נתוני רקע ועובדות
1. המערערת, אלמנתו של המנוח מר הייב חוסין ז"ל יליד 1962, אשר נפטר ביום 13.11.09, הגישה תביעה למשיב ביום 6.12.09 להכרה בזכויות בני משפחה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י- 1950 (להלן:"חוק המשפחות"), המשיב, קצין התגמולים, דחה ביום 23.5.10 את התביעה.
2. המנוח הגיש קודם למותו תביעה לקצין התגמולים להכרה בזכויות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: "
חוק הנכים") וזאת בטענה כי הוא סובל מתסמונת פוסט טראומתית ופגימות באוזניים. המנוח הוכר כנכה צה"ל לאחר שעבר תאונת דרכים כנראה בהיותו בגילופין בשנת 1994 (להלן:
"התאונה"), וזאת בהתבסס על חוו"ד פסיכיאטרית מאת דר' יששכר הרמן (ראה מוצגים 74 - 76 בת"ר המסומן כ - מש/2), ולאחר שהמנוח עבר אבחון יסודי במסגרת מרכז הערכה. על- פי חוות הדעת של ד"ר הרמן, המנוח עבר מספר אירועים טראומטיים בשירות אשר גרמו להתפתחות תסמונת פוסט טראומטית (PTSD) שהלכה והחמירה לאחר כל אירוע. המנוח סבל מ- PTSD קשה וכן מ- MAJOR DEPRESSION WITH PSYCOTIC FEATURES. ד"ר הרמן סבר כי יש קשר של גרימה בין ההפרעות האלה לבין שירותו הצבאי של המנוח.
3. המנוח הוכר ע"י ועדה רפואית של המשיב כסובל מ - PTSD בלבד וזאת בהתאם לחוק הנכים, החל משנת 1996. לנכות כתוצאה מ- PTSD הצטרפה גם נכות כתוצאה מפגימות באוזניים. בקשה נוספת שהגיש המנוח עוד בחייו להכרה בפגימות נוספות שלטענתו היו מוסבות לנכותו המוכרת ובניהן אירוע מוחי, יתר לחץ דם ופגימה בעיניים נדחתה ע"י ועדה רפואית שלא מצאה קשר רפואי ביניהם לשירות.
4. כעבור 13 שנים, ביום 6.12.09 התקבלה כאמור אצל המשיב פניית המערערת להכרה בזכויות לפי חוק המשפחות, בטענה לקשר בין פטירת המנוח כנראה מאירוע לבבי לבין נכותו המוכרת.
ביום 12.5.10 נערכה חו"ד מטעם המשיב, ע"י פרופ' יצחק שפירא, מומחה למחלות לב (מש/6) לבחינת הקשר הנטען. פרופ' שפירא קבע כי המנוח נפטר ככל הנראה מאירוע לבבי או אירוע מוחי אשר התרחשו עקב יתר לחץ דם, מחלת לב כלילית, גורמי סיכון והרחבת החדר השמאלי של הלב, כאשר ברקע אירוע מוחי בעברו.
מכיוון שההכרה של אגף הנכות הייתה בנכות בשיעור של 50.99% (50% בגין PTSD ממושך עם קווים פרנואידים ופגיעה תפקודית בולטת ו - 1% בגין ירידה בשמיעה), ומכיוון שהועדה קבעה אשר את נכותו הנ"ל ציינה במפורש שאין קשר בין נכותו לבין האירוע המוחי, יתר לחץ דם או מחלת הלב,קבע פרופ' שפירא בחוות דעתו כי אין קשר בין נכותו המוכרת של המנוח ובין פטירתו. לאור קביעה זו דחה כאמור המשיב ביום 23.5.10 את תביעת המערערת.
על דחייה זו הוגש הערעור שלפנינו.
טענות המערערת
5. המערערת תומכת תביעתה זו בחוות דעתו של פרופ' שטרסברג (מע/1) מיום 16.01.11 וכן בחוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר חיים קנובלר מיום 23.1.11 (מע/2). פרופ' שטרסברג הסביר בחוות דעתו כי מחלתו הפסיכיאטרית של המנוח קדמה לכל עדות למחלה טרשתית בלב. הספרות המקצועית מכירה בקשר הדוק בין מחלה פסיכיאטרית הנדונה בענייננו
לבין הופעת מחלת לב טרשתית, ולפיכך יש להכיר בקשר בין מחלתו הפסיכיאטרית של המנוח, לעישון הכבד וכן למחלתו הקרדיאלית ומותו הפתאומי. ד"ר קנובלר סבר בחוות דעתו כי יש להכיר בקשר מובהק בין פטירתו הפתאומית של המנוח, שנגרמה ככל הנראה מאירוע שגרם לפגיעה בליבו או במוחו - לבין תגובת הקרב הקשה, ולדיכאון הפסיכוטי מהם סבל.
לטענת המערערת יש הסכמה בין המומחים מטעם הצדדים כי על אף היעדר נתיחה שלאחר המוות, סביר ביותר להניח כי המנוח נפטר עקב אירוע לבבי וסקורלי. לטענתה מאחר המנוח היה מוכר כנכה צה"ל, הנכויות המוכרות לפי חוק הנכים הן שתרמו משמעותית לפטירתו באופן המחייב הכרה במערערת לפי חוק המשפחות. עם זאת אין בהכרה שהתקבלה כדי להגביל את שאלת הקשר הסיבתי במקרה דנן לנכויות המוכרות בלבד, וככל שיוכח קיומה של מחלה עקב השירות אשר גרמה או תרמה לפטירת המנוח.
6. לטענת המערערת המומחה מטעם המשיב, דר' בקר, מנסה לפשט את מורכבות הפגיעה ולצמצם את ההכרה. ד"ר בקר מתעלם מחוות דעתו של דר' יששכר הרמן (שהיה מומחה מטעם המשיב) ומנסה לשנות בדיעבד את ההכרה כאילו מדובר בהכרה בעקבות תאונת דרכים בגילופין, בעוד שבפועל מדובר בהכרה עקב סדרת אירועים טראומטיים, כאשר הסימפטומים הפכו גלויים ובולטים לאחר התאונה.
המערערת מבקשת לדחות את טענתו של ד"ר בקר לפי המנוח היה אלכוהוליסט וטוענת כי אם היה אלכוהול בתמונה מדובר בניסיון ל"טיפול עצמי" נוכח קיומה של הפרעה פוסט טראומטית בשל אירועים שקדמו לתאונה. המערערת מפנה לדוח הערכה שנערך ע"י ד"ר טל נחשוני מהמרכז בריאות הנפש מיום 20.12.94 אשר טיפלה במערער לאחר התאונה ואשר בו היא כותבת כי במידה וקימת בעיית אלכוהול היא יכולה להיות דרך לטיפול עצמי והקהיה מסוימת של זיכרונות קשים. תאונת הדרכים יכולה לעשות ראקטיבציה של תסמונת פוסט טראומטית חלקית או באנקפסולציה לתסמונת שלמה. לטענת המערערת המנוח לא היה שותה למעט באירועים ובהתאם לכך יש לדחות את התמונה אותה מבקש המשיב לצייר, תמונה הגורמת עוול למנוח, כאילו מדובר באלכוהוליסט בלתי מתפקד, וזאת
בניגוד לתמונה העולה מהמסמכים.
7. בנוסף, לטענת המערערת יש לדחות גם את ניסיונו של המשיב להוציא את ההכרה ב"דיכאון" מתמונת הנכות המוכרת. לטענתה חוות הדעת הרפואית אשר על בסיסה הוכר המנוח מציינת במפורש פוסט טראומה עם דיכאון. בוועדות הרפואיות אשר דנו במצבו של המנוח עלתה בפירוש תמונה של דיכאון, על פי מסמכים רפואיים מאת הגורמים המטפלים המנוח סבל מדיכאון ובנוסף המנוח טופל באופן שוטף בדיכאון גם תרופתית. המערערת
טוענת כי אין לשעות לטענת המשיב כאילו המנוח לא היה מוכר בגין דיכאון רק כיון שהמילה "דיכאון" אינה מופיעה בהודעת קצין התגמולים על ההכרה. זאת ועוד דיכאון הינו חלק כמעט אינהרנטי מהתסמונת הפוסט טראומטית. לאור האמור המערערת סבורה כי יש לדחות טענתו של המשיב ולקבוע כי דיכאון היה חלק מהנכות המוכרת.
המערערת ממשיכה וטוענת כי גם אם יקבע כי דיכאון לא היה חלק מהנכות המוכרת לא יכול להיות חולק כי דיכאון ופגיעת ראש הינם חלק מתוצאות האירועים שהוכרו כאירועים שאירעו תוך ועקב השירות ועל כן דיכאון וחבלת ראש רלוונטיים לדיון בקשר הסיבתי בין תנאי השירות לפטירת המנוח גם אם יימצא כי אלה לא כלולים בהכרה לפי חוק הנכים.
8. לטענת המערערת בשל מצבו הנפשי של המנוח עקב השירות הוא נמנע באופן עקבי מקבלת טיפול רפואי במצבו הפיזי, דבר אשר דרדר באופן משמעותי את מצבו הבריאותי והביא באופן ברור לפטירתו המוקדמת. המנוח אף פונה מספר פעמים על ידי משפחתו לבית החולים מתוך כוונה להביאו לאיזון תרופתי אולם בכל פעם המנוח השתחרר על פי בקשתו וחזר וסירב לאשפוזים. המשפחה עשתה ככל שביכולתה, יחד עם הרופאים המטפלים להביא את המנוח ליטול את התרופות באופן סדיר אולם ללא הצלחה נוכח התנגדותו של המנוח המתועדת היטב. המערערת טוענת כי המנוח סירב באופן שיטתי לקבלת טיפול רפואי, ויש לדחות את טענת המשיב כאילו מדובר בהתנגדות של המשפחה. הימנעותו של המנוח מקבלת הטיפול הרפואי והעישון המופרז מוכרים כחלק מהמצב הנפשי ממנו סבל והם מגבירים את התחלואה של מחלת לב טרשתית. גם המומחה מטעם המשיב מודה בכך שלנכותו המוכרת של המנוח תרומה מאוד ברורה לכך שהמנוח נמנע מטיפול רפואי בבעיותיו הפיזיות, ודי בכך כדי לקבוע קשר סבתי בין נכותו המוכרת של המנוח ופטירתו. גם דר' בקר מכיר בקשר בין מצבו הנפשי של המנוח והימנעות מקבלת טיפול, קשר אותו הסביר היטב בעדותו. לאור כל האמור המערערת סבורה כי היא הוכיחה קשר בין מצבו הנפשי של המנוח עקב השירות לרבות נכותו המוכרת, הגברת העישון ופטירתו המוקדמת. לפיכך המערערת סבורה כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי יש קשר בין מצבו הנפשי של המנוח עקב השירות, לרבות נכותו המוכרת ונסיבות פטירתו, ובהתאם לכך להכיר במערערת כאלמנה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה.
טענות המשיב
9. לטענת המשיב המערערת מתעלמת ממושכלות יסוד הגודרים את הדיון בהתאמה לדלת אמותיה של החלטת המשיב. לו סברה המערערת שפטירת המנוח קשורה בגורמים אחרים בשירות, פרט לנכותו המוכרת אז היה עליה לפנות בתביעה מתאימה למשיב ולבססה. אם וככל שהחלטת המשיב באותו עניין לא הייתה מתקבלת על דעתה אז ורק אז הייתה יכולה לפנות בערעור לכב' הועדה. בנסיבת אלה מהוות טענות המערערת שינוי חזית פסולה, מבלי שניתנה למשיב הזדמנות לבחון ולהתמודד עמה ועל כן אין להתירה.
המשיב ממשיך וטוען כי ועדה רפואית אותנטית שדנה בעניינו של המנוח, שללה קשר בין נכותו המוכרת של המנוח לבין האירוע המוחי, יתר לחץ דם ומחלת הלב. לפיכך שלל פרופ' שפירא, המומחה מטעם המשיב, קשר בין נכותו המוכרת של המנוח לבין פטירתו. על בסיס חוות דעת זו התקבלה החלטת המשיב הדוחה את פניית המערערת להכרה. המשיב מתייחס לחוות דעתו של ד"ר שטרסברג וטוען כי ד"ר שטרסברג התעלם בחוות דעתו מהעובדה שהמנוח לא היה מוכר ע"י המשיב בגין דיכאון. זאת ועוד, המשיב מפנה גם לחוות דעתו של ד"ר קנובלר שסבר כי המנוח סבל מ PTSD שכללה לאורך כל מהלכה תסמינים של דיכאון פסיכוטי. גם ד"ר קנולבר התעלם מהעובדה כי הדיכאון לא הוכר ע"י המשיב. שני המומחים מטעם המערערת סברו כי מצבו הנפשי של המנוח הביא אותו לעישון מוגבר. המנוח סבל מסיבוכים גופניים בשל התעקשותו להמשיך ולעשן כמויות בלתי נסבלות של סיגריות מידי יום. כלומר, לטענת שני מומחי המערערת העישון היווה פקטור קריטי למצב המנוח.