פסק-דין בתיק עא 2053/02

מבוא :

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת אלמגור) מיום 21.04.02 לפיו נדחתה תובענתו של באדיר כמאל (להלן: "המערער"), לקבלת תגמולי ביטוח מ"אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ" (להלן: "המשיבה").

המשיבה ביטחה את מבנה ביתו של המערער - וילה דו קומתית בכפר קאסם (להלן: "הבית") - בפוליסה מסוג "מבצר לדירה" בסכום של 900,000 ש"ח. הבית נשרף. המשיבה ביטלה את חוזה הביטוח משנודע לה, לטענתה כי המערער הסתיר ממנה במרמה עובדות מהותיות שאם היו נודעות לה לא היתה מתקשרת עמו כלל ועיקר בחוזה הביטוח. מכאן, התובענה שהוגשה בבית המשפט.

פסק הדין :

על פי פסק הדין נתבררו העובדות כדלקמן:

ביום 21.05.97 המערער מכר את הבית לאחד עבד זרעוני שאינו תושב כפר קאסם תמורת סך בשקלים השווה ל- 250,000$.

חמישה ימים לאחר כריתת חוזה המכר ב-26.05.97 פנה המערער למשיבה בהצעה לבטח את מבנה הבית (ללא תכולה) וחתם על הצעת הביטוח.

ביום 02.06.97 הבית הוצת.

ביום 02.05.98 בוטל חוזה המכר והמערער השיב לזרעוני את התמורה שקיבל ממנו בסך השווה בשקלים ל-135,000$ ובאותו מועד כרת הסכם מכר חדש לפיו מכר את הבית לעו"ד עזאם עיסא שהיה פרקליטו של זרעוני בסכום השווה בשקלים ל-150,000$.

נקבע בפסק הדין, על פי המסמכים והעדויות שהיו בפני בית המשפט, כי המערער חתם על הצעת הביטוח "כשבפיו תשובות כוזבות תוך ידיעה ברורה שהן כוזבות ובכוונת מרמה". עוד נקבע בפסק הדין כי המערער הגדיל לעשות וכאשר הובא עו"ד עזאם להעיד מטעם ההגנה נכח באולם המשפט "מאן דהוא אשר הטיל מורא על העד וכה קל היה להבחין בסימני הפחד שניכרו בפניו והקושי לספר את האמת לאמיתה".

בית המשפט פירט בפסק דינו כי דומה עליו שלאף אחת מהשאלות שהוצגו למערער בהצעת הביטוח לא נתן המערער תשובה מלאה ואמיתית. המערער הצהיר כי הוא בעליו של הבית והוברר כי הבית של אביו ובנו. המערער הצהיר כי הבית משמש לו למגורים וכן למטרת משרד של בעלי המבנה והוכח כי המערער לא התגורר בבית שהיה נטוש מכל אדם וחפץ וממילא לא נוהל בו משרד, לא על ידי המערער ולא על ידי אחר.

בית המשפט קבע כי במשפט תשובותיו של המערער היו חמקניות, סותרות ומעורפלות והוא לא נתן אמון באף אחת מגירסותיו.

עוד נקבע כי לא זו בלבד שתשובות המערער בהצעת הביטוח היו כוזבות כי אם המערער נמנע מלהצהיר על עובדות חשובות מאין כמותן שאין ספק שלו היו מובאות לידיעת המשיבה, היא לא היתה מתקשרת עימו בחוזה הביטוח. בית המשפט קבע כי המערער הסתיר מהמשיבה את העובדה שמכר את הבית חמישה ימים לפני שחתם על הצהרת הביטוח, קיבל כמחצית מתמורתו ועמד למסור את החזקה בו 21 יום ממועד כריתת חוזה הביטוח, עובדה שהיתה מעוררת סימני שאלה אצל המבטח ולכך אין צורך בחוות דעת של חתם.

בית המשפט קבע כי כבר ממגוון תשובותיו של המערער על הסיבה מדוע ביטח את הבית וביניהן חששו של המערער כי הבית יוצת בשל העובדה שגורמים קיצוניים בכפר התנגדו למכירת קרקעות בכפר לזרים, ניתן ללמוד על הסתרת עובדות מהמשיבה בכוונת מרמה. על הנעשה בכפר בקשר למכירת קרקעות לזרים למד בית המשפט מעדות עו"ד עזאם שהעיד כי ממלא מקום ראש המועצה המקומית כפר קאסם, עלי בדיר, שלח מכתב (שהוגש וסומן נ/8), לעורכי הדין בכפר המזהיר אותם לבל יערכו הסכמים למכירת מקרקעין למי שאינם תושבי הכפר.

עו"ד עזאם גם העיד כי היו הצתות רכבים וגם רכבו הוצת, אף קיבל מכתב איום שנדחף מתחת לדלתו כשמכר את ביתו הישן.

על אווירת האימה והפחד שהשליטו גורמים קיצוניים בכפר למד בית המשפט גם מתיק משטרה שהוגש לו נ/7, אשר הכיל שתי תלונות נוספות של תושבי הכפר על כך שמכוניות שבבעלותם הוצתו והם קיבלו מכתבי איום שלא ימכרו בתיהם לזרים. בית המשפט ציין בפסק דינו כי עו"ד עזאם העיד שלא יידע את המערער על מכתבי האיום בקשר למכירת קרקעות לזרים משום שהכל ידעו שזה המצב בכפר וקבע, שאין ספק שהמערער "איש עסקים מובהק אשר בקיא לפרטי פרטים בהווית הכפר, ידע גם ידע את שכולם ידעו כי אין למכור קרקע למי שאינו תושב הכפר מחשש לפגיעה ברכושו או אפילו לגופו של המוכר", וכיוון שידע למה הוא צפוי, ביטח את הבית לאחר מכירתו לזר למרות שיתר הבתים בבעלותו לא היו מבוטחים, וזו גם הסיבה שהסתיר עובדה זו מהמשיבה בכוונת מרמה והונאה.

על סמך כלל הנתונים העובדתיים שהיו בפניו ואי אמונו המוחלט בגרסת המערער, קבע בית המשפט שהתובע כיזב בתשובותיו למשיבה והסתיר ממנה עובדות  מהותיות בנסיבות שגם ללא חוות דעת חתם ניתן להסיק מהן בבירור שאם חברת הביטוח היתה נחשפת להן לא היתה מתקשרת עימו בשום אופן בחוזה הביטוח, וכפי שניסח זאת לסיכום:

"אין כל ספק כי גילוי העובדה שהתובע מכר ביתו לזר ימים ספורים לפני הצעת הביטוח, בתוספת הידיעה בדבר מעשי האיומים והצתות שאירוע בכפר קאסם למי שמכרו ביתם לזרים, היה מביא את החברה למסקנה חד משמעית כי אין להתקשר בחוזה הביטוח שכן הצתת הבית נשוא חוזה הביטוח, הינה כמעט ודאית כפי שהדבר קרה בפועל".

בית המשפט קבע שיש לדחות התובענה, לא רק מפני שהתובעת פטורה מחובת תגמולי הביטוח בנסיבות שפורטו, מכוח הוראות חוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981, אלא גם מהטעם שהפוליסה נשוא הדיון אינה חלה על מקרי הצתה שארעו בזמן שלא התגורר איש בבית. הוכח על פי כל הראיות שבאו בפניו כי בבית לא התגורר איש והשריפה היתה עקב הצתה. באשר לטענת המערער כי לא קיבל את הפוליסה ולא ידע על סעיף ההחרגה, קבע בית המשפט כי זו טענה עובדתית שהועלתה לראשונה בסיכומי המערער וזכרה לא בא בתצהיר עדותו הראשית, ולכן דחה אותה.