השופט שאול שוחט:
1. המערערת והמשיב, בני זוג יהודים ישראליים, נישאו זל"ז בחו"ק כדמו"י בשנת 1989. בשנת 1982, שבע שנים לפני הנישואין, רכש אבי המערערת דירה ברח' ----- ברמת גן ---- הידועה כחלקה ---- בגוש ---- (להלן:
"הדירה"). הזכויות בדירה הועברו ונרשמו על שם המערערת, עוד לפני נישואיה למשיב, במתנה וללא כל תמורה, כשהן נקיות ממשכנתא. הדירה שימשה למגורי המערערת עוד לפני היכרותה את המשיב ומשנישאה לו, עבר המשיב להתגורר עמה בדירה. הדירה שימשה למגורי בני הזוג ושתי הבנות שנולדו להם, עד פרוץ המשבר ביניהם.
2. בהמשך לתובענה בענייני רכוש שהגיש המשיב נגד המערערת, נתן ביהמ"ש לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופט אריאל בן ארי בתמ"ש 32220/09), ביום 23.10.11, פסק דין המכריז על מר א' ע' (המשיב כאן - ש' ש') כבעלים של מחצית הזכויות בדירה "
זאת אעפ"י שבספרי רשם המקרקעין רשומה האישה (הגב' נ' א' ע' ר') כבעלים של כל הזכויות שבדירה" והמורה לרשם המקרקעין לרשום בספריו
"את בעלותו של מר א' ע' כאמור...". את הזכויות האחרות שצברו המערערת והמשיב (להלן שניהם:
"בני הזוג") במהלך חיי הנישואין, לרבות כספים שחסכו השניים והמצויים בבנקים או בכל מקום אחר, הורה ביהמ"ש לענייני משפחה לאזנן ביניהם
"מחצה על מחצה" (להלן:
"פסק הדין").
3. בית משפט קמא ביסס את פסק דינו על התנהלותה "הרכושית" של המערערת, במהלך שנות הנישואין בכלל ובנוגע לדירה בפרט, התנהלות שיצרה אצל המשיב "
אשליה" שהיא רואה בו שותף מלא בדירה:
א. הגם שמדובר בדירה שהייתה בבעלותה ערב הנישואין לא הביעה המערערת "
את דעתה הנחרצת לאי הסכמה לשיתוף בבעלות" למרות שאם חפצה שלא תיוחסנה לה כוונות שיתוף חייבת הייתה להביע זאת ב"
התבטאות מפורשת" או במתן "
סימנים כי בדעתה לשמור על רכושה זה בפקיעת הנישואין". בהקשר זה ציין בימ"ש קמא, כי אין בצוואה שערכה המערערת, ובה הדירה את המשיב מכל שיתוף בדירה, צוואה אותה לא חשפה בפני המשיב, כמו גם בסירובה להיענות לבקשות המשיב להחלפת הדירה בדירה אחרת, גדולה יותר, שתירשם על שם שניהם, משום "
גילוי דעת" כאמור, כל עוד לא הבהירה למשיב,
"באופן שלא תתאפשר פרשנות אחרת", כי אין לה כוונה לשתפו בבעלות על הדירה באמצעות עריכת הסכם ממון
"שיכולה היתה... לדרוש לכרות בינה ובין הבעל" או באמצעות
"שיחה גלויה על הדברים בנוכחות עדים" וכיוצ"ב. בימ"ש קמא הוסיף, כי בהימנעותה מלעשות כן "
אעפ"י שבליבה חשבה, ובתוכה גמרה והחליטה שלא לשתף את הבעל בבעלות על הדירה"
נהגה
"בחוסר תום לב ויצרה במזיד ובמתכוון מצג מטעה" (סעיף 7.3 לפסה"ד).
ב. בעוד שהמערערת שמרה בידה
"הרחק מהישג ידו של" המשיב ובחשבון בנק על שמה בלבד, כספים שקיבלה בירושה, לרבות דמי שכירות מדירה שבבעלותה, שמקורה באותה ירושה, הכספים שהתקבלו מהשכרת הדירה נושא המחלוקת, מצדדים שלישיים (עת הייתה המשפחה בחו"ל), הופקדו, בהסכמתה, בחשבון בנק המשותף לה ולמשיב; במהלך השנים שופצה הדירה מכספים שמקורם בקופה המשפחתית המשותפת (סעיף 7.4 לפסה"ד).
4. בהתבסס על קביעותיו אלה ייחס בימ"ש קמא למערערת "
מצג מטעה" מכוון
"שנמשך על פני שנים רבות" שכן היא ידעה על ציפיותיו המוטעות של המשיב "
ואעפ"כ לא נהגה במידת ההגינות הראויה, ולא העמידה את הבעל (ולו ברמז) על כך שציפיותיו מופרכות" (סעיף 8 לפסה"ד).
5. המערערת לא השלימה עם פסק הדין והגישה את הערעור שלפנינו. לטענתה שגה בימ"ש קמא משלא יישם נכונה את הוראות חוק יחסי ממון, בין בני זוג, התשל"ג-1973 (החל על הצדדים לאור נישואיהם) המוציא מפורשות, מגדר הנכסים בני האיזון, נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין. הכללתם של נכסים אלה, ובענייננו הדירה, בתוך הנכסים בני האיזון של בני הזוג, הינו עניין להוכחה כשהנטל, בניגוד לסברתו של בימ"ש קמא, מוטל לפתחו של המשיב ולא לפתחה של המערערת. לטענתה, המשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו ולבד מתחושה סובייקטיבית שלו, לפיה היה בטוח משך השנים שהדירה היא משותפת לא המציא
"לביסוס טענתו זו כל אסמכתא מהותית ומוחשית".
המשיב מנגד תמך בתוצאה של פסק הדין. לטענתו, פסק דינו של בימ"ש קמא מבוסס על ממצאים עובדתיים שעלו מתוך חומר הראיות שהונח לפניו שמלמדים, כי
"הוכח שיתוף ספציפי בדירת המגורים" מה שהביא בהכרח לתוצאה המשפטית שהכירה בזכותו למחצית הזכויות בדירה.
דיון והכרעה
6. המשטר הרכושי החל על יחסי הממון בין בני הזוג שלפנינו הינו "הסדר איזון המשאבים" הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן:
"חוק יחסי ממון"; "החוק" לפי העניין). על פי הסדר זה, נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין (להלן:
"הנכס החיצוני") לא ייכלל במסת הנכסים בני האיזון של אותו בן זוג. על כן, בהגיע מועד האיזון, לא יהיה זכאי בן הזוג האחר למחצית שוויו (סעיף 5(א)(1) לחוק). עם זאת, ביהמ"ש העליון קבע, וחזר וקבע, בשורה ארוכה של פסקי דין, כי אין בהוראה זו כדי למנוע מבן הזוג האחר לטעון להכללתו של הנכס החיצוני בצבר הנכסים בני האיזון של בן זוגו ובלבד שיוכיח כוונה של בן הזוג, בעל הנכס, לשתף אותו, ספציפית, בנכס זה. על כוונת שיתוף זו ניתן ללמוד אם הוכחו נסיבות עובדתיות מספקות, בנוסף לעצם קיום הנישואין, מהן ניתן להסיק - מכוח הדין הכללי - דיני החוזים, הקניין, הנאמנות, עשיית עושר ולא במשפט, עקרון תום הלב ועוד - על כוונתו של בן הזוג להקנות לאחר זכויות בנכס - כשדין זה יוחל בגמישות ובהתאמה למסגרת השיתוף ותוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של שותפות הנובעת מחיי הנישואין.
הלכה ידועה וברורה זו, שקנתה לה שביתה במקומותינו, ייחדה מבין הנכסים החיצוניים את דירת המגורים, משום אופייה וייחודה כנכס משפחתי מובהק. עם זאת, גם ביחס לדירת המגורים הבהירה הפסיקה, כי על בן הזוג הטוען להכללתה בגדר הנכסים בני האיזון של בן זוגו להוכיח - מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים - קיומו של "
דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בה,
"דבר מה" שנלמד מכוח הדין הכללי ושניתן להסיק ממנו על הקניית הזכויות הנטענת ביחס אליה (בע"מ 1398/11
אלמונית נ' אלמוני, 26.12.12; רע"א 8672/00
אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175; בע"מ 10734/06
פלוני נ' פלונית, 14.3.07 ורבים אחרים).
7. עיון בפסק דינו של בימ"ש קמא מלמד, כי נקודת המוצא מבחינתו היתה, כי על המערערת היה מוטל הנטל להוכיח למשיב, כי
אין בכוונתה לשתף אותו בדירת המגורים בין על ידי עריכת "הסכם ממון" בין "בהתבטאות מפורשת" או במתן "סימנים כי בדעתה לשמור על רכושה זה בפקיעת הנישואין" ובכלל להבהיר לו, באופן שלא משתמע לשתי פנים, כי אין היא מתכוונת לשתפו, תוך שייחס לה חוסר תום לב ויצירת מצג מטעה במזיד.
קביעה זו בטעות יסודה, בהיותה "
מנוגדת להוראות סעיף 5(א)(1) לחוק ומעבירה למעשה את נטל ההוכחה על כתפי בן הזוג שהביא עמו רכוש ערב הנישואין להראות כי הביע דעתו במפורש שבכוונתו לשמור על רכושו זה בעת פקיעת הנישואין" (הש' י' דנציגר בבע"מ 1398/11
אלמונית נ' אלמוני, 26.12.12, סעיף 18, פסקה שניה). מכאן, הדרישה של בית משפט קמא מהמערערת, כבעלים הרשום של 'הנכס החיצוני'
"לעמוד על המשמר ולהביע כל הזמן באופן אקטיבי את כוונתו לשמור לעצמו את הבעלות בנכס" (בע"מ 1398/11, שם, פסקה 20) אינה במקומה. זאת ועוד, הקביעה של בית משפט קמא, כי היה על המערערת להראות את כוונתה שלא לשתף את המשיב בדירת המגורים על דרך של הסכם ממון עומדת בסתירה גמורה להוראות החוק. ביהמ"ש קמא קבע, כי
"הסכם ממון הוא הביטוי האולטימטיבי לכך, והוא כלי שהעמיד החוק לרשות מי שחפץ להביע את דעתו הנחרצת לאי הסכמתו לשיתוף בבעלות". בכל הכבוד, לא רק שהוראת ס' 5(א)(1) קובעת ההיפך ומחריגה את הנכסים החיצוניים משאר הנכסים בני האיזון אלא שסעיף 3 לחוק קובע שאם לא עשו בני הזוג הסכם ממון, ואם עשו - במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראו אותם כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2 לחוק. יישום קפדני של הוראות סעיף 3 לחוק מכוון לכך, כי לא רק שהמערערת לא היתה צריכה לחתום על הסכם ממון ולהחריג במסגרתו את דירת המגורים - שהרי זו מוחרגת ממילא מכוח ס' 5(א)(1) לחוק - אלא שיש ללמוד מהעובדה שבני הזוג לא עשו הסכם ממון כי הם ראו את הוראות ההסדר המפורט בפרק השני לחוק, הכולל את הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק, כהסכם ממון החל על יחסי הרכוש שביניהם, הסכם ממון בעל תוקף שנתקיימו בו הוראות סעיף 2 לחוק, שעבר הליך של אישור ואימות במסגרתו הבין המשיב שהדירה היא נכס שאינו בן איזון (סעיף 2(ב) לחוק). מכאן, מי שהיה צריך לעמוד על חתימת הסכם ממון הינו דווקא המשיב, הסכם ממון במסגרתו תיכלל הדירה בגדר הנכסים בני האיזון
ולשנות בכך את הוראות הסדר הממון הקיים בינו ובין המערערת בדמות אותו הסדר איזון משאבים שהחוק מייחס אותו כהסכם תקף ביניהם (ס' 1 לחוק יחסי ממון המחיל את דרישת הכתב וממילא את דרישות האישור והאימות גם על שינוי של הסכם ממון. זהו ההסדר הנורמטיבי ואין בלתו והוא נלמד גם מהוראת סעיף 5(א)(3) לחוק שמאפשרת לבני זוג, להסכים בכתב (ללא אישור ואימות) על נכסים נוספים ששוויים לא יאוזן ביניהם. הנכסים שסעיף 5(א)(3) לחוק מכוון אליהם
אינם הנכסים החיצוניים אלא נכסים
שהם בני איזון על פי החוק ושבני הזוג מבקשים בכל זאת שלא לכלול אותם באיזון.
8. א. על רקע ההיפוך המתבקש בנטל השכנוע, להוכחת כוונת שיתוף ספציפית, נפנה ונבחן אם הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין - ככל שהם עולים מהתשתית העובדתית שנפרשה - תומכים במסקנה המשפטית של בית משפט קמא ובתוצאה אליה הגיע.
ב. אקדים ואומר שהתשובה, לטעמי, שלילית להלן אפרוש את נימוקיי:
1. בניגוד לקביעתו של ביהמ"ש קמא, יש לראות בצוואה שכתבה המערערת, בה הדירה את המשיב
"מכל שיתוף בדירה" (לשון בימ"ש קמא), גילוי דעת ברור מצדה כי אין היא מתכוונת לשתף אותו בה, אפילו לאחר מותה. משהנטל אינו מוטל עליה להראות למשיב, כי זו כוונתה ממילא לא הייתה עליה כל חובה לחשוף את הצוואה ואת תוכנה לפניו. מדובר בעובדה שלילית שאין בה כדי ללמד על כוונת שיתוף. הנטל מוטל על המשיב להראות עובדות פוזיטיביות שיש בהן כדי ללמד על שיתוף. מבחינה זו המסקנה היא אותה מסקנה גם אם לא הייתה עורכת צוואה כלל. שונה הדבר אילו ערכה צוואה, בה ציינה כי היא מתכוונת לזכות אותו בה אחרי מותה,
וחשפה אותה בפניו. גילוי זה
יכול ויהיה מצג לכוונה לשתף אותו גם בחייו. מעבר לכך, דומה שנוכח מערכת היחסים בין בני הזוג, עליה אעמוד בהמשך, לא ניתן היה לצפות מהמערערת לחשוף את עובדת הדרתו של המשיב מעזבונה.
2. אכן, הכספים שהתקבלו מהשכרת הדירה לצדדים שלישיים, עת שהתה המשפחה בחו"ל, הופקדו לחשבון בנק המשותף לשני בני הזוג. עם זה, אין בשיתופו של המשיב
בפירות ההשכרה של הדירה, שהופקדו בפרק זמן של כשלוש שנים בו שהתה המשפחה בחו"ל לצרכי עבודתו של המשיב, כשהמערערת לא עבדה בפרק זמן זה, כדי ללמד על כוונה שלה לשתף אותו
בקרן - בזכויותיה בדירה, ונוכח ההיפוך בנטל לא היה בכך, כדי לתרום
"להעצמת השיתוף שחווה הבעל". מבחינה זו אין בעובדה, כי המערערת לא הפקידה את כספי השכירות שהתקבלו מנכסים חיצוניים נוספים, אותם קיבלה בירושה במהלך הנישואין, בחשבון משותף, אלא בחשבון על שמה, להבדיל מכספי השכירות של הדירה, כדי לשנות, בפרט נוכח הנסיבות בהן התקבלו כספי השכירות עבור הדירה.