המערערת, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון, הגישה ערעור מינהלי על החלטתה של ועדת הערר המחוזית מיום 6.9.11. בהחלטה זו נדחה ערר שהגישה המערערת על החלטת שמאי מכריע מיום 4.8.10, בהתייחס למקרקעין שבבעלות המשיבים, ברחוב ******* חולון, הידועים גם כגוש **** חלקה***.
לאור העובדה שערעור נוסף שהגישה המערערת בסוגיה זהה עמד להכרעה לפני כב' השופטת אסתר קובו (עמ"ן 43127-08-11, להלן:
הערעור הנוסף), עוכב הדיון בערעור שבכותרת עד למתן פסק הדין בערעור הנוסף.
ביום 10.7.12 ניתן פסק דינה של כב' השופטת קובו ובגדרו נדחה הערעור הנוסף שהגישה המערערת. לאור זאת, הגישה המערערת בקשה למחיקת הערעור שבכותרת, ללא צו להוצאות. המשיבים עומדים על דחיית הערעור, תוך פסיקת הוצאות ראויות. מכאן הצורך בהחלטה.
1.
הרקע הנדרש
המערערת היא הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון (להלן: "
הוועדה המקומית") והמשיבים הינם הבעלים של מבנה צמוד קרקע עם גג רעפים, הממוקם ברחוב ******** בעיר חולון, הידוע גם כגוש **** חלקה ***. לאחר שהמשיבים פנו לוועדה המקומית בבקשה לממש את זכותם בנכס, הוצאה להם שומה הכוללת השבחה בגין תוספת בנייה שהותרה בתכנית המתאר של חולון, לבניית חדר יציאה לגג. הוועדה המקומית סברה, כי תיקון 23 לתכנית מתאר חולון, על תיקוניה, שפורסם למתן תוקף ביום 4.2.08 (להלן: "
התכנית החדשה") שינה את תיקון 4ד' מיום 15.7.86 (להלן: "
התכנית הקודמת"), בכך שאפשר לבנות חדרי יציאה לגג רעפים של שטח הגדול מ- 23 מ"ר. המשיבים חלקו על השומה וטענו, כי בתכנית הקודמת לא נקבעה מגבלה קשיחה באשר לגודלו של חדר היציאה לגג, אלא הגודל המקסימאלי נגזר מהשטח הכלוא בין רום הגג למרצפת המפלס שבקומה מתחת, בדומה לתכנית החדשה. המחלוקת הועברה להכרעתו של השמאי המכריע, מר אמנון נזרי. בהחלטתו, אימץ השמאי המכריע את עמדת המשיבים. על החלטת השמאי המכריע הגישה הוועדה המקומית ערר לועדת הערר המחוזית. וועדת הערר מצאה, כי החלטת השמאי המכריע הינה סבירה ועולה בקנה אחד עם הוראות התכניות הרלבנטיות.
מכאן הערעור, אשר הוגש ביום 20.9.11 כאשר כחודש מוקדם לכך, הגישה הוועדה המקומית ערעור מינהלי זהה כמעט לחלוטין, ביחס לנכס אחר, הוא הערעור הנוסף.
בדיון שהתקיים לפני ביום 25.12.11 הבהיר ב"כ הוועדה המקומית, כי כב' השופטת קובו שמעה את טיעוני הצדדים והערעור נקבע למתן פסק דין. לאור זאת, התבקשו הצדדים להודיע לבית המשפט לכשיינתן פסק דינה של כב' השופטת קובו, כאשר לאחר מכן יקבע דיון נוסף לפניי, אם אדרש לכך.
ביום 10.7.12 ניתן פסק דינה של כב' השופטת קובו ובגדרו נדחה הערעור שהגישה הוועדה המקומית, תוך שנקבע כי לפירוש המוצע על ידי הוועדה המקומית אין אחיזה לשונית בהוראות התכניות הרלבנטיות. כב' השופטת קובו חייבה את הוועדה המקומית בהוצאות המשיבים בסכום 25,000 ש"ח.
לאור זאת, הגישה הוועדה המקומית בקשה למחיקת הערעור שבכותרת, ללא צו להוצאות. המשיבים, כאמור, עומדים על דחיית הערעור, תוך פסיקת הוצאות ראויות. מכאן הצורך בהחלטה.
2.
טענות הצדדים לעניין ההוצאות
המשיבים טוענים, כי הם השקיעו זמן ומשאבים רבים בהגשת תשובתם לערעור ובהכנה לדיון בערעור ומשכך "
יש מידה מסוימת של חוצפה
" בכך שהוועדה המקומית מבקשת כיום מבית המשפט למחוק את הערעור ללא צו להוצאות. המשיבים טוענים כי הדברים מקבלים משנה תוקף, לנוכח העובדה שהוועדה המקומית גררה את המשיבים בעל כורחם הן לדיון לפני ועדת הערר והן לדיון בפני בית משפט זה, כאשר עד כה לא נפסקו לזכות המשיבים ולו אגורה שחוקה אחת של שכר טרחה והוצאות, על אף שזכו בערר ועל אף שהצדק לצדם.
המשיבים טוענים עוד, כי הם ירדו מנכסיהם וכי הדירה נשוא היטל ההשבחה שהייתה דירת מגוריהם נמכרה זה מכבר כדי לכסות חובות שעד היום הם משלמים. נטען, כי יהיה זה בלתי צודק בנסיבות אלה, שהמשיבים יצאו כשידם על ראשם בנוגע לנזק שנגרם להם מההליך בדמות הוצאות ושכר טרחת עו"ד, מה גם שמשמעות מחיקת הערעור הינה כי המשיבים זכו בהליך, שכן החלטת וועדת הערר נותרה על כנה.
המשיבים מוסיפים וטוענים, כי יש להורות על דחיית ההליך ולא על מחיקתו, שכן זכו לגופו של עניין שעה שהחלטת ועדת הערר בעניינם נותרה על כנה.
הוועדה המקומית טוענת, כי הגישה את הערעור דנן, כמו גם את הערעור הנוסף, כיוון שמדובר בסוגיה עקרונית. עם זאת, לאור הערעור הנוסף, הוסכם כבר במסגרת קדם המשפט הראשון, כי הדיון בערעור שבכותרת יעוכב עד למתן פסק הדין בערעור הנוסף ומיד עם מתן פסק הדין ביקשה המערערת לחזור בה מן הערעור שבכותרת, ובכך הפגינה ניהול יעיל של ההליך ומניעת המשך התדיינות מיותרת.
הוועדה המקומית טוענת עוד, כי הטיעונים שהעלתה בפני וועדת הערר, כמו גם בפני בית משפט זה, הינם זהים במהותם, כך שמרבית העבודה שהושקעה על ידי המשיבים הושקעה במסגרת ההליך בפני וועדת הערר.
במענה לטענות הוועדה המקומית טוענים
המשיבים, כי הטענה שלפיה הערעור העלה לדיון סוגיה עקרונית - אף אם נכונה - אינה יוצרת חסינות מפני פסיקת הוצאות. נטען, כי היה על הוועדה המקומית להביא בחשבון, כי תחויב בהוצאות המשיבים. המשיבים שבים ומדגישים, כי לא נפסקו לטובתם הוצאות במסגרת ההליך הקודם, לפני וועדת הערר, וכי הם השקיעו זמן ומשאבים ניכרים, הן במסגרת ההליך הקודם והן במסגרת ההליך הנוכחי.
3.
ההוצאות
כשהמדובר במערער החוזר בו מערעורו, ומכל מקום שעה שהמשיב עומד על הוצאותיו, ככלל ייפסקו הוצאות (ראו ע"א 455/88
חדד נ' דהן, פ"ד מה(5) 655, 658, (1991); גורן,
סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), 749)). בקביעת גובה ההוצאות שייפסקו יש להביא בחשבון, בין היתר, את הטעם שהביא את המערער לחזור בו מן הערעור, את השלב הדיוני בו מוגשת הבקשה ואת מידת הטרחה שניהול ההליך דרש.
בענייננו, כאמור, הטעם שהביא את הוועדה המקומית לבקש את מחיקת ההליך הוא פסק הדין של כב' השופטת קובו, שניתן בעניין כמעט זהה לענייננו ואשר הדיון בערעור שבכותרת עוכב עד למתן ההכרעה בו, באופן שאמנם הביא ליעילות הדיון ולחסכון בזמנו של בית המשפט. אולם, בנסיבות העניין לא מצאתי שראוי לפטור את הוועדה המקומית מתשלום הוצאות למשיבים. המשיבים הכינו תגובה והתייצבו לדיון.