עמ"נ
בית המשפט המחוזי מרכז
|
29842-08-11
29/08/2011
|
בפני השופט:
יעקב שינמן
|
- נגד - |
התובע:
מריה רוזליה סאזארה (עציר) עו"ד מעין נוסל
|
הנתבע:
משרד הפנים עו"ד מירן
|
פסק-דין |
לפני ערעור בו מתבקש בימ"ש להכריז על בטלות החלטה של בית הדין לבקרות משמורת במתקן גבעון מיום 16.8.11 בה נקבע כי דינה של הבקשה לעיון מחדש שהגישה המערערת ביום 14.8.11, להדחות.
המערערת הינה ילידת הפיליפינים ונכנסה לישראל ואין חולק כי היא שוהה כרגע בלתי חוקית בארץ. לראשונה נכנסה המבקשת לישראל בשנת 2002.
בנובמבר ובדצמבר 2007 סורבה בקשתה להחלפת מעסיקים. מאז 15.1.08 הלכה למעשה, היא נמצאת בישראל באורח בלתי חוקי ואף ללא אשרת עבודה.
המערערת נעצרה בעבר ולפנים משורת הדין הוחלט על ידי הממונה להעניק לה חודש לצורך התארגנות ונקבע לה מועד לעזיבתה את הארץ ביום 10.3.08.
המערערת לא קיימה צו זה וביום 13.4.08 נתפסה שוב והובאה בפני הממונה ובפעם זו טענה כי פנתה לאו"ם וכי לא יצאה מישראל מאחר והיו לה בעיות עם בעלה בפיליפינים.
המערערת הובאה בפני בית הדין למשמורת ביום 14.4.08 ונערכו מס' דיונים בעניינה וביום 18.8.08 הורה בית הדין על שחרור המערערת ממשמורת ובין תנאי השחרור קבע בית הדין כי על המערערת לצאת מישראל בהתאם לתשובת נציבות האו"ם לפליטים.
ביום 14.2.10 נדחתה בקשתה של המערערת למקלט מדיני ובקשתה לעיון חוזר בעניין זה ביום 29.4.10 נדחתה ביום 3.7.11.
ביום 28.7.11 נעצרה המערערת והובאה בפני הממונה. הממונה החליט לאחר ששמע את טיעוניה להוציא צו להרחקתה וביום 31.7.11 הובאה המערערת בפני בית הדין שדחה גם הוא בקשתה לשחרור.
ביום 9.8.11 פנתה המערערת באמצעות ב"כ לבית הדין למשמורת ובקשה עיון חוזר ואז לראשונה טענה כי היא מועסקת על ידי זוג אנשים מבוגרים - משפחת אנסבכר מירושלים מאז חודש מארץ 2010. היא מתגוררת בביתם ומסייעת להם בביצוע פעולות יום יומיות אותם לא יכולים לבצע מפאת גילם ומצבם הרפואי.
הבעל מר אנסבכר אדם עיוור לחלוטין. (ראה טיעונים בבקשה לשחרור מיום 9.8.11 נספח ג' לערעור סעיפים 7 עד 11). ורעייתו סובלת ממחלת לב וממחלת וסוכרת.
מטבע הדברים בנסיבות אלה עולה כי הזוג אנסבכר אכן זקוק לסיוע יום יומי לביצוע מטלות לקיומם והמערערת היא זו שמסייעת בידם, כך לטענתה.
המערערת בקשה גם בבית הדין למשמורת כי תבחן האפשרות להשאירה בישראל תוך מתן סיוע לזוג אנסבכר לזמן מוגבל עד שימצא לה מחליף.
ביום 11.8.11 פנתה המערערת ללשכת המשיב בתל אביב והגישה בקשה למתן מעמד זמני למערערת מטעמים הומניטאריים מהטעמים שפורטו לעיל, וביום 16.8.11 הובאה המערערת שוב בפני בית הדין לאור בקשת ב"כ לעיון מחדש בהחלטת בית הדין שלא לשחררה ממשמורת.
בית הדין קבע בהחלטתו כי לא נמצא בטענות המערערת בעיון החוזר עובדה או טענה שלא הובאה בחשבון בעת מתן ההחלטה ביום 11.8.11 משמע כי המערערת תמתין במשמורת עד להחלטת משרד הפנים בבקשתה.
על כך הערעור שבפניי.
עיינתי בטיעוני הצדדים ובעיקרי הטיעון שהוגשו ושמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים.
מסתבר כי ב"כ המערערת טעתה בקשר לנוהל המתאים להגשת בקשה למתן מעמד זמני למערערת מטעמים הומניטאריים וכבר בדיון ביום 22.8.11 הצהירה כי תגיש בקשה חדשה והיום היא הודיעה לי כי הזמינה תור להגשת הבקשה, דבר הנחוץ לצורך הגשת הבקשה החדשה.
סמכויות של בית הדין לביקורת משמורת הקבועות בחוק הן לקיום ביקורת על החלטה לפיה מאן דהו אשר הוצא נגדו צו הרחקה ישאר במשמורת עד להרחקתו. סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל קובע כי הממונה רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין בהתאם להוראות סעיף זה ובין היתר נקבע כי: "
השתכנע הממונה ביקורת גבולות כי יצא מישראל בעצמו תוך המועד שקבע לו ולא יהיה קושי באיתורו אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע".
בית הדין למשמורת היה צריך לשקול האם עשה הממונה אכן שימוש בשיקול הדעת שניתן לו במקרה הזה והאם שיקול הדעת היה מוטעה בנסיבות העניין וזו גם שורש המחלוקת שבפניי.