1. בפני ערעור על החלטת מותב בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת חנה טרכטינגוט ונציג הציבור מר מיכה סימיון, עב 3872/01) שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בהליך עב 3872/01.
2. המשיבים הגישו תביעה כנגד המערערת (להלן -
הישוב), שעניינה זכויותיהם הנטענות עקב סיום יחסי העבודה בין הצדדים. בית הדין האזורי עשה ניסיונות חוזרים ליישב את הסכסוך מבלי שתידרש הכרעה שיפוטית, אולם ניסיונות אלה לא עלו יפה, וההליך נקבע לשמיעה.
במסגרת ישיבת הוכחות מיום 17.7.2005 נחקר עד מטעם המערערת, מר שמעון שושן, אשר שימש כחבר מזכירות הישוב. תחילה נחקר העד בחקירה נגדית ולאחריה בחקירה חוזרת. החקירות היו רצופות התנגדויות מטעם באי כוח הצדדים - התנגדויות שבחלקן התקבלו ובחלקן נדחו. בתוך כך, נשאל מר שושן במסגרת חקירתו החוזרת שאלה הנוגעת לפרויקטים בהם היה כנטען המשיב 1 (להלן:
מר שפיר) מעורב. בא כוחו של מר שפיר התנגד לשאלה וביקש, בין היתר, כי יתאפשר לו לחזור ולחקור את העד בהקשר זה. לאחר שנשמעו טענות הצדדים בעניין, החליט בית הדין לאפשר לבא כוח המשיב לחקור את העד בנושא הפרויקטים במשך 10 דקות נוספות. או אז, ביקש בא כוח המערערת כי בית הדין יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בהליך (להלן:
בקשת הפסילה), לא לפני שהרעיף על בית הדין 'מחמאות'.
3. בית הדין דחה את בקשת הפסילה. בנימוקי הדחייה נכתב כי המדובר בהחלטה דיונית, וכי המערערת "
לא הראתה שום נימוק שיש בו משום משוא פנים של ביה"ד או דעה מקובעת של ביה"ד למי מהצדדים
". על החלטה זו הערעור שבפנינו.
4. במסגרת הערעור מונה בא כוח המערערת טעמים מטעמים שונים שבהצטברותם יש לדעתו, כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים, וכי אין הדלת והדעת פתוחות עוד בפני מרשתו לשכנע את בית הדין בסוגיות שבלב המחלוקת בין הצדדים. כך, מונה בא כוח המערערת שורה של החלטות דיוניות שניתנו על ידי המותב במהלך ההליך ושהן מוטות לטעמו, ומתאר את התנהלות המותב במהלך ישיבות הפישור שקיים, ובמיוחד את התנהלותו של נציג הציבור מר סימיון, אשר כנטען, נזף בבא כוח המערערת תוך שהוא מרים קולו ומשתמש בשפה בוטה. נוכח התנהלות זו מבקש בא כוח המערער כי גם אם לא נמצא להעתר לערעור ככל שהוא נוגע לאב בית הדין, נעתר לו ביחס לנציג הציבור.
5. בתשובתם לערעור טוענים המשיבים כי דין הערעור להידחות, משאין הוא מגלה עילה לפסילת מותב בית הדין קמא. לטעמם, המדובר בהחלטה דיונית שהדרך לערער עליה אינה באמצעות בקשה לפסילת המותב, וכי כל מטרת בקשת הפסילה הייתה למנוע, הלכה למעשה, את האפשרות לחקור את מר שושן שבינתיים יצא את הארץ לשליחות בת כמה שנים בחו"ל. מוסיפים וטוענים המשיבים כי אין לאפשר במסגרת ערעור זה למערערת לעלות את כל טענותיה כנגד התנהלות בית הדין קמא "מבראשית", טענות שלא בא זכרן בפני בית הדין קמא ושאף לגופן אינן נכונות.
6. אקדים ראשית לאחרית ואציין, כי לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות המערערת ועיינתי בכל החומר שהונח בפני, לרבות בתיק בית הדין קמא, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות.
כדי שתקום עילת פסילה על בעל הדין להראות, כי קיימות נסיבות היוצרות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. עליו להראות כי דעתו של השופט "ננעלה" וכי נבצר מבית הדין, בראייה אובייקטיבית, להכריע את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה (ראה למשל: ע"פ 4163/05
דוד סבאג נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 19.5.2005). קיומו של חשש או חשד בלבד אינם מספיקים כדי להביא לפסילה והם יבחנו, בין היתר, בשים לב להיותו של השופט, היושב בדין, שופט מקצועי ומיומן "
הנושא בלבו את ההכשרה המקצועית ואת הנסיון המצטבר מן ההתייחסות לבעלי דין, לטענותיהם.... להתנהגות לסוגיה, ויודע איך לארגן ולהפנים את המכלול, תוך שמירה על האיזון והנייטרליות שהם אות ההיכר הטבוע של מלאכת השפיטה
" (ראה: מ' שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז) 87, 106). אוסיף, כי המקרה דנא אף אינו בא בגדר המקרים המנויים
בסעיף 77 א(א1)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984.
7. במקרה דנן לא רק שלא התקיים חשש ממשי למשוא פנים הנדרש לצורך קיומה של עילת פסלות אלא שמן הפרוטוקולים של בית הדין האזורי מתקבל הרושם שראוי שבאי כוח הצדדים ובפרט, באי כוח המערערת, ינהגו באורח רוח, למצער, כמו זה שבו נוהג מותב בית הדין בהליך והמתבקש מהליך שיפוטי ומכבודו של בית הדין והצדדים. כך, אין הדעת נוחה מהתבטאותו של בא כוח המערערת בדיון מיום 17.7.2005 ולפיה "
מדובר בהחלטות תמוהות ביותר של ביה"ד ואנו ניווכח בכך בביה"ד הארצי".
8. אשר להחלטה בגינה התבקש בית הדין לפסול עצמו מלישב בדין. אכן המדובר בהחלטה דיונית, אשר הדרך להתמודד עמה ושכמותה הנה בערכאת הערעור, על פי סדרי הדין, ולא באמצעות הגשת בקשת פסלות וערעור פסלות (ראה: ע"א 1190/05
שלנה גבאי ואח' נ' אומצה מפעלי בשר בע"מ ואח' (ניתן ביום 5.6.2005). נדמה שהדברים ידועים שכן המערערת עצמה הגישה, במסגרת ההליך, בקשת רשות ערעור (אשר התקבלה) כנגד החלטת בית הדין קמא מיום 29.3.2005, שלא להתיר לה להציג בפני עד המשיבים פרוטוקול (ראה: עע 459/05
"נווה צוף" אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ - אדוה ואליעזר שפיר (לא פורסם, ניתן ביום 19.7.05). כך היה על המערערת לנהוג גם בנוגע לכל אחת מההחלטות הדיניות האחרות עליהן היא מלינה בערעור דנא. יוטעם, כי אפילו טוען בעל דין נגד שורת החלטות דיוניות, ולא רק כנגד החלטה יחידה, אין בכך כדי לגבש עילת פסלות. נוסיף ונדגיש, כי ההחלטה מושא בקשת הפסילה היא היחידה העומדת לבחינתנו. נאמר לא פעם כי:
"טענת פסלות אינה בגדר נשק סודי, אשר אותו שומר באמתחתו מי שגורס דבר קיומה של עילה של פסלות, עד שיבוא מועד נוח להעלותה"
(ע"פ 1290/00
פנחס מאירוב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 9.4.2000).
אמנם, שיהוי כשלעצמו אינו מונע העלאתה של טענת פסלות, אולם הוא משליך על משקלה (ע"א 2897/98
פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 529, 534). למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי בנסיבות העניין משום חשש ממשי למשוא פנים של אב בית הדין או של נציג הציבור.
9. בטרם נחתום דברינו נציין, כי ההליך המתנהל בין הצדדים בבית הדין קמא מגיע, כאמור, זו הפעם השנייה לפתחו של בית דין זה. מעיון בתיק בית הדין קמא עולה כי המדובר במסכת התדיינות המסתעפת שלא לצורך. נכון וראוי הוא, כי הסכסוך יבוא לסיומו לאחר שהצדדים ימצו את טענותיהם עד תום, בהליך העיקרי לגופו.
10.
סוף דבר - מכל הטעמים שלעיל דין הערעור להידחות.
המערערת תשלם למשיבים הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסך 2500 ש"ח בצירוף מע"מ.נ
ניתן בהעדר הצדדים בירושלים היום, א בחשוון התשס"ו (3 בנובמבר, 2005), וישלח לצדדים בדואר.
סטיב אדלר
נ ש י א