עב"ל
בית דין ארצי לעבודה
|
469-09
27/10/2011
|
בפני השופט:
עמירם רבינוביץ השופטת רונית רוזנפלד השופט אילן איטח
|
| - נגד - |
התובע:
שאולי אריה
|
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
|
| פסק-דין |
השופט עמירם רבינוביץ
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת רוית צדיק; בל' 7271/06) בו נדחתה תביעת המערער להכרה בליקוי שמיעתו באוזן ימין כמחלת מקצוע על פי סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן:
החוק), ולעניין הטנטון.
2. המשיב (להלן:
המוסד) הסכים להכיר בליקוי שמיעתו של המערער באוזן שמאל כפגיעה בעבודה, אך סרב להכיר בליקוי שמיעתו באוזן ימין כפגיעה בעבודה. הנימוק לסירוב זה נבע מכך שהפגיעה באוזן ימין היא פגיעה "מעורבת" שמקורה הן בתחלואה טבעית והן כתוצאה של רעש מזיק, ומשכך לא ניתן לקבוע, כי מקורה של הירידה בשמיעה (מעל 20 דציבל) היא כל כולה כתוצאה מהחשיפה לרעש. השאלה המשפטית המתעוררת במקרה זה היא ,האם כדי להחיל את סעיף 84א(א)(2) לחוק, צריך שליקוי השמיעה יגרם כולו מחשיפה לרעש מזיק, או די בכך, שהפגיעה בשמיעה, תהיה באופן חלקי כתוצאה מרעש מזיק כדי להכיר בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה.
3. וזהו לשון הסעיף:
84
א. (א) אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה:
(1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן - רעש מזיק);
(2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;
(3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה:
(א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה - רשומה רפואית);
(ב) היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה.
העובדות הצריכות לענייננו וההליך בבית הדין האזורי
2. בבית הדין האזורי נקבעו העובדות המוסכמות הבאות:
א. המערער הוא יליד שנת 1945, עבד כמכונאי מטוסים בתעשייה האווירית החל משנת 1969. במסגרת עבודתו עבד המערער שישה ימים בשבוע בין השעות 7:00-16:00, והיה חשוף לרעש מזיק של הרצת מנועים, פטישי אויר, גנרטורים וכדומה.
ב. המערער סובל מירידה בשמיעה וטינטון.
ג. המוסד הכיר בפגיעה בשמיעה באוזן שמאל כמחלת מקצוע.
3. בית הדין האזורי מינה בהסכמת הצדדים מומחה רפואי, ד"ר אנגלנדר, (להלן:
המומחה), אשר התבקש להביע את דעתו בדבר
קיום קשר סיבתי בין חשיפת המערער לרעש מזיק לבין ליקוי השמיעה ממנה סובל באוזן ימין. לאחר שעיין בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם כל אחד מהצדדים (חוות הדעת של פרופ' סגל מטעם המערער וחוות דעתו של ד"ר ברמה מטעם המוסד) ובתיק הרפואי של המערער, הגיע ד"ר אנגלנדר למסקנות הבאות (להלן -
חוות הדעת הראשונה):
"בדיקת השמיעה האחרונה שבידי מראה כי עקומת השמיעה באוזן ימין דומה מאד לעקומת השמיעה באוזן בבדיקת הסקר משנת 1970. כלומר, לא חל כמעט שינוי בשמיעה באוזן זו, מצד שני, קיים שינוי בולט בשמיעה באוזן שמעלובה (צריך להיות -'שמאל ובה', ע.ר) לדעתי יש בהחלט סממנים הנובעים מליקוי שמיעה מושרה רעש. ליקוי שמיעה כזה ילווה בסבירות גבוהה בטינטון ולדעתי אין זה משנה אם הטינטון הוא חד או דו צדדי להיפך יתכן לפעמים כי טינטון חד צדדי יהיה אפילו יותר טורדני ומפריע בתפקוד מאשר טינטון דו"צ. לא ברור לי לחלוטין מקור ליקוי השמיעה באוזן ימין אולם אילו לא היה קיים ליקוי כזה סביר כי העקומה האודיומטרית בימין הייתה נוהגת בדיוק באופן סימטרי כמו משמאל ולכן אם בשמאל יש ליקוי של 20 דציבל בשמיעה לדיבור הרי כך היה אמור להיות גם באוזן ימין. לפיכך בהסתמך על ליקוי שמיעה של 20/20 דציבל מגיעים לתובע (המערער, ע.ר) לפי סעיף 72(1)(א)1 - 0% נכות. בשל הטנטון מגיעים לו לפי סעיף 72(4)ד
II
- 10% נכות" .
4. על יסוד חוות הדעת הראשונה,
בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי אין ליקוי שמיעה באוזן ימין ודחה התביעה, זאת בין היתר, מש
"לא חל כמעט שינוי בשמיעה באוזן זו" כלשון המומחה, בשונה מאוזן שמאל.
5. בית הדין האזורי החליט לדחות את תביעת המערער גם לעניין הטנטון, מן הטעם שהמומחה לא התבקש לחוות את דעתו לגבי הליקוי, וכי ממילא בנסיבות מקרה זה לא התמלאו דרישות החוק בסעיף 84א(א), ובסעיף 84א(ב) לחוק, ואף לא הדרישות שנקבעו בהלכה הפסוקה (פרשת ברלכיס ) לעניין פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, כפי שיפורט עוד בהמשך.
הליך הערעור