השופטת ד' ברק-ארז:
1. נשים צעירות, חלקן קטינות עולות ימים, הותקפו תקיפות מיניות אכזריות בעת שהלכו בביטחה למחוז חפצן בסביבת מגוריהן הקרובה - כולן על-ידי אותו אדם - ובכלל זה מעשי אינוס, מעשי סדום ועבירות מין אחרות. כנגד התוקף הוגש כתב אישום והוא הודה במיוחס לו בגדרו של הסדר טיעון, אשר בו הוסכם כי העונש המרבי שלו תטען התביעה יהיה 20 שנות מאסר. בית המשפט שדן בתיק גזר על הנאשם עונש מאסר של 20 שנה. העונש שנגזר - שהוא הרף העליון שעליו הוסכם בגדרו של הסדר הטיעון - הוא העומד במרכזו של הערעור הנוכחי.
רקע עובדתי ופרטי כתב האישום
2. המערער, יליד 1986, הואשם במספר מקרים של תקיפה וניסיונות תקיפה מינית, שהתרחשו במהלך השנים 2010-2006 (תפ"ח 39523-06-10, בהרכב השופטים מ' פינקלשטיין (כתוארו אז),ל' ברודי ו-ר' אמיר). להלן יפורטו עיקריו של כתב האישום שהוגש נגדו ושבו הודה בגדרו של הסדר טיעון.
3. על-פי האישום הראשון, ביום 17.12.2006 תקף המערער את ר', קטינה כבת 16, בחדר מדרגות, ואז, חרף מאבקה בו וניסיונותיה להתנגד השכיבה המערער על הרצפה, התיישב על חזה, הכניס את ידו מתחת לבגדיה ונגע באיבר מינה. בשלב זה, הבחין המערער בשכנים שהיו במקום באותה עת ונמלט. בגין אירוע זה יוחסו למערער העבירות של מעשה מגונה (לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לו) ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (לפי סעיף 380 לחוק העונשין). על-פי האישום השני, ביום 24.12.2008 תקף המערער את א', צעירה כבת 27, בעת שהלכה ברחוב. המערער לפת אותה, חסם את פיה והזהירה שלא תתנגד, תוך שהוא מאיים להשתמש כנגדה בסכין. למרות ניסיונות ההתנגדות של א', המערער הכה אותה בראשה וגרר אותה למתחם סמוך. שם, המערער השכיב את א' על בטנה והטיח את ראשה באבנים. או אז, התיישב המערער על א', הפשיל את בגדיה וניסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, כשהוא מאיים עליה כי יכה אותה אם תתנגד לו. לאחר שהמשיך בניסיונותיו אלה, תוך כדי שהוא מכה את א' בראשה, הצליח המערער להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של א'. בגדרו של אישום זה הואשם המערער בעבירות של מעשה סדום (לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 345(א)(1) לו), מעשה מגונה בכוח (לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין) ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. על-פי האישום השלישי, ביום 23.3.2009 תקף המערער את ל', קטינה כבת 13, בעת שהלכה ברחוב. המערער גרר את ל' לחניון והורה לה להסיר את חולצתה תוך שהוא מאיים עליה כי אם תצעק יכה אותה בראשה. לאחר מכן, למרות בכיה ותחנוניה של ל' , כיסה המערער את ראשה של ל', פשט את בגדיה, הסיר את מכנסיה והורה לה לפשק את רגליה. המערער ניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של ל', תוך שהוא מכה אותה בישבנה וברגליה. בהמשך, החדיר המערער את איבר מינו לפי הטבעת של ל', הכריחה להחדיר את איבר מינו לפיה, ניסה בשנית להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, ולבסוף החדיר את איבר מינו לפיה עד אשר הגיע לסיפוקו. בשלב זה, נמלט המערער מן המקום, לאחר שאיים על ל' לבל תתלונן על מעשיו. בגדרו של אישום זה הואשם המערער בעבירות של ניסיון אינוס קטינה (לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין), ומעשה סדום בקטינה (לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין). על פי האישום הרביעי, ביום 26.11.2009 תקף המערער את ג', צעירה כבת 18, בעת שזו הלכה ברחוב. המערער אחז את ג', חסם את פיה תוך שהוא חונק אותה ומאיים עליה כי ירצח אותה. כאשר חלפו אנשים בקרבת המקום, הסיר המערער את ידו מצווארה של ג' והורה לה להתנהג כאילו הם חברים. לאחר מכן, גרר המערער את ג' לכיוונו של גן ילדים סמוך, אך שחררה ונמלט מהמקום בעקבות הגעה של ניידת משטרה לאזור. בגדר אישום זה הואשם המערער בעבירות של ניסיון לבצע מעשה מגונה (לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין), תקיפה ואיומים. על-פי המתואר באישום החמישי, ביום 27.5.2010 תקף המערער את ק', צעירה כבת 17 בעת שזו הלכה בשעת לילה ברחוב. המערער הגיח מאחוריה, סתם את פיה באמצעות ידו ואיים עליה כי אם תתנגד לו ידקור אותה. המערער הוביל את ג' לבניין סמוך, הצמידה לקיר תוך שהוא גורם לה חבלות ונגע בחזה ובאיבר מינה. לאחר מכן, אילץ המערער את ק' לגעת באיבר מינו, הפשיטה, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לסיפוקו. טרם שנמלט המערער מהמקום הוא איים על ק' כי אם תזוז ידקור אותה. בגדרו של אישום זה יוחסו למערער עבירות של אינוס ותקיפה.
ההליכים בבית המשפט קמא
4. ביום 24.5.2011 הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, על פי הודאתו שניתנה במסגרת הסדר טיעון. בהסדר הטיעון נקבע כי המדינה תעתור להטיל על המערער 20 שנות מאסר כ"עונש ראוי", וזאת בנוסף לעונש של מאסר על תנאי ופסיקת פיצוי למתלוננות, ואילו המערער לא יהיה מוגבל בטיעוניו.
5. במסגרת הטיעונים לגזר הדין, המדינה עתרה להטיל על המערער עונש, כאמור, תוך שהיא מדגישה את חומרת העבירות, סדרה של עבירות מין שבוצעו בחמש מתלוננות, תוך שימוש באיומים ואלימות; את הנזק הנפשי והפיזי שנגרם לקורבנות, כפי שעולה מתסקיר הקורבן שהוגש לגבי ארבע מהן; וכן את מסוכנותו של המערער, וזאת בהתבסס על תסקיר שירות המבחן והערכת המסוכנות שנערכה למערער והצביעה על רמת מסוכנות גבוהה. עוד ציינה המדינה, כי ריבוי הקורבנות וחומרת המעשים מצדיקים ענישה חמורה אף יותר מזו שהתבקשה, והסבירה את החלטתה לערוך עמו הסדר טיעון בכך שהודאתו בכתב האישום חסכה את העדת הקורבנות.
6. בא-כוחו של המערער, מנגד, עתר לכך שיוטל על מרשו עונש מאסר בפועל בן 10 שנים בלבד, תוך שהוא מדגיש את גילו הצעיר של המערער, את העובדה שעד כה היה נעדר עבר בפלילי ואת הודאתו שחסכה את העדת הקורבנות. כמו כן, הפנה בא-כוח המערער להערכת המסוכנות שנערכה מטעם ההגנה וכללה המלצה להליך טיפולי, וכן נדרש לנסיבותיו האישיות של המערער, לרבות מצב כלכלי קשה. במעמד הדיון הביע המערער צער וחרטה על מעשיו, וכן נכונות לקבלת טיפול מתאים.
7. ביום 10.11.2011 גזר בית המשפט קמא את עונשו של המערער. במסגרת השיקולים לחומרה הדגיש בית המשפט קמא את חומרת העבירות שביצע המערער ואת נסיבות ביצוען - עבירות מין חמורות, שבוצעו בחמש מתלוננות, שארבע מהן היו קטינות, וכן את העובדה שהמעשים היו מלווים באיומים קשים וכן בהפעלת אלימות פיזית קשה והשפלה. בהמשך לכך, התייחס בית המשפט קמא למסוכנותו של המערער, כפי שזו נלמדת מריבוי העבירות, שנעשו בקורבנות שלא היו מוכרות למערער קודם לכן, מהתנהגותו חסרת השליטה ומנטילת האחריות המצומצמת על-ידו, ללא גילוי רגשות חרטה או אשמה כנים. כן עמד בית המשפט קמא על הנזקים שנגרמו למתלוננות, הפיזיים והנפשיים, כפי שאלה עולים מתסקירי קורבנות העבירה שהוגשו. כמו כן, ציין בית המשפט קמא את המדיניות הברורה של העלאת רף הענישה ביחס לעבירות מין חמורות, ובמיוחד כאשר אלו מבוצעות באופן סדרתי (תוך הפנייה לע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל(2.3.2005)).
8. כשיקולים לקולא, ציין בית המשפט קמא את גילו הצעיר של המערער, את עברו הנקי, ללא מאסרים קודמים, ואת הודאתו של המערער אשר חסכה את העדת המתלוננות, תוך שימת לב לכך שמדובר ב-5 מתלוננות שונות, אשר 4 מתוכן היו קטינות. בית המשפט קמא התייחס גם להערכת המסוכנות שהוגשה מטעם ההגנה, וציין כי הוא בוחר לאמץ את הסתייגויות המדינה מחוות דעת זו (בכל הנוגע לכנות חרטתו של המערער ולקיומה של מסגרת תומכת).
9. נוכח שיקולים אלו, השית בית המשפט קמא על המערער את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 20 שנה החל מיום מעצרו (31.5.2010); מאסר על-תנאי למשך 12 חודשים, כאשר התנאי הוא כי המערער לא יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין או כל עבירה מסוג פשע שיש בה יסוד של אלימות; פיצוי כספי לכל אחת מהמתלוננות (30,000 שקל למתלוננת ר'; 40,000 שקל למתלוננת א'; 40,000 שקל למתלוננת ל'; 25,000 שקל למתלוננת ג'; 40,000 שקל למתלוננת ק').
טענות הצדדים בערעור
10. הערעור שבפנינו כוון כנגד העונש שהושת על המערער, אשר לשיטתו החמיר עמו יתר על המידה.
11. ראשