדות, מבלי ליתן לכך הסבר סביר, נפגם עוד יותר האמון שניתן היה לייחס לגרסתו, אם בכלל.
6. בסופו של יום הרשיע בית הדין המחוזי את המערער בביצוע עבירות משמעת לפי סעיפים 2, 39, 40 ו-42 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "
כללי האתיקה"), ובביצוע עבירות על סעיפים 53, 54, 61(1), 61(2) ו-61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשמ"א-1981 (להלן: "
החוק"), וגזר עליו השעייה לצמיתות מהלשכה ותשלום הוצאות בסך 8,000 ש"ח.
7. אף שבפסק-דינו של בית הדין הארצי נדחו פה אחד שני חלקי הערעור - הן על ההרשעה והן על חומרת העונש - ההנמקה שעמדה בבסיס התוצאה לא הייתה אחידה:
בפסק-דינו של עו"ד אילן דסאו, אב"ד, נקבע כי לא נפל פגם הן בשלבים המקדמיים של ההליך והן בקביעות בית הדין המחוזי לגופו של עניין. באשר לייצוג המתלוננות ציין בית הדין, כי שוכנע שעו"ד קאשניאן אכן מייצגת את המתלוננות כדין, וכי בכל מקרה אין כל משקל לסוגיה זו, שכן על-פי סעיף 1 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב-1962, אין נפקות למקור הידיעה על עבירת המשמעת בגינה הוגשה התלונה. ממילא, אף אם עו"ד קאשניאן כלל לא הייתה קשורה למתלוננות, לא היה בכך כדי לשנות את אופן ניהול הקובלנה נגד המערער. אף בדחיית בקשתו של המשיב לייצוג לא נמצא טעם לפגם, זאת הן בשל השיהוי הרב בו הייתה הבקשה נגועה; הן בשל ההלכה לפיה מינוי סניגור הינו עניין שבשיקול דעת ואינו מחויב על-פי דין, והן בשל כך שבסופו של יום לא השכיל המערער להצביע על עיוות-דין כלשהו שנגרם לו כתוצאה מאי מינוי סניגור כאמור.
לגופו של עניין נקבע, כי המשיב הוכיח לכאורה את האשמה המפורטת בקובלנה, זאת בהסתמך על עדותה של עו"ד קאשאניאן, אותה מצא בית הדין המחוזי מהימנה, בצירוף מוצגי התביעה השונים. בשלב זה, עבר נטל ההוכחה אל כתפי המערער, אולם הוא לא הצליח להרימו במידה הנדרשת, שכן גרסתו היתה כבושה ועמדה בסתירה למכלול הראיות הקיימות, כמו גם להתנהלותו של המערער עצמו מול עו"ד קאשאניאן, "
שכל כולה הודאה באשמה ונסיון להחלץ מהסבך".
8. על-אף שעו"ד שלמה הלר, חב"ד, הצטרף למסקנתו של עו"ד דסאו לעניין התוצאה הסופית, היינו: דחיית הערעורים, הוא ציין כי עשה זאת "
לאחר לבטים קשים", ותוך הסתייגות מהנימוקים שפורטו על-ידי עו"ד דסאו. לטעמו, בהגשת הקובלנה ובבירורה בפניי בית הדין, כמו גם במספר החלטות דיוניות שיצאו תחת ידיו, נפגעו זכויותיו הבסיסיות של המערער, זאת מהטעמים הבאים:
ראשית, התלונה הוגשה על-ידי עו"ד קאשאניאן, כבאת-כוח החברות, אולם היא לא הציגה ייפוי- כוח כלשהו מטעמן, ואף הודתה כי אין בידה ייפוי-כוח כאמור.
שנית, האירועים הנטענים בכתב הקובלנה אירעו זמן רב לפני שעו"ד קאשאניאן קיבלה על עצמה - אף לגרסתה - את הייצוג של המתלוננות, וממילא כל הדברים עליהם העידה הינם בגדר עדות שמיעה בלבד. זאת ועוד, למעט עדותה של עו"ד קאשאניאן, והמסמכים שהוצגו על-ידה, לא הובאו לעדות עדים נוספים מטעם המתלוננות, שהיו אורגנים שלהן בתקופות הרלוונטיות, אף שבידם היה לשפוך אור על הפרשה, או לחזק את גרסתה של עו"ד קאשאניאן, בה נפלו אי דיוקים בעיקר בנוגע לפרטי החברות, מצבן המשפטי, האורגנים המוסמכים לפעול בשמן, הסכומים מושאי המחלוקת בינן לבין המערער, וכיו"ב.
שלישית, אף שבקשתו של המערער למינוי סניגור עלתה לראשונה מספר חודשים לאחר הגשת הקובלנה, ונוכח הסיכון הרב הגלום בהליך המשמעתי, שאף התממש בסופו של יום מבחינתו של המערער, לא היה מקום לדחות את הבקשה, ולמירב ניתן היה לרפא את הפגם שנפל במועד הגשת הבקשה באמצעות חיובו של המערער בהוצאות.
חרף ההסתייגויות הללו, הצטרף עו"ד הלר בסופו של יום לדעת הרוב, לאחר שמצא כי בגרסה אותה מסר המערער היה כדי להרשיעו במיוחס לו. כפי שציין: "
המערער כעורך דין, אמור לדעת שבידו לשמור על זכות השתיקה, עם כל הכרוך בכך. אך משבחר להציג גירסא בשלב ההקראה ולהעיד עליה, הרי שהוא כבול בגרסתו. ואם גירסא זו יש בה רכיבים כבושים, ובמכלול שלה היא בלתי סבירה לחלוטין, גירסה זו פועלת לרעתו" (פסקה 7 לפסק-דינו).
9. עו"ד אליהו שטיינר, חב"ד, הצטרף לתוצאה אליה הגיעו שני חברי ההרכב האחרים, כמו גם לדברי הביקורת על האופן בו הוגשה הקובלנה נגד המערער, והימנעותו של בית הדין המחוזי מלמנות לו סניגור.