השופט אילן סופר
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים מיום 16.12.10 (השופטת שרה שדיאור ונציגת ציבור הגב' שולמית שמש ; ב"ל 10997/09), בו נדחתה תביעת המערערת להכיר באירוע ביום 3.9.06 כפגיעה בעבודה.
2. בית הדין האזורי דן תחילה בשאלה האם הוכח קיומו של אירוע תאונתי בעבודתה של המערערת ביום 3.9.06. עוד דן בית הדין קמא בשאלה האם יש בהגשת התביעה שנתיים ותשעה חודשים לאחר הארוע הנטען משום שיהוי המצדיק את דחייתה על הסף.
5. בית הדין קמא ניתח את הראיות שהובאו בפניו לעניין עבודת המערערת כגננת בגן ילדים, תוך שהתייחס לסתירות העולות בין הגרסה שמסרה המערערת לאירוע הנטען, לבין גרסאות אחרות שנמסרו על ידי העדים בתיק. בית הדין נתן משקל לתיעוד הרפואי של המערערת, שם צויין באופן מפורש כי היא סובלת מכאבי צוואר ויד שמאל,
ללא סיפור חבלה. בסיכומו של דבר, קבע בית הדין קמא כי הוא אינו נותן אמון בגרסת המערערת, המערערת לא הרימה את הנטל להוכחת קיומו של אירוע תאונתי במועד הנטען, ועל כן התביעה נדחתה.
עוד קבע בית הדין קמא כי התביעה לקתה בשיהוי, אשר מצדיק דחייתה על הסף, מאחר והתביעה הוגשה בחלוף למעלה משנתיים ממועד האירוע הנטען, ללא טעם מוצדק לכך.
טענות הצדדים בערעור
6. המערערת טענה כי בית הדין קמא שגה באופן התייחסותו לראיות שהוצגו בתיק. לטענת המערערת במועד האירוע נכחה בגן עובדת נוספת, הגב' תמר כהן, אשר מסרה עדותה בבית הדין ותארה את אירוע הנפילה באופן זהה לזה שנטען על ידי המערערת. לגישתה, מרגע שנמסרה עדותה של הגב' כהן, יש ליתן לעדות זו משקל מכריע ובלעדי, תוך התעלמות מעדויות אחרות שנמסרו ע"י עמיתותיה שלא נכחו במקום, בעוד רק הגב' כהן נכחה בזמן הארוע הנטען.
7. עוד טענה המערערת כי בניגוד לקביעת בית הדין קמא, קיומו של האירוע התאונתי עולה גם מהמסמכים הרפואיים בתיק, שכן ביום הארוע עצמו פנתה המערערת לטיפול רפואי במרפאת ט.ר.ם והתלוננה על נפילה וחבלה באגן.
8. לעניין השיהוי, טענה המערערת כי למשיב לא נגרם כל נזק בעקבות השיהוי בהגשת התביעה, ועל כן לא היה מקום לקבל את טענתו בעניין זה.
9. אשר לקביעת בית הדין קמא, כי מהראיות עולה כי המערערת המשיכה בעבודתה באופן רצוף, לאחר האירוע הנטען, ועל כן לא הוכח קיומו של נזק, טענה המערערת כי לא ניתן ללמוד על קיומו של נזק מתוך משך ההיעדרות מהעבודה, וכי היא סובלת מפגיעה בעקבות הנפילה ועוברת טיפולים יקרים. המערערת טענה כי תיעוד של הנזק הרפואי מופיע בתיקה הרפואי.
10. המשיב טען כי פסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן.
דיון והכרעה
10. לאחר עיון בפסק דינו של בית הדין האזורי ובטענות הצדדים נחה דעתנו כי הוא ראוי להתאשר מטעמיו בהתאם לתקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב 1991.
11. הלכה פסוקה היא, כי מלאכת קביעת העובדות היא מלאכתה של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים ובחנה את תשתית הראיות. ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, בהם מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע או שגיאה עקרונית, היורדת לשורש הדברים. (ע"ע (ארצי) 299/03
חנן גרין - מילאון בע"מ, מיום 25.12.2005, בפסקה 4ח', וההפניות שם; עב"ל (ארצי) 294/05
יוסף דהן - המוסד לביטוח לאומי, מיום 12.11.06, בפסקה 8; ע"ע (ארצי) 424/06
מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי, מיום 2.8.2007, בפסקה 4, דברי השופטת ארד (כתוארה אז) וההפניות שם). הערעור שלפנינו הינו על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, המבוססות על ראיות שהובאו לפניו ועל התרשמותו ממהימנות המערערת.
12. המערערת טענה כי בנסיבות העניין יש ליתן משקל מכריע ובלעדי לעדותה של הגב' כהן, ולהתעלם מסתירות אחרות הקיימות בתיק. דא עקא, כי בין עדותה של המערערת לבין עדותה של הגב' כהן נתגלעו סתירות. סתירות אלו מנותחות בסעיפים 1 ו - 11 לפסק הדין, ובית הדין קמא מייחס להן משקל לעניין אמינותה של המערערת. מכאן, גם אם היה ניתן משקל מכריע לעדותה של הגב' כהן, על פני עדויות אחרות בתיק, לא היה בכך כדי לשנות מן התוצאה.
זאת ועוד. הסתירות הנוספות עליהן הצביע בית הדין קמא, אינן מתייחסות לארוע הנפילה עצמו דווקא אלא לפרטים אחרים לגביהם העידו העובדות הנוספות מהגן. כך למשל נתגלעו סתירות בשאלת המועד בו סיפרה המערערת על הנפילה לעמיתותיה, האם לבשה צווארון בגן בעקבות הנפילה, האם המערערת התלוננה על כאבי צוואר וגב, ועוד.
מכאן, כי גם אם נקבל את טענת המערערת כי אין לייחס משקל ראייתי משמעותי לעדויות של עמיתותיה בנוגע לתיאור הנפילה, אין בכך כדי לרפא את
הסתירות השזורות בחומר הראיות, ונוגעות לפרטים שבידיעתן האישית של כל אחת מהעדות, ואשר הובילו את בית הדין קמא לדחיית התביעה.
13. אשר לטענת המערערת בנוגע למסמך הרפואי ממרפאת בט.ר.ם. שם צויין כי המערערת נפגעה מנפילה, מדובר בתיעוד רפואי שבית הדין קמא נתן עליו דעתו בפסק הדין, וקבע כי הוא אינו מלמד על נפילה במסגרת עבודתה של המערערת. נוסף על כך, בתיעוד רפואי מאוחר יותר צויין כי הכאבים מהם סובלת המערערת הם ללא סיפור חבלה (סעיף 2 לפסק הדין של בית הדין קמא).