השופטת לאה גליקסמן
:
1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופט נוהאד חסן ונציגי הציבור מר חיים דרור ומר יוסי חזן; בל 17566-03-09), אשר דחה את תביעתו של המערער להכיר בפגיעה ממנה הוא סובל בגב ובברך ימין כפגיעה בעבודה בעילה של מיקרוטראומה.
2. בהתאם למוסכם על הצדדים, הטענות שנרשמו בפרוטוקול במסגרת דיון קדם ערעור הן כסיכומים בכתב, ופסק הדין ניתן על יסוד הטענות שנרשמו בפרוטוקול וכלל החומר שבתיק.
הרקע לערעור:
3. המערער, יליד שנת 1977 עבד כפחח בין השנים 1998 - 2007.
4.
המערער פנה לרופא אורטופד, והתלונן על כאבים בגב התחתון ובברך ימין. לאחר מעקב רפואי ובדיקות, הופנה המערער לרופא תעסוקתי אשר קבע כי המערער
"סובל מהיצרות בגובה
S1
-
L
5
, על רקע תסמונת טראומטית מצטברת. מדובר בממצא מולד שהחמיר עקב עבודה פיסית. לאור כל זאת, הנ"ל אינו מסוגל להמשיך בעבודתו כפחח והוא יצטרך לעבור שיקום מקצועי בעיסוק סביר אחר המתאים למגבלותיו".
5. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו של המערער להכרה בליקוי בגבו ובברכו הימנית בפגיעה בעבודה, ובהמשך לכך הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי.
6.
בית הדין האזורי דחה את התביעה,
בקובעו כי המערער לא הניח תשתית עובדתית להכרה בפגיעה בגב ובברך ימין של המערער בעילת המיקרו טראומה. בית הדין סקר את תיאור עבודתו של המערער על פי האמור בהודעתו לחוקר המוסד, בתצהירו ובעדותו בבית הדין, וקבע כי עבודתו של המערער כפחח חייבה ביצוע מטלות מגוונות. בין היתר, עבודתו כללה דחיפת רכבים שלא ניתן להתניעם מהמוסך לחצר ובחזרה (ביחד עם חבריו לעבודה), הרמת חפצים כבדים כגון דלתות של רכבים וחלקי חילוף, ביצוע עבודות פחחות שונות ברכבים בגדלים ובגבהים שונים, משיכת חלקי שלדה שניזוקו בתאונות באמצעות אביזרים מיוחדים, ופחחות במצב של כריעה על ברכיו. כמו כן קבע בית הדין שלא הוכח כי עבודת המערער חייבה ביצוע רציף של תנועות חוזרות ונשנות, זהות או דומות במהותן אחת לרעותה, אשר פעלה פעולה מזיקה על מקום מוגדר בגוף. בהקשר זה קבע בית הדין כי עבודת המערער הייתה כרוכה בביצוע פעולות שונות (כגון הרמת חפצים כבדים, הכאה בפטיש) אשר היו מורכבות ממגוון תנועות ותנוחות (כגון הליכה, עמידה, כיפוף הגב, כריעת ברך); המערער ביצע פעולות שונות, אשר לא בהכרח פעלו על הגב, ולא תמיד נדרש בהן כיפוף הגב; המערער לא הוכיח כי כיפוף ברך אחת או שתיים היה רצוף ולא לווה בהפסקות לשם ביצוע פעולות אחרות שלא הצריכו כיפוף ברכיים; הפעולות אותן ביצע המערער בוצעו בסדר משתנה ובהתאם לצרכי העבודה המשתנים.
7.
על יסוד קביעותיו העובדתיות בנוגע לאופי עבודתו של המערער קבע בית הדין האזורי כי המערער לא הניח תשתית עובדתית לעילת המיקרו טראומה, הדורשת קיומן של תנועות חוזרות ונשנות דומות במהותן הפועלות על מקום מוגדר בגוף. בית הדין הוסיף כי במסגרת עבודתו נדרש המערער להפעיל כוח ומאמצים פיזיים גדולים. אולם קבע, בהסתמך על הפסיקה בעניין
מזרחי [דב"ע מח/77 - 0
מזרחי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט' 538] כי
"השימוש במונח מיקרוטראומה אינו יכול להפוך, כבמטה קסם, 'מאמצים קשים' לסדרת פגיעות זעירות מוגדרות החוזרות ונשנות אין ספור פעמים...".
טענות הצדדים:
8. המערער טען כנגד קביעתו העובדתית של בית הדין לפיה לא הונחה תשתית עובדתית לעילת המיקרוטראומה. לטענתו, מעדות המערער עלה כי ביצע סדרות של פעולות שחזרו על עצמן מספר רב של פעמים מדי יום; לפי ההלכה הפסוקה אין דרישה שהביצוע הרציף של התנועה החוזרת ונשנית יהיה במהלך כל יום העבודה. לכן, העובדה שבמהלך היום המערער ביצע פעולות נוספות ולא נדרש לכיפוף הגב אינה שוללת את עצם כיפוף הגב במשך שעות מדי יום; טעה בית הדין כשקבע כי לא הוכח שכיפוף הברכיים היה רצוף; די בכך שסדרה אחת או שתיים מסדרות הפעולות שביצע המערער מדי יום (כיפוף וכריעת ברך, משיכות, דחיפת רכבים והרמת משאות) כוללות פעולות חוזרות ונשנות כדי לקבוע כי הונחה תשתית עובדתית הדרושה לצורך מינוי מומחה רפואי; עדות המערער הייתה אמינה ומהימנה וגרסתו לא נסתרה; הטענה לפיה פחחי רכב עוסקים בפעולות מגוונות השוללות את תחולת עילת המיקרוטראומה נדחתה בפסיקה ספציפית שהתייחסה לעבודתם של פחחי רכב [בל (נצרת) 1609/09
עזיז זאמל - המוסד לביטוח לאומי, מיום 17.8.10; בל (ת"א) 4554/04
שטרסברג משה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 21.6.06].
9. ב"כ המשיב טענה כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו; קביעת בית הדין האזורי כי עבודתו של המערער אינה מקימה תשתית עובדתית למיקרוטראומה היא קביעה עובדתית של בית הדין על יסוד התרשמותו מעדות המערער בפניו וכלל חומר הראיות, ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעה זו; לא ניתן לאתר בעבודתו של המערער סדרת פעולות קבועה; גם לו ניתן היה לבודד את הפעולות לקבוצות, לא ניתן להבחין בתוך כל קבוצה ברצף פעולות הנדרש לעילת המיקרוטראומה.
הכרעה:
10.לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות ולא מצאנו טעם משפטי המצדיק התערבות ערכאת הערעור. לפיכך, ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בהתייחס לטענות המערער נוסיף כמפורט להלן.
11. בהתאם לפסיקה, תנאי להכרה בפגיעה בעבודה בעילת המיקרוטראומה הוא
"... קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע...לגבי אותן פגיעות זעירות שהינן תוצאה של תנועות חוזרות ונשנות, התנועות אינן חייבות להיות זהות אלא "זהות במהותן" כהגדרת הפסיקה, דהיינו דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר. תדירותן אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע." [עב"ל 313/97
המוסד לביטוח לאומי - יניב, פד"ע לה 523, 533].
כמו כן נפסק כי
"יסודותיה של הפגיעה הזעירה המרכיבה את המיקרוטראומה... בדומה ליסודותיה של התאונה בעבודה הינם שניים, דהיינו - האירוע החיצוני של תנועה חוזרת ונשנית המתבצעת עקב העבודה, והנזק הזעיר והבלתי הדיר הנגרם בעטיה של כל תנועה שכזו.
לאור האמור יש לאבחן בין פעילות שחוזרת על עצמה הכוללת מספר רב של תנועות לבין התנועות המרכיבות אותה
." [עב"ל (ארצי) 1012/00
שבח - המוסד לביטוח לאומי, מיום 28.7.2002; ההדגשה הוספה; להלן - עניין
שבח].
בעניין
שבח, קבע בית דין זה כי עבודתו של המבוטח במוסך, אשר היתה כרוכה בפעולות חוזרות של החלפה ותיקון חלקים שונים במשאיות, והיתה מורכבת מתנועות מגוונות, שכללו - הליכה, עמידה, ישיבה, התכופפות, הרמת משאות, הברגה וכו', כאשר כלל תנועות אלה בוצעו על פי סדר משתנה בהתאם לצורכי העבודה, אינה מקימה תשתית עובדתית לעילת המיקרוטראומה. זאת, כיון שעבודתו של המבוטח לא חייבה ביצוע רציף של תנועה חוזרת ונשנית זהה או דומה במהותה אחת לרעותה במהלך יום העבודה.
12.כאמור, בית הדין האזורי קבע כי המערער לא הוכיח ביצוע תנועות חוזרות ונשנות בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן משמעותי במהלך יום העבודה. מדובר בקביעה עובדתית, המבוססת גם על התרשמות בית הדין מהעדויות בפניו, ובקביעה מסוג זה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב, אלא בהתקיים נסיבות חריגות, וכאלה לא מתקיימות במקרה הנדון.