נתוני רקע ועובדות:
1. המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") נשא בשנת 1962 את המערערת לאישה ונולדו להם שבעה ילדים. המנוח התגרש מהמערערת בשנת 1977 ונשא לאישה את גב' אשתו השנייה , ולהם נולדו עוד שני ילדים. המנוח עבד כאזרח בחברת מע"צ ובחודש פברואר 1984, במהלך מלחמת לבנון ("שלום הגליל") נהרג בלבנון, יחד עם חברו, מאש מחבלים. מאחר ונסיבות מותו של המנוח אינן באות בגדר חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י- 1950 (להלן: "חוק המשפחות"), הובא עניינה של המשפחה לוועדה לפנים משורת הדין, ושר הביטחון דאז הורה לאגף השיקום במשרד הביטחון להכיר בתביעות המשפחות מלפנים משורת הדין.
2. ביום 20.03.84 הגיעה לבית המערערת עובדת סוציאלית מטעם משרד הביטחון והודיעה למערערת על החלטת שר הביטחון. העובדת סוציאלית מילאה את טופס התביעה להכרה במשפחה כמשפחה שכולה, כאלמנה ויתומים. כמו כן צוין כי המערערת הינה גרושתו של המנוח. ביום 5/4/84 הכיר קצין התגמולים במערערת כאלמנת צה"ל ובילדיה כיתומי צה"ל ולפיכך משרד הביטחון החל שולח למערערת תלושי תגמולים החל מיום 16.2.84 וכך עשה במשך שנים רבות, לרבות משלוח מכתבים ושמירה על קשר עם המשפחה השכולה. ביום 31.10.07 פנתה המערערת ללשכת קצין התגמולים המטפלת בעניינה בטבריה וביקשה סיוע נוסף למצוקותיה הכלכליות. המערערת מילאה כנדרש טופס בקשה להלוואה לכיסוי חובות ונאמר לה כי בקשתה תידון בועדת ההלוואות.
3. ביום 18.12.07 כתבה הגב' עבריה אורן, הממונה על הרווחה בלשכה בטבריה, מכתב תשובה למערערת ובו הודיעה לה כי היא לא זכאית לסיוע. בדיעבד התברר למערערת כי הגב' אורן פנתה לממונים עליה באגף השיקום בתל אביב וביקשה לבדוק את זכאותה של המערערת לתגמולים, וזאת, כך נטען, מבלי ליידע את המערערת.
4. ביום 18.3.08 שלח קצין התגמולים מכתב למערערת בו ציין כי במסגרת בדיקה שנערכה על ידו (בעקבות הפנייה מלשכת טבריה) עולה כי המערערת קיבלה תגמולים והטבות אשר לא הייתה זכאית להם, בהיותה גרושה של המנוח. במכתב זה הודיע קצין התגמולים כי הוחלט על הפסקת זכאותה של המערערת לקבל תגמולים לאלתר מפברואר 2008.
על החלטה זו של קצין התגמולים הגישה המערערת ערעור זה.
המערערת הגישה גם בקשה למתן צו זמני שיורה למשיב להמשיך את תשלום התגמולים החודשיים בהתאם לסע' 25 ג' לחוק המשפחות עד לסיום ההליכים בתיק. ביום 17.6.09 נדחתה הבקשה וביום 06.08.09 דחה בית המשפט המחוזי בר"ע על החלטה זו (ראה: רע"א 8558/07/09).
טענות המערערת
5. לטענת המערערת הבסיס לכל התהליך הינו הכרת שר הביטחון דאז (מר משה ארנס) במערערת ובילדיה כמי שחוק המשפחות חל עליהם מבחינת הזכויות - וזאת מתוקף סמכותו הבלעדית של שר הביטחון להעניק זכויות מלפנים משורת הדין - לנפגעים אשר אינם במעגל הזכאים על פי חוק המשפחות. שר הביטחון מעניק זכויות מלפנים משורת הדין ולא מעניק מעמד משפטי (סטאטוס) לפי חוק המשפחות. לכן התעסקות עם הכותרות "אלמנה" "גרושה, "שארים" וכו' אינה רלבנטית. עד שנת 2005 הסמכות להענקת הזכויות מלפנים משורת הדין הייתה סמכות אישית, בלעדית וייחודית לשר הביטחון. מכוח הכרה זו זכו המערערת וילדיה בזכויות מטעם משרד הביטחון שכן יש בכוחו של שר הביטחון להעניק זכויות מלפנים משורת הדין גם לאדם אקראי אשר אינו מוגדר בחוק המשפחות. לקצין התגמולים אין סמכות לבטל או לשנות את החלטת שר הביטחון. במידה ויש בלבם של מבצעי ההנחיה ספקות באשר לדרך הביצוע או להיקף הביצוע של ההנחיה היה עליהם לפנות אחר כבוד "לפה שהתיר" ולא לקחת לעצמם סמכויות לא להם לקבוע כי ההחלטה שיצאה מדרג בכיר מהם - בטעות יסודה. מינהל ציבורי תקין אינו יכול לקבל החלטת פקיד המבטלת, ללא אישור מהשר את החלטתו של השר וזאת על דעת עצמו בלבד. זאת ועוד, המשיב לא סיפק כל הוכחה כי אכן נפלה טעות מנהלית בהחלטת שר הביטחון בשנת 1984.
6. לטענת המערערת סעיף 15 לחוק הפרשנות התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הפרשנות"), אשר עליו מבסס המשיב את טענותיו בנוגע לחוקיות המהלך, אינו רלבנטי כלל לענייננו. על פי סעיף 25א(א) לחוק המשפחות סמכותו של קצין התגמולים לתת החלטה חדשה הנה מוגבלת ומוגדרת. הסמכות הינה לתת החלטה חדשה אם הוכח, כי ההחלטה הושגה על ידי מעשה או מחדל, המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה. סעיף זה מגביל את סמכויותיו של קצין התגמולים להחליט בבקשה מחודשת לעילות האמורות בסעיף בלבד. בנסיבותיה של המערערת; אין מדובר במעשה פלילי וכן כל העובדות והמסמכים, לרבות אלה המעידים על היותה של המערערת גרושתו של המנוח, היו מונחים בפני הרשות, מראשית התהליך. כאשר יש התנגשות בין סעיף 15 לחוק הפרשנות לסעיף 25א(א) לחוק המשפחות, ידו של סעיף 25א(א) גוברת. בפסיקה נרחבת העוסקת בסעיף 35 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 (להלן: "חוק הנכים"), באנלוגיה לחוק המשפחות, קבע בית המשפט שסעיף 35 לחוק הנכים גובר.
7. המערערת ממשיכה וטוענת כי נשללה ממנה זכות השימוע, דבר המשמש עילה לבטלות מוחלטת של החלטת הרשות. זכות השימוע הינה זכות יסוד המשפט הישראלי ואחת מכללי הצדק הטבעי. למערערת לא נערך כל שימוע בטרם נשללה ממנה הקצבה. זאת ועוד, במסגרת המכתב מיום 18.3.08 בו הודיע קצין התגמולים למערערת כי הוחלט על הפסקת זכאותה לקבלת תגמולים לאלתר לא צוין כי יש למערערת זכות ערעור על החלטה זו. השמטת זכות הערעור מההחלטה זו מלמדת על הדרך הכוחנית שבה נהג קצין התגמולים במערערת .
במשך 24 שנים הסתמכה המערערת על הזכויות שניתנו לה, כאשר הן היוו מטה לחמה הבלעדי. על תגמולים וזכויות אלה הסתמכה המערערת כל השנים, בנתה וניהלה את חייה. צפייתה של המערערת הפכה לצפייה ראויה להגנה, לפיכך יש לראות בגמלה אותה קיבלה המערערת במשך 24 שנים זכות מוקנית של ממש, זכות אשר יש לראותה כמוגנת על פי חוק כבוד האדם וחירותו, לאחר שעברו כל כך הרבה שנים. לאחר קטיעת מטה לחמה הוחמר מצבה הכלכלי של המערערת מאוד וכך גם מצבה הבריאותי, שהרי מקורות הכנסתה נגדעו באחת. בהתחשב בנסיבות, בגילה ובמצבה הבריאותי הרופף, הרי שהגנה על זכותה זו ראויה לחיזוק.
טענות המשיב
8. לטענת המשיב הוא כלל לא ביטל זכות שכן למערערת, שאינה אלמנתו של המנוח, מעולם לא קמה זכות לקבל הטבות לפי חוק המשפחות. באמצעות עדים שזימנה המערערת עצמה התברר כי שר הביטחון אינו יכול להכיר במי שהחוק לא מגדיר כ
בן משפחה. לפיכך, אותן זכויות שניתנו מלפנים משורת הדין, אושרו רק עבור ילדיו הקטינים של המנוח. התשלום עבור הקטינים נעשה מכוון שהם סמוכים על שולחנו של ההורה המנוח, זאת עד שמגיעים היתומים לגיל 21, כפי שנעשה במקרה דנא. לעניין המערערת, נעשתה טעות ע"י קצין התגמולים. אין מקום להנציח טעות אשר נעשתה ע"י הרשות בהיסח הדעת שכן ההשלכות של הנצחת הטעות הינן מרחיקות לכת. מדובר בתשלומים ממשאבים מוגבלים הנתונים בידי הרשות ואשר בחלוקתם אחראית הרשות כלפי הציבור של משפחות החללים כולם ועליה לאזן בין עניינו של הפרט לעניינו של כלל ציבור שארי החללים.
9. המנוח נהרג במהלך עבודתו בלבנון ממארב מחבלים ביום 26.1.84. המנוח לא שירת בשירות מילואים ולא גויס לצה"ל כשנפגע. נסיבות אלה אינן מזכות את משפחתו לתגמולים על פי חוק המשפחות. ההכרה בנסיבות אלה ע"י שר הביטחון והכרה במנוח כחלל לפי חוק המשפחות, מלפנים משורת הדין, אין בהם כדי ליצור שארים חדשים שחוק המשפחות לא מכיר בזכאותם לגמלאות. המערערת, בהיותה גרושתו של המנוח כשבע שנים לפני מותו, היא בבחינת אדם נטול זכויות על פי חוק המשפחות. המשיב מדגיש, כי אלמנתו של המנוח, הגב' אשתו השנייה , הוכרה גם היא כאלמנת המנוח וככזו היא זכאית גם כן לתגמולים על פי חוק המשפחות. המשיב טוען כי ההטבה אשר שולמה בטעות למערערת אינה מקימה לה זכות להמשיך ולקבל את אותה ההטבה אשר לא הייתה זכאית לה מלכתחילה. רשות שנהגה במדיניות שלא כדין עקב טעות או מסיבה אחרת רשאית לשנות או להפסיק מדיניות זו, כדי למנוע אפליה, וגם אם ההבטחה ניתנה בעבר לפלוני, ניתן להפסיקה אם ניתנה שלא כדין. אין מקום להנציח טעות המגיעה לכדי מיליוני שקלים, ולהמשיך ליתן כספים ותגמולים אשר להם המערערת לא הייתה זכאית מעולם. זאת ועוד, הפסקת התשלום במקרה דנן, למי שהחוק אינו מקנה לו מעמד מלכתחילה, הינה מחויבת על פי דין.
10. המשיב ממשיך ומפנה לסעיף 15 לחוק הפרשנות הקובע כי הסמכות לתקן את החלטתה של רשות מנהלית מסורה לרשות המנהלית. שמשעמד המשיב על טעותו עשה כפי שמחייבים כללי המינהל התקינים, הוא תיקן אותה. הצורך בתיקון הטעות המנהלית מיד עם גילוי הנסיבות על ידי המשיב, נתמך על ידי האינטרס הציבורי שעניינו צדק חלוקתי והקפדה על ניצול כספי הציבור בדרך היעילה ביותר. כאשר החלטה של רשות מנהלית שגויה ונוגדת את החוק, הרי גובר המשקל שחל האינטרס הציבורי בתיקון הטעות לאינטרס הפרטי. המשיב דוחה את טענות המערערת בנוגע לסעיף 25א(א) לחוק המשפחות אל מול סעיף 15 לחוק הפרשנות ומפנה לאמור בערעור בבית המשפט המחוזי (ראה: רע"א 8558/07/09).
11. המשיב ממשיך וטוען כי הסעד העיקרי לו עותרת המשיבה הוא חיוב המשיב בתשלום שכלל לא מגיע לה. הענות לבקשה הינה קביעה כי המשיב ישלם כספי ציבור בניגוד לחוק למי שאינה זכאית לכך. למערערת שולמו סכומי כסף נכבדים מכספי הציבור, בשיעור של מיליוני שקלים. זהו אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה להפסיק את הטעות.
לטענת המשיב החלטתו להפסיק את תשלום הגמלה הינה סבירה ועולה בקנה אחד עם הוראות החוק ומאזנת כראוי את האינטרסים עליהם הוא מופקד. משהתגלו העובדות שוב אין המערערת יכולה להיתלות בהחלטה ולהפעיל את החוק מלפנים משורת הדין על מי שהחוק מכיר בזכותו, כמקור ליצירת זכויות כלפי מי שמלכתחילה לא יכולה הייתה לקבל זכויות על פח החוק. המשיב ממשיך ודוחה את טענות המערערת לאפליה וטוען כי אף אם המערערת הייתה מוכרת כאישה שנייה היה עליה לחלוק את דמי התגמולים חצי חצי עם האלמנה הנוספת שהוכרה, הגב' אשתו השנייה . תשלום של גמלה מלאה הייתה יוצרת אפליה פסולה. לפיכך טענתה של המערערת לאפליה הינה מופרכת. לא רק זאת, גם טענתה של המערערת לפגיעה בזכות השימוע אין בה דבר. חוק המשפחות אינו מעניק זכות שימוע, אלא קובע הליך ערעור מסודר, הליך אותו ניצלה המערערת עד תום.
דיון