השופט א' רובינשטיין:
א. לפנינו ערעור בהתאם לסעיף 45 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק), על החלטת הוועד המרכזי של לשכת עורכי-הדין מיום 11.1.04, לפיה סורבה בקשתו של המערער להתקבל ללשכת עורכי-הדין על-פי סמכות הלשכה לפי סעיף 44 לחוק (ראו לעניין הסמכות ל"סירוב לשכה" על"ע 5997/03 שיינברום נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (טרם פורסם), המפנה לפסיקה קודמת).
ואלה תולדות הפרשה, שעליהן אין מחלוקת.
1. המערער, יליד 1969, הובא לדין על עבירות שנעברו בין השנים 1987- 1990 (בהיותו בן 18 עד 21). בשנת 1988 הורשע בעבירת התפרצות וגניבה ונקנס, וכן נדון למאסר על-תנאי. בשנת 1994 נדון שוב, הפעם על עבירות דומות וכן גניבת רכב, קבלת דבר במרמה ומשיכת שיק ללא-כיסוי, והוטלו עליו קנס וכן ערבות והוארך המאסר על-תנאי.
2. לימים החל המערער ללמוד משפטים, התמחה בשנת 1999-1998 ונרשם בשנת 1999 לבחינות ההסמכה. בשתי הזדמנויות, טרם התמחותו (26.8.98) ובסופה (31.8.99) הצהיר, והוא שורש ענייננו, כי מעולם לא הורשע בעבירה פלילית. לדבריו עשה כן כיוון שסבר כי מועד ההתיישנות מתחיל מיום ביצוע העבירה, ומאז ועד למועד התצהיר עברו תשע שנים. משעבר את בחינות ההסמכה בכתב, הובא המרשם הפלילי לידיעת הלשכה והוא נתבקש להתייחס אליו, וביני לביני עבר גם את הבחינות בעל-פה, אך לא נתקבל ללשכה נוכח האמור. לימים זומן אל ועדת ההתמחות, ולאחר שנשמע בפניה המליצה זו בפני הוועד המרכזי שלא לקבלו ללשכה לצמיתות. בשימוע נוסף שנערך לו בוועדת ההתמחות, לבקשתו, לא נשתנתה עמדת הלשכה, והוא ערער לבית-משפט זה (על"ע 3134/01). בדיון ביום ג' באב תשס"א (5.8.01) הצהיר בא-כוח הלשכה, עורך-הדין משה עליאש, כהאי לישנא: "אין בהחלטת הוועד המרכזי כדי למנוע בעד המערער לחזור ולפנות ללשכה כעבור זמן ולבקש להתקבל כחבר הלשכה, ובלבד שיוכיח שהוא ראוי לשמש עורך-דין". בעקבות זאת נמשך הערעור ונמחק.
3. אנו קרבים במנהרת-הזמן אל העת הנוכחית. במאי 2002 - כתום תשעה חודשים מן ההליך הנזכר בבית-משפט זה - פנה המערער שוב אל הלשכה ובקשתו סורבה, ובדין סורבה, ואף אין הוא חולק על-כך. משפנה שוב באוגוסט 2003, שנתיים מיום החלטתה של הלשכה, החליטה ועדת ההתמחות, והדבר אושר על-ידי הוועד המרכזי, כי יוכל לחדש את בקשתו בחלוף שבע שנים מיום הדיון הנזכר בבית-משפט זה ב-5.8.01, ומכאן הערעור.
4. לטענת בא-כוח המערער, הצהרת בא-כוח הלשכה כי "אין בהחלטת הוועד כדי למנוע בעד המערער לחזור ולפנות ללשכה כעבור זמן ובלבד שיוכיח שהוא ראוי לשמש כעורך-דין" משמעה תקופה שאינה ארוכה כדי שבע שנים. בא-כוח המערער הסב תשומת-ליבנו, כי באותו דיון בבית-משפט זה ציין בא-כוח המשיבה, כי הוועד יכול לחזור ולשקול את הצעדים אם יובאו בפניו עובדות חדשות: "ההנחה היא שכיום האיש איננו ראוי להיות עורך-דין, יכול להיות שבעוד 3, 5, 10 שנים הוא חזר למוטב, ישר והגון והוועד יחזור וישקול". בא-כוח הלשכה מסר בדיון בפנינו, כי המליץ ללשכה לאחר ההליך ב-5.8.01 על המתנה בת עשר שנים.
5. בכתב הערעור טען המערער ארוכות לעניין ההלכות שיצאו מלפני בית-משפט זה בעניין נסאסרה (על"ע 8856/00) וקוסטין (על"ע 3761/00) והמצויות לעת הזאת בדיון נוסף. אך בפנינו לא נדרש לכך בפירוט, מתוך הבנה כי אם יתמוך בעניין זה יתדותיו, אין מנוס מהמתנה לפסק-הדין בדיון הנוסף.
6. השאלה שלפנינו היא האם נפל פגם בהחלטת הוועד המרכזי מיום 6.1.04, באשר להמתנה בת שבע שנים, שתחילתה ביום 5.8.01. בא-כוח המערער ציין את העובדה שחלפו 14 שנים מאז עבירתו האחרונה של המערער, כי הוא איש משפחה ועובד במשרד עורכי-דין הממליץ עליו, ושינה דרכיו כליל, הוא ראוי לשמש כעורך-דין כיוון שהתנהגותו לאורך השנים שחלפו מאז עבירותיו הוכיחה זאת. לפיכך יש - לשיטתו - לקבלו ללשכה לעת הזאת.
7. בא-כוח הלשכה טען בפנינו, כי הרף הקבוע בסעיף 52 לחוק, שלפיו מי שהוצא מן הלשכה לא יבקש חידוש חברותו לפני תום 10 שנים, הוא הצריך להנחות במקרה דנן, וכי הלשכה רגישה למועמדותם של בעלי עבר פלילי למקצוע המחייב יושר ואמינות.
8. בא-כוח המערער השיב, כי החברה הישראלית מאפשרת שיקום, ומאמינה ביכולת האדם לשפר עצמו באופן יסודי. עוד הזכיר, כי האתוס היהודי כולל את סיפור האמורא החשוב ריש לקיש שהיה לסטים ורבי יוחנן לימדו תורה ונעשה מגדולי החכמים (בבלי, בבא מציעא, פ"ד עא').
9. לדעתי, יש מקום לקבל ערעור זה חלקית. אכן, בצדק באה הלשכה חשבון עם המערער על שהסתיר את עברו הפלילי בהגישו את הבקשה להתקבל ללשכה בשנת 1999. יתר על-כן, יש ממש ברגישותה של הלשכה ליושרם ולאמינותם של חבריה, והיא אבן יסוד שעליה נבנה וצריך להיבנות מקצוע עריכת הדין. ואולם, שני רבדים נוספים בפרשה ראויים להתייחסותנו. האחד, עניינו מראית פני-הצדק, והוא נוגע להצהרת בא-כוח הלשכה בבית-משפט זה, כי המבקש יוכל לפנות ללשכה "כעבור זמן". הביטוי "כעבור זמן" משמעו, לדעתי, פרק זמן שאינו ארוך מאוד. שבע שנים מיום הדיון בבית-משפט זה נראית כתקופה ארוכה בנסיבות אלה, במיוחד נוכח דוגמאות המועדים שהזכיר בא-כוח הלשכה כאמור - 3, 5, 10 שנים - ושיכלו ליצור ציפייה לתקופה קצרה יותר. שנית, באשר להיותו של המערער ראוי להתקבל ללשכה, דומה כי יש מקום להידרש לדברי מעסיקו מאז אוגוסט 2001, עורך-הדין שלומי בן-חור, המתארו במכתב מיום 22.1.04 כאדם נמרץ, חרוץ, אמין, ישר ... משפטן טוב", התורם למשרדו תרומה משמעותית והוא מעוניין בהמשך העסקתו. אין סיבה שלא לחשוב, בגדר דברי בא-כוח הלשכה בשעתו שלפיהם על המערער להוכיח כי הוא ראוי לשמש עורך-דין, שבמכתב עורך-הדין בן-חור יש על-פניה אינדיקציה לכך, והוא הדין להעדר טענה בדבר הסתבכות לאחר שנת 1990 (למעט, כמובן, ההצהרות בפני הלשכה ב-1998 ו-1999).
10. ועם זאת, ברי שאין להתעלם מן התצהירים שהגיש המערער בשנת 1998 ו-1999, ושבשלהם עמדה הלשכה על-דעתה. אין מדובר בעניין של מה בכך, וגם אם לא הוגשה תלונה פלילית נגד המערער, היה מקום לעיכוב קבלתו ללשכה. על-כך אין חולק, וגם לא על זכותה של הלשכה לגישה מחמירה בכגון אלה.
11. דומה כי על המערער אפשר לקרוא את דברי המקרא (משלי, כח' יג') "מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועזב ירחם". פסוק זה משקף איזון ראוי בנסיבות.
12. במאזן השיקולים, ובאנלוגיה להוראת ההתיישנות שבסעיף 14(א)(4) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, סבורני כי יש מקום לקבוע את מועד כשירותו של המערער לחידוש בקשתו להתקבל ללשכה, בהנחה כי לא יהיו חלילה מעידות בדרך, לשבע שנים מיום התצהיר שהגיש (23.8.99), קרי, החל מיום 23.8.06, וכך אציע לחבריי לפסוק.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים. ה נ ש י א
השופטת מ' נאור: