השופט דוד מינץ:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט מ' הכהן) מיום 11.03.10 והחלטה משלימה מיום 27.07.11 שניתנו בתמ"ש 9971/00, במסגרתם הורה בית המשפט על פירוק השיתוף בדירה ברח' פלוני 10 (להלן: "הדירה") שירשו הצדדים לערעור, 12 אחים, מהוריהם. כן הוחלט כי מחסן שנבנה בצמוד לדירה על ידי משיב 3 (בעמ"ש 39100-10-11), אינו בנוי על החלקה בה בנויה הדירה וכפועל יוצא מכך הוא אינו כלול בפירוק השיתוף.
הרקע לערעור ופסק הדין של בית משפט לענייני משפחה
1. הדירה הוחזקה בתחילה על ידי שני הורי הצדדים, ולאחר מות אמם בשנת 1983, ירשו כל הילדים מחצית מזכויותיה בדירה בחלקים שווים. עם פטירת האב ירשו הילדים גם את יתרת הזכויות שהיו בידי האב בחלקים שווים, כך שהזכויות בדירה כולה מחולקות, בין הילדים בשווה. עשרה מבין האחים הגישו בקשה לפירוק השיתוף בדרך של מכירת הדירה לצד שלישי, כשמנגד, שני האחים הנותרים (משיבים 2 ו-4) התנגדו לכך. טענת משיב 2 שהתגורר בדירה יחד עם משיב 1 הייתה כי יש לקיים את צוואת ההורים שניתנה בעל פה, לפיה יש להשאיר את הדירה בבעלות המשפחה לשימוש אחד מן האחים שיזדקק למגורים. משיבה 4 התנגדה לפירוק בטענה כי שמעה את אמה מצווה מספר רב של פעמים באזני כל האחים כי רצונה שהדירה תשמש מי מהאחים שיזדקק למגורים ובמידה ואף אחד מהם לא ירצה בכך, תיתרם הדירה לישיבה. במהלך הדיון בתובענה, משיב 3 אשר חבר תחילה לאחים המצדדים בפירוק השיתוף, הביע את התנגדותו לכך שבמסגרת הפירוק יחולק גם המחסן הנמצא בצמוד לדירה מפני שמחסן זה נבנה מכספו שלו ואינו בנוי על החלקה עליה בנויה הדירה (חלקה 138) אלא על חלקה צמודה לה (חלקה 154). משיב 1, שכאמור, התגורר בדירה יחד עם משיב 2 טען כי השטח עליו נבנה המחסן שימש את המשפחה באופן שוטף למרות שהאם התנגדה לבנייתו. לטענתו, המחסן בנוי על אותה חלקה עליה בנויה הדירה (חלקה 138), וכראייה על כך הצביע על בירור שנערך עם המרכז למיפוי ישראל ועל אישור לשכת רישום המקרקעין.
2. בפסק דינו קבע בית המשפט כי אין לראות בדברי ההורים צוואה בעל-פה אלא מדובר באמירות כוללניות אשר אינן ממלאות אחר דרישת גמירות הדעת. כן נקבע כי למשיבים 1 ו-2 אין זכות מגורים בדירה לא מכוח סעיף 115 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 ולא מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972. זאת משום, שהאב מכוחו יושבים הבנים בדירה לא דר בה יחד עמם עובר לפטירתו. באשר לפירוק השיתוף במחסן קבע בית המשפט כי ימונה מודד אשר יביא לפניו את ממצאיו באשר לחלקה עליה בנוי המחסן, וככל שימצא כי המחסן לא נבנה על חלקה 138, הוא לא ייכלל בפירוק השיתוף. בית המשפט מינה מודד (מר מיקי סולם, להלן: "המודד") ובהחלטה מיום 27.07.11 קבע בהתאם לחוות דעתו של מיום 21.06.10 כי המחסן בנוי בשלמותו על חלקה 154. בית המשפט קיבל את ממצאי המודד חרף הודאתו כי לצורך כתיבת חוות הדעת לא הייתה מונחת לפניו מפה של חלקה 154 משום שהוא לא ראה צורך בה בשל עיונו במפות החלקות הסמוכות לחלקה זו משני צידיה. בית המשפט מצא את חוות הדעת מקצועית, מהימנה ואמינה ונסמכת על נתונים שקיבל המודד ממנהל מרחב ירושלים של המרכז למיפוי ישראל, מר יהושע כרמלי (להלן: "המודד המחוזי") וממפות רשמיות שקיבל ממרכז המיפוי. בית המשפט גם קיבל את עמדתו של המודד כי אין רלוונטיות לשאלת הדרך המובילה למחסן. משכך, קבע בית המשפט כי הדירה תימכר ללא המחסן והתמורה שתתקבל תחולק בין האחים שווה בשווה.
טענות הצדדים בערעור
3. לטענת המערערים, טעה בית משפט קמא בקובעו כי המחסן אינו נמצא על חלקה 138 אלא על חלקה 154. לדבריהם, לא היה מקום לאמץ את חוות הדעת של המודד סולם שעה שהוא הודה כי לא טרח למדוד את החלקה כולה ומבלי שהכין מפות של חלקות 138 ו-154. לו היו מונחות בפני בית המשפט מפות מדידה, היה נוכח לדעת כי אין כל היגיון בשיוך המחסן לחלקה 154, שכן הדרך היחידה להגיע למחסן היא מרחוב שבזי דרך חלקה 138 וכל החלקות הצמודות לרח' שבזי ניצבות לו ומקבילות זו לזו. בית המשפט גם טעה בכך שהתעלם מעדויות האחים כי איזור המחסן היה שייך להוריהם והם עשו בו שימוש במשך עשרות שנים; מעדות המודד המחוזי שקבע בין היתר כי כדי להסיק מהו השטח הנכון יש לבצע מדידות בכל חלקה על ידי מודד מוסמך; ומרישומי עיריית ירושלים בהם המחסן נמצא על חלקה 138, דבר שהוביל להרשעתו של אביהם המנוח של הצדדים בגין בניית המחסן בחלקה 138. בנוסף הועלתה טרוניה (לא בהודעת הערעור אלא בעיקרי הטיעון) כי בית המשפט סייג את דבריו וקבע כי הכרעתו תכבול רק את הצדדים להתדיינות, אך לא תהווה הכרעה קובעת לגבי צדדים חיצוניים לסכסוך. לטענת המערערים קביעה שכזו אינה אפשרית מפני שהיא עלולה להביא למצב אבסורדי שבו ייתכן שתהיינה תוצאות סותרות בבוא היום כשהבעלים של חלקה 154 יעמדו על קבלת זכויותיהם בחלקה, וייקבע באותו הליך שהמחסן נמצא בחלקה 138 דווקא. בית המשפט נתבקש אפוא, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא רק בכל הנוגע למחסן ולקבוע כי הוא נמצא בחלקה 138 ולהורות על חלוקתו בין כל האחים. לחילופין, נתבקש להתיר הבאת חוות דעת מושלמת הכוללת מפה ומדידות לשם הצגת התמונה במלואה.
4. משיב 1 הגיש גם הוא ערעור משלו על פסק הדין (עמ"ש 41382-10-11) בטוענו כי בית המשפט טעה בקובעו כי המחסן בנוי על מגרש 154. לדבריו, עדויות המודד המחוזי, עדויות הצדדים שנשמעו בפני בית המשפט ורישומי עיריית ירושלים היו צריכים להוביל אותו למסקנה כי המחסן בנוי על חלקה 138 בניגוד לעמדתו של המודד סולם. גם הוא טען שלא היה מקום לסמוך על חוות דעתו של המודד סולם ולו משום שהמודד לא ערך מפת מדידה. הוא הוסיף כי מאחר ומדובר במקרקעין שאינם מוסדרים, הרי שגם אם המחסן בנוי על חלקה אחרת, סביר להניח כי השטח עליו הוא בנוי שייך להוריהם של האחים. משיב 1 ערער גם על החלטת בית המשפט מיום 24.02.11 שלא להתיר לו הבאת ראיות נוספות מטעמו בעקבות חקירת המודד, לעניין מסלול הגעתו למחסן והממצאים העובדתיים החדשים בשטח. לדבריו, במהלך חקירת המודד הוא גילה להפתעתו כי לשיטת המודד הגישה למחסן הינה דרך חלקה אחרת (חלקה 257 הנמצאת ממערב למחסן) בלבד, חרף העובדה שבמשך כל השנים הגישה למחסן הייתה ונותרה דרך חלקה 138 באמצעות גרם מדרגות מברזל היוצא מחצר הדירה. בבדיקה שערך לאחר הדיון, הוא גילה כי אחיו, משיב 3, סתם את המעבר מחלקה 138 למגרש עליו בנוי המחסן, ובד בבד פרץ בסתר בלא רשות פתח בגדר המפרידה בין חלקה 257 ממערב לבין המגרש עליו בנוי המחסן. עם סגירת פרצה זו, אין דרך להגיע אל המחסן אלא דרך חלקה 138 או באמצעות טיפוס על גגות הבתים הגובלים בחלקה 138. המשיב גם ביקש לצרף מפת מדידה שהוכנה על ידי מודד מטעמו לפיה המחסן בנוי על קרקע שהינה חלק מחלקה 138. לטענתו היה על בית המשפט לקבל את הראיות האמורות, שכן הן הוגשו בפועל בשלב בו הן הוגשו אך בשל המידע שהגיע אליו ואל אחיו לאחר חקירתו של המודד סולם בבית המשפט. בדיון שהתקיים ביום 6.12.11 הוחלט בהסכמת הצדדים כי ערעורו של משיב 1 (עמ"ש 41382-10-11) יימחק ומשיב זה ייחשב כמערער בעמ"ש 39100-10-11.
5. מנגד טען משיב 3 כי חרף בקשותיהם החוזרות והנשנות למתן ארכה של המערערים להגשת סיכומים משלימים לאחר קבלת חוות הדעת של המודד, הם לא ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם על ידי בית משפט קמא, ויש לראות בכך את זניחת טענותיהם אודות החלקה עליה בנוי המחסן. המשיב גם טען לגופו של עניין וסמך את טיעוניו על פסק דינו של בית המשפט. לדבריו, מדובר במחלוקת עובדתית ממוקדת שהמומחה שמונה על ידי בית המשפט קבע בה מסקנות חד-משמעיות, בהן עמד גם לאחר חקירתו הנגדית הממושכת. מסקנתו של בית המשפט במקרה זה גם תואמת את מפת הגוש שהוגשה על ידי המודד המחוזי. בהתאם להלכה הפסוקה, ככלל אין בית המשפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, למעט מקרים מיוחדים שמקרה זה אינו בא בגדרם. באשר לטענת המערערים כי בחוות דעתו של המודד נפל פגם בשל אי צירוף מפה, טען משיב 3 כי לא זו בלבד שבהתאם להוראות שניתנו למודד על ידי בית המשפט במסגרת פסק הדין לא היה מוטל עליו לצרף מפה, אלא שבחקירתו הנגדית הוא הבהיר כי בנסיבות העניין לא היה צורך בכך מפני שדי היה במדידות שערך בנוסף להסתמכותו על המפות הישנות שהיו בידו כדי להביאו לידי ממצאים שלא היה בהם כדי להטיל ספק. באשר לעדויות האחרות שנשמעו בבית המשפט טען המשיב כי עדותו של המודד המחוזי לא סתרה את הממצאים של המודד סולם שאומצו בהחלטתו של בית המשפט, ועדויות האחים אין בהם כדי ללמד דבר בשאלת מיקום המחסן ולו מפני שמדובר בעניין שבמומחיות. בנסיבות העניין גם אין משמעות לדרך בה ניתן להגיע למחסן. מה גם שהמודד ציין במפורש כי גם אם יתברר שטעה באשר לדרך הגישה למחסן אין בכך כדי לשנות את ממצאיו. באשר לדחיית בקשות המערערים להגשת ראיות נוספות טען המשיב כי בצדק דחה בית המשפט בקשות אלו, שכן לא זו בלבד שלפי הוראות סדרי הדין לא היה מקום להיעתר לבקשה בשלב כה מאוחר, אלא שגם לגופו של עניין הראיות בדבר דרכי הגישה הקיימות בפועל למחסן אינן רלוונטיות לשאלה שעמדה להכרעה שהיא, כאמור, מהי החלקה עליה בנוי המחסן שהיא עניין שבמומחיות.
דיון והכרעה
6. אין מחלוקת כי פסק הדין מושתת רובו ככולו על ממצאים עובדתיים שעל דרך הכלל התערבות ערכאת הערעור בהם היא מצומצמת ביותר ושמורה למקרים חריגים בהם נפלו פגמים או טעויות מהותיים בהחלטה היורדים לשורש הדברים, או כאשר הממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אינם מעוגנים בחומר הראיות או שנקבעו תוך התעלמות מראיות שהוצגו ואינם עומדים במבחנים של הגיון ושכל ישר (ע"א 2989/05
קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687; (ע"א 5373/02
נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 43). לא זו בלבד שמקרה זה אינו נמנה בין מקרים אלו, אלא שבמקרה זה הממצאים נקבעו על סמך חוות דעת של מומחה מקצועי, שבו התערבות ערכאת הערעור חריגה עוד יותר (ע"א 5787/08
קפאח נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פורסם במאגרים [10.08.10]; ע"א 6768/01
רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625). מה גם שמדובר במומחה שמונה על ידי בית המשפט, שאך טבעי שבית המשפט יאמץ את ממצאיו ולא יסטה מחוות דעתו בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן. מדובר במומחה ניטראלי, נעדר עניין, וככזה אין סיבה לחשוד בו כי הוא בחר לצדד בעמדה זו או אחרת מטעמים פסולים (ראו ע"א 3134/02
עיריית רחובות נ' בוטנרו אחזקה ופיתוח; ע"א 3056/99
שטרן נ' המרכז הרפואי שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949). המומחה גם נחקר בפני בית המשפט, ובית המשפט מצא את עדותו מקצועית, מהימנה ואמינה. די בכל האמור כדי לדחות את הערעור. בנוסף על האמור יש גם צדק בטענת משיב 3 שאין מקום לשעות לטענת המערערים בדבר מיקום המחסן שעה שהמערערים לא ניצלו את זכותם להגיש סיכומים לאחר קבלת חוות הדעת של המודד בשאלה זו.
7. מעבר לצריך יצוין כי גם לגופו של עניין, לא מצאתי ממש בטענות המערערים שיש בהם כדי להצדיק התערבות ערכאה זו בפסק דינו של בית משפט קמא. אכן, המודד סולם לא הכין מפות של חלקות 138 ו-154. ברם, בכך לבדו אין כדי לפסול את חוות דעתו. המודד נשאל במסגרת חקירתו הנגדית באופן מפורש אודות אי הכנת המפות והוא השיב כי לא היה כל צורך בהכנתם ואף לא במדידת שטח החלקה כולה. לדבריו, די היה במדידת החלק הצפוני של חלקה 138 בלבד. גם לו היה מודד את החלקה כולה, ממצאי הבדיקה לא היו משפיעים על מתן תשובה לשאלה אותה נתבקש לבדוק והיא שיוכו של המחסן לחלקה 138 או לחלקה 154. תשובה זו נתקבלה בצדק על דעתו של בית המשפט ואיני רואה מקום להתערב במסקנתו זו. בצדק גם נטען כי עדויות האחים אודות דרכי המעבר למחסן והשימוש שעשו ההורים במגרש עליו בנוי המחסן כיום אינן משמעותיות לשם הקביעה המקצועית באשר לחלקה לה שייך המגרש עליו בנוי המחסן. המודד סולם נשאל במפורש בחקירתו האם מסקנתו הייתה משתנה לו ידע כי הכניסה למחסן הינה דרך חלקה 138, ותשובתו החד-משמעית הייתה כי לא היה בזה כדי לשנות את ממצאיו שהמחסן אינו חלק מחלקה 138, כאמור. מה גם שעיון במפה שצורפה לחוות הדעת שנכתבה על ידי "שביט השקעות" ביום 20.05.08 לבקשת משיב 3 וצורפה להודעה שמסר לבית משפט קמא וכן במפת הגוש שנערכה על ידי המודד מר אלכס מרטוב מטעם המערערים, מלמד כי אין ממש בטענה כי לא ניתן להגיע אל המחסן אלא רק דרך חלקה 138. באותה מידה נראה, כי אין מניעה עקרונית להגיע אליו דרך חלקות 257, 273 274 ו-224, שהן החלקות שבמיצר לו. הטענה כי כיום הדרך