1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב - יפו (כב' השופטת ד. גבע) בת.א. 96835/99, לפיו התקבלה תביעת המשיבים והמערערים חוייבו לשלם למשיבה את יתרת חוב דמי השכירות בסך 162,366 ש"ח; סכום של 41,000 ש"ח בגין ציוד שלא הוחזר; 41,700 ש"ח בגין חובות לעירייה; כן חוייבו המערערים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ש"ח.
2. העובדות
בתאריך 12.7.94 נחתם הסכם שכירות בין חברת "משה הר בע"מ" (להלן:
"המשיבה") לבין המערער 1, בסול עלי (להלן:
"המערער 1") לפיו השכירה משה הר למערער 1 שטח מקרקעין שבבעלותה לצורך ניהול מוסך לכלי רכב. כמו כן נמסר למערערים ציוד על פי רשימת ציוד שצורפה לנספח ב' להסכם. תקופת השכירות נקבעה לתקופה של שנתיים, עם אופציה לשנתיים נוספות, כשהוא מאמץ את ההסכם המקורי, למעט דמי שכירות שהועמדו על סך של 6,500 $ לחודש בצירוף מע"מ.
המשיבה תבעה את המערערים בגין אי תשלום דמי שכירות עבור החודשים פברואר , יוני 1998, בגין אי השבת הציוד וכן בגין אי תשלום מיסים המגיעים לעיריית חולון.
על פי הנטען בתביעה, נטשו המערערים את המושכר עוד בחודש פברואר 1998, ולא שילמו את דמי השכירות בגין החודשים פברואר עד יוני, בסך של 162,366 ש"ח. כמו כן, לא החזירו ציוד בשווי של 41,000 ש"ח, וזאת על פי חוות דעת מומחה. כן נטען כי המערערים לא שילמו את המיסים לעיריית חולון בסך של 62,165 ש"ח.
המערערים טענו כי המערערת 2 מעולם לא חתמה על הסכם השכירות, ולא צורפה כצד לו, ועל כן אין כל יריבות בינה לבין המשיבה. עוד נטען כי פינוי המושכר בחודש פברואר 1998 אירע לאחר שהמשיבה הפרה את הסכם השכירות, בכך שלא כיבדה את התחייבויותיה לאפשר למערערים ניהול מוסך בצורה תקינה וסבירה. נטען כי בסמוך לסוף שנת 1997, בעקבות גשמים רבים שירדו, נסגרה כליל דרך הגישה למוסך, והדבר מנע כניסת רכבים. כתוצאה מכך, נגרמו למערערים הפסדים רבים.
זאת ועוד; בניגוד להבטחות המשיבה שתקים גדר מקיפה להגנת המוסך, נשאר המוסך חשוף ללא גדר, והדבר גרם לשתי פריצות בהם נגנב רכוש המערערים המוערך ב-166,000 ש"ח.
לאור הפרות אלו טוען המערער 1 כי הודיע למשיבה בכתב על כוונתו לפנות את המושכר. כל תגובה מהמשיבה לא הגיעה, והיא אף לא עשתה דבר כדי לקבל את המוסך בחזרה ו/או את הציוד. כן הכחישו המערערים כל חבות שלהם לעיריית חולון.
3. פסק דינו של בית משפט השלום
בית משפט קמא הגיע למסקנה כי יש לקבל את התביעה נשוא הערעור. הוא קבע שטענות המשיבה מבוססות, הגיוניות ומשכנעות, ואילו טענות המערערים נטענו בעלמא.
לעניין העדר יריבות עם המערערת 2; בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי מחומר הראיות עלה כי המערערת 2 ראתה עצמה צד לחוזה וכך גם ניהלה את ענייניה. הדבר בא לידי ביטוי במסמכים שנשלחו על דף מכתבים שלה, כגון הבקשה להארכת תקופת השכירות, מכתב ביטול הסכם השכירות, ואף הוסיפה חתימתה. גם תשלומים למיניהם בגין השכירות שולמו על ידה, ולא רק על ידי המערער 1. כן עלה שבתקופה הרלוונטית המערערת 2 נכתה ממס את דמי השכירות, על פי עדותו של רואה החשבון שלה עצמה. זה היה המצג שהוצג ואף התקבל על ידי שני הצדדים. לפיכך, קבע בית המשפט כי קיימת יריבות בין המערערת 2 לבין המשיבה.
4.
שאלת הפרת ההסכם
; בהקשר זה טען כל צד להפרה על ידי הצד שכנגד. בית המשפט קבע כי המערערים הם שהפרו את הסכם השכירות בכך שנטשו את הנכס מבלי להודיע, ולא הוסיפו ועמדו בהתחייבויות שנטלו עליהם.
כן נקבע, כי טענת המערערים לפיה המשיבה היא זו שהפרה את ההסכם באופן שלא איפשר להם לקיים את התחייבויותיהם, לא הוכחה. לא הוכחה נטישת לקוחות בגין מניעת מעבר לרכבים ואין ראיה לכך שהמשיבה נתבקשה לתקן את הדרך למוסך. מה גם שנטל התיקון, קובע בית המשפט, בנסיבות העניין היה מוטל על המערערים. היה על המערערים להוכיח כי הנזק נגרם עקב אי יכולת מעבר רכבים ורכבים כבדים במיוחד. בכל מקרה, גם אם כך היה, לא קמה למערערים באופן אוטומאטי הזכות לנטוש את הנכס, ובוודאי שלא הזכות להפסיק לשלם את דמי השכירות (ראה לעניין זה, חוק השכירות והשאילה, סעיף 9). היה עליהם לקיים את חיוביהם בתום לב ולתקן את הטעון תיקון ויכלו הם לקזז את העלויות מדמי השכירות. במקום זאת, העדיפו לנטוש את המושכר ללא מתן הודעה או התראה, ובכך הפרו את ההסכם.
בית-המשפט קבע, כי לא שוכנע שהמשיבה התחייבה לתקן את המהמורות. התחייבויות אלו לא בא זכרן בהסכם השכירות, ולא בתכתובות בין הצדדים. כן לא שוכנע בית המשפט שהמשיבה הבטיחה להקים גדר, אשר אי הקמתה גרם לאירועי הפריצות. לא הונחה בפני בית המשפט כל ראיה על פירוט הציוד שלטענת המערערים נגנב, כמויות ושווי. יתרה מכך בית המשפט דחה את טענת המערערים כי הודיעו כדין על ביטול ההסכם, גם אם היתה להם זכות לביטול. זכות שלא היתה. אין מחלוקת גם שהמערערים לא עזבו ביום בו התריעו שיעזבו; הם שלחו מכתב שיעזבו את המושכר עד ל-30 באפריל, אלא שבפועל עזבו במהלך החודשים פברואר תחילת מרץ.
כל אלה מעידים על חוסר תום ליבם של המערערים, ויש בהם כדי לקבוע שנטישת המושכר היתה שלא כדין. אי לכך חוייבו המערערים לשלם, לכל הפחות, דמי שכירות בגין החודשים פברואר עד אפריל, חודשים בהם היו אמורים עדיין להשתמש במושכר, כפי שאף הודיעו על כך למשיבה.
לא הוכח כי ההודעה שנטען כי נשלחה, אכן הגיעה לידיה של המשיבה. ההודעה לא נשלחה בדואר רשום, ולא נמסרה ביד. כך או כך, גם אם היתה נמסרת הודעת ביטול כדין, קובע בית המשפט, לא היתה מוקנית למערערים הזכות לבטל את ההסכם, כך שבכל מקרה לא היתה נפקות לשליחת ההודעה, אם בכלל.
מכל האמור לעיל, הגיע בית המשפט למסקנה כי המערערים הם אלה שהפרו את הסכם השכירות, וחייב אותם בתשלום דמי שכירות לתקופה של חמישה חודשים, היינו 162,366 ש"ח.
5. בית המשפט קובע בנוסף כי לא הוכח שהמערערים החזירו את הציוד שהיה במושכר למשיבה, דבר המהווה הפרת הסכם, אשר הקנה לאחרונה את הזכות לתבוע פיצוי בגין שווי הציוד האמור. שווי הציוד הוכח באמצעות מומחה, שעדותו היתה מהימנה על בית המשפט. המשיבה תבעה כמחצית משווי הציוד ולפיכך קיבל בית המשפט את תביעתה בפריט זה.
6. לעניין תשלום הארנונה; המשיבה הציגה דו"ח מצב חשבון לנכס שהופק על ידי עיריית חולון, על פיו יתרת החוב נכון ליום 01.01.1999 היתה 62,165 ש"ח. בית המשפט חייב את המערערים על פי ממוצע של 13,900 ש"ח לחודש כפול שלושה חודשים (אפריל - יוני) כמתחייב בהסכם השכירות, ועל כן הסכום הכולל בו חוייבו המערערים בגין ראש נזק זה היה 41,700 ש"ח.
על קביעות אלו הערעור שבפנינו.
7. המחלוקת נסובה על שלושה נדבכים, שעמדו להכרעה גם בפני בית משפט השלום: