עב"ל
בית דין ארצי לעבודה
|
18386-12-10
17/01/2012
|
בפני השופט:
1. ורדה וירט-ליבנה
2. יגאל פליטמן
3. נילי ארד
|
| - נגד - |
התובע:
קונסטנטין ז'ירנובסקי
עו"ד דניאל אל-דרור
|
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
עו"ד עדי עינב-גולן
|
| פסק-דין |
השופטת ורדה וירט-ליבנה
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת אורנית אגסי; בל 6048-09) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באירוע לבבי בו לקה כפגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.
עיקר העובדות ופסק דינו של בית-הדין האזורי
:
2. המערער, יליד 1964, עבד כסנדלר עד ליום 16.12.08 בתיקון נעליים בחברת בפאלו תעשיות נעליים בע"מ. מיום 17.12.08 עבר לעבוד בחברת "כל נעל סנטר" כנהג המוביל את מוצרי ההנעלה של החברה לחנויות בערים שונות. לאחר שני ימי עבודה בלבד, ביום 21.12.08 הוא פנה לרופא משפחה והתלונן על כאבים באזור החזה. יומיים לאחר מכן, ביום 23.12.08, ביצע המערער הובלות לסניפי החברה ובשעות אחר הצהריים, לאחר שלא חש בטוב, הוא פונה לבית החולים וולפסון ואובחן כסובל מאוטם חריף בשריר הלב.
תביעתו למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה נדחתה בהודעת פקיד התביעות מיום 9.8.09 מהטעם כי לא הוכח קיום אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה שהביא לאוטם, האוטם התפתח כתוצאה ממחלה טבעית ועפ"י המסמכים הרפואיים קיימת עדות לתחלואה כלילית כרונית. מכאן תביעתו לבית הדין האזורי.
3. הצדדים היו חלוקים בשאלה האם ניתן לראות בנסיבות העבודה של המערער החל מיום 16.12.08 כאירוע חריג בעבודה. המערער טען, כי עבודתו החדשה היתה שונה בתכלית באופיה ובמאמצים שהיא דרשה ממנו לעומת עבודתו המינורית והאיטית כסנדלר. לטענתו עבודתו החדשה דרשה ממנו מאמץ מיוחד עמו הוא התקשה להתמודד, ועוד הוסיף כי ביום האירוע הוא נדרש לבצע נסיעה אחת יותר ממה שנדרש יום קודם לכן, וזאת בתום יום העבודה בשעה 16:00.
בית הדין האזורי דחה את התביעה משלא שוכנע כי המערער הוכיח קיומו של אירוע חריג על פי דרישת הפסיקה, ולא הוטל עליו מאמץ או לחץ נפשי בעבודתו, וזאת מהנימוקים הבאים:
א. מלבד עדותו, המערער לא הציג כל ראיות המצביעות על כך שעבודתו החדשה, במשך שלושה ימים כנהג שמספק סחורה לשלוש-ארבע חנויות ביום, מהווה עבודה חריגה עם מאמץ מיוחד שעשוי להיחשב כאירוע חריג.
ב. המערער לא הוכיח, מעבר לאמירות פשטניות, מה היתה עבודתו כסנדלר בחברה הקודמת ולא הוכיח כמה הובלות ביצע בעבודתו החדשה ומה היתה כמות הסחורה שסחב. בחקירתו הנגדית מסר כי אין מדובר במשאות כבדים או בעבודה קשה במיוחד המלווה בלחץ פיזי או נפשי.
ג. בשלושת הימים בהם עבד הוא נדרש לנהוג בנסיעות קצרות למספר חנויות ביום, וגם אם היה עליו להעמיס ולפרוק סחורה הרי שאין מדובר בעבודה פיזית חריגה ומאומצת.
ד. המערער לא הצביע בחקירתו איזו כמות של סחורה הוא העביר ומה היתה הפעילות המאומצת וחריגה בעבודתו בשלושת הימים בהם עבד בתפקיד החדש. לא ברור לאיזה מתח נפשי או פיזי הוא נקלע כאשר סיפק את הסחורה למקומות קרובים זה לזה.
מכאן הערעור שבפנינו.
4. הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב-1991, לאור הסכמת הצדדים שניתנה בדיון קדם הערעור מיום 22.6.11.
עיקר טענות הצדדים בערעור
:
5. המערער טוען בפנינו את הטענות הבאות:
א. בית הדין האזורי לא דן בהשוואה בין עבודתו כסנדלר לבין עבודתו החדשה כנהג-סבל ולהחלפת מקום העבודה, והתעלם מהמאמץ החריג שאירע בעבודתו ביום 23.12.08.
ב. בית הדין האזורי לא ניתח מה היתה העבודה הרגילה של המערער, אשר בהשוואה אליה היתה עבודתו החדשה בגדר אירוע חריג משום שהיתה כרוכה במאמץ מצטבר שלא היה רגיל אליו.
ג. המרחקים אותם נסע המערער היו מרחקים רבים, מהבסיס בראשל"צ ואל כל עיר ועיר בנפרד. בנוסף לנהיגה הוא עסק גם בפריקה וטעינה של הסחורה.
ד. עבודתו הרגילה הסתכמה בביצוע של שלוש נסיעות יומיות בלבד וב-23.12.08 הוא ביצע ארבע נסיעות עם משאית מלאה.