היחידה האפשרית עוברת דרך חלקה 138 אינה נתמכת בראיות ובכל מקרה המודד לא מצאה אותה כמכריעה לעניין שיוך המחסן. מה גם, שלפי טענתו של משיב 1, משיב 3 פרץ לו דרך גישה מחלקה 257, ומכאן שקיימת אפשרות גישה שכזו. העובדה כי כיום השטח מחולק באופן שישנה גדר המפרידה בין חלקה 257 לחלקה עליה עומד המחסן, אין בה כדי לשלול את קביעת המומחה כי המגרש עליה עומד המחסן הוא באופן עקרוני לא מהווה חלק מחלקה 138. יתר על כן, מעיון במפות גם נשללת הטענה כי כל החלקות באזור הדירה והמחסן ניצבות במאונך לרח' שבזי, שכן חלקות 273, 274, 154, 224, 225 ו-152 נמצאות דווקא במקביל (במאוזן) לרחוב שבזי. משכך, אין לשלול את האפשרות כי הקרקע עליה בנוי המחסן שייכת לחלקה 154, הנמצאת במאוזן לרח' שבזי. אדרבה, מסקנת המודד מתאששת מעיון במפות מהן עולה כי צירוף המחסן לחלקה 138 כטענת המערערים, יוצר מצב בו חלקה זו בולטת מעבר לקו התוחם את כלל החלקות הצמודות לרח' שבזי (חלקות 141, 140, 139, 137 ו-222). בניגוד לטענות המערערים, עמדתו של המודד המחוזי אינה סותרת את עמדת המודד סולם, ובכל מקרה עמדתו כפי שבאה לידי ביטוי בין היתר בפרוטוקול הדיון, לא הייתה נחרצת. המחלוקת אודות גודלן של החלקות על אף שיש לה משמעות במידת מה לעניין הקביעה אודות שיוכו של המחסן, לא עמדה להכרעה בפני בית המשפט, ולמחלוקת שנתגלעה בעניין זה אין אפוא, נפקות.
8. עיון בפסק דינו של בית משפט קמא גם מלמד כי אין ממש בטענה כי על המודד הוטל להכין מפה. כל שנאמר הוא שעל המודד לערוך מדידות עדכניות וקביעת ממצאים בשאלה האם המחסן בנוי על חלקה 138 אם לאו. כמו כן, בניגוד לטענת ב"כ המערערים, לצורך הכרעה במחלוקת שבין הצדדים בתיק זה גם לא הייתה מוטלת על המודד חובה להכין מפה לפי תקנות המודדים (מדידות ומיפוי), תשנ"ח-1998. המודד ערך סקיצה לפי מדידות שערך במקום ובכך היה די. הוא אמנם לא צירף סקיצה זו לחוות דעתו, ואולם לו סבר ב"כ המערערים כי סקיצה זו יכולה הייתה לסייע לו בהוכחות טענותיו, יכול היה לעמוד על המצאתה בעת שמיעת הראיות.
9. גם לא מצאתי ממש בטענת המערערים כי נמצא פגם בהחלטת בית המשפט בכך שצמצם את הכרעתו רק לגבי הצדדים בתיק זה ולא כלפי כולי עלמא, למרות שמדובר בקביעת זכויות במקרקעין. הטעם לכך נעוץ בעובדה שבעלי הזכויות בחלקה 154 לא צורפו כצד להליכים בבית משפט קמא.
10. ובאשר לערעור על החלטת בית המשפט שלא להתיר למערערים הגשת ראיות נוספות. לא זו בלבד, שכאמור, לעדויות באשר לדרך הגישה למחסן הקיימת כיום אין השפעה ממשית לשאלה מהי החלקה עליה בנוי המחסן, אלא שלא היה מקום להגשת חוות דעת ומפות מדידה בשלב בו הדבר נתבקש. הטענה כי מדובר בעניין שעלה רק מתוך עדותו של המודד אין בה ממש. שאלת מיקום המחסן היא היא השאלה המרכזית בה נדרש להכריע בית המשפט, וככל שהמערערים רצו לסמוך טענותיהם בעניין זה על חוות דעת או ראיות אחרות היה עליהם להגישם במועדים הקבועים לכך בדין. משלא עשו כן, הם לא יכלו להביא ראיות בשלב מאוחר יותר רק כדי לסתור את עמדות המקצועית של המומחה מטעם בית המשפט אשר מונה במפורש לשם ההכרעה במחלוקת זו. פשיטא גם כי אין מקום להגיש במסגרת הדיון בערעור ראיות מעין אלו, שדבר לא מנע עתירה להגשתן בפני הערכאה הדיונית.
בשים לב לכל האמור, אציע אפוא, לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים לשלם למשיב 3 הוצאות בסך 15,000 ש"ח.
השופט יוסף שפירא:
אני מסכים.
השופטת תמר בזק-רפפורט: