השופטת ורדה וירט-ליבנה
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר; בתיקים המאוחדים ב"ל 46829-11-10 וב"ל 46841-11-10) בו נדחה ערעור של המערער על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 4.11.10 ונדחתה תביעה כנגד החלטת פקיד תביעות מיום 29.6.10, שהכיר בתביעתו של המערער לתאונת עבודה בחשיפה לגז פריאון בלבד, ודחה את התביעה באשר ל"תסמונת הסינוס החולה" ואיבוד הכרה, בטענה שאינם קשורים לתאונת עבודה מיום 16.11.08.
הערעור שבפנינו מכוון נגד הקביעה בדבר התביעה נגד החלטת פקיד התביעות בלבד.
עיקר העובדות ופסק דינו של בית-הדין האזורי
:
2. המערער עובד במפעל חיפה כימיקלים משנת 1977. ביום 16.11.08 אירעה לו תאונת עבודה במהלכה שאף כמות גדולה של גז פריאון לאחר דליפת גז כתוצאה מפריצת שסתום.
המערער הגיש ביום 18.1.10 תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן גם
המוסד) לתשלום דמי פגיעה. במכתב שצירף לתביעתו ציין המערער מספר מקרים של איבוד הכרה במהלך נהיגה ובמהלך חופשה, ונמצא כי הוא סובל מהפרעות בקצב הלב, ולטענתו קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין ההפרעות בקצב הלב. כמו כן הגיש המערער ביום 24.2.10 תביעה למוסד לקביעת דרגת נכות מעבודה.
ביום 29.6.10 ניתנה הודעת פקיד התביעות בתביעתו של המערער לתשלום דמי פגיעה, בה נכתב כי הפגיעה בעבודה הוכרה בגין חשיפה לגז פריאון בלבד, והיא נדחית באשר לאבחנות הנוספות בגין "תסמונת הסינוס החולה" ואיבוד הכרה, אשר אינן קשורות לתאונה הנדונה.
ועדה רפואית מדרג ראשון התכנסה בעניינו של המערער ביום 5.8.10, וביום 4.11.10 התכנסה ועדה רפואית לעררים, אשר קבעה לו נכות בשיעור של 0%. הוועדה דנה גם בפגימות להן טען המערער ונדחו בהחלטת פקיד התביעות, והבהירה מדוע אין לדעתה קשר סיבתי בין הפגימות לבין התאונה.
ביום 24.11.10 פתח המערער בשני הליכים נפרדים בבית הדין האזורי נגד המוסד: האחד, תביעה נגד החלטת פקיד התביעות, והשני, ערעור נגר החלטת הוועדה הרפואית לעררים.
הדיון בתביעה ובערעור אוחד בבית הדין האזורי.
3. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, באשר לתביעה נגד החלטת פקיד התביעות, כי כאשר האירוע מיום 16.11.08 הוכר כתאונת עבודה, ולאחר שהמערער הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה, הסמכות לקבוע את הקשר הסיבתי בין הפגימות הנטענות לבין התאונה נתונה לועדה הרפואית. לכן, דחה בית הדין האזורי את התביעה, משקבע כי המערער אינו יכול לפעול בשני מסלולים משפטיים שונים, זאת לאור ההלכה שנקבעה בדב"ע נב/0-27
יצחק זכי מזרחי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כה(1) 49 (1992, להלן גם
עניין זכי מזרחי). כמו כן, נדחתה טענת המערער לפיה יש להכיר בפגימות בדרך של מחלת מקצוע או מיקרוטראומה, לאחר שלא הוגשה תביעה למוסד בעילות אלה.
במקביל, נדחה בפסק הדין הערעור שהגיש המערער נגד החלטת הועדה הרפואית לעררים, כאשר נקבע כי החלטת הוועדה היתה מנומקת, היא התייחסה למסמכים הרפואיים שהוגשו בפניה, ואין הצדקה להתערב בקביעות רפואיות מובהקות שלה.
המערער הגיש בנפרד לבית דין זה בקשת רשות ערעור על דחיית הערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (בר"ע 19711-01-12), ובקשת רשות הערעור נדחתה בהחלטת השופטת רוזנפלד מיום 27.3.12.
הערעור
:
4. בערעור נטען כי למערער לא ניתן יומו בבית הדין האזורי, ומאחר שהעובדות אינן שנויות במחלוקת היה על בית הדין האזורי למנות מומחה רפואי מטעמו. ב"כ המערער מפנה לשתי חוות דעת של מומחים לפיהן קיים קשר סיבתי בין החשיפה לגז הפריאון לבין תסמונת הסינוס החולה ואובדן ההכרה. עוד נטען כי הועדות הרפואיות פעלו בחוסר סמכות כאשר דנו בקשר הסיבתי בעניינו, וכי המערער לא היה מיוצג בועדות אלה. לגבי פסק הדין בעניין זכי מזרחי נטען, כי עניינו שונה מהמקרה שבפנינו וניתן גם לשנות את ההלכה שנקבעה בו.
5. ב"כ המוסד טוען בתגובה כי המערער בחר במודע לנהל את ההליך בעניין קביעת הנכות בועדה הרפואית לעררים ולא כנגד החלטת פקיד התביעות, והוועדה קבעה כי לא מתקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הליקויים. בנסיבות אלה, התייחסותה של הוועדה לשאלת הקשר הסיבתי מחייבת, ואין מקום לאפשר למערער לתקוף אותה במסלול חלופי בבית הדין האזורי. לגישתו של המוסד, גם במצב עניינים בו קביעת הוועדה הרפואית היתה שונה, והיא היתה מחליטה כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הליקויים בניגוד להחלטת פקיד התביעות, המוסד לא היה מערער על החלטתה, לאור הקו המנחה לפיו ההחלטה התקבלה על ידי מומחים רפואיים על פי חוק. ב"כ המוסד מבסס את טיעוניו על החלטת השופטת רוזנפלד בבר"ע 19711-01-12 ועל פסק הדין בעב"ל 50139-09-11
יהושע אדרי - המוסד לביטוח לאומי (4.12.2012, להלן גם
עניין יהושע אדרי).
6. ב"כ המערער טוען בתגובה כי כאשר פקיד תביעות דוחה טענה לפגיעה מסוימת, הוועדה הרפואית אינה מוסמכת לדון בה, ומי שתופס סמכות הוא בית הדין בלבד. לטענתו, יש להרהר מחדש בהלכה שנקבעה בעניין זכי מזרחי.
7. הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב-1991.
דיון והכרעה
:
8. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לעובדות המקרה, ולפסק דינו של בית הדין האזורי,
הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, ולא שוכנענו מטענותיו של ב"כ המערער כי קיים טעם המצדיק התערבותנו בפסק דינו של בית הדין האזורי. להלן הנימוקים שהובילו אותנו להכרעה זו.
המסגרת הנורמטיבית
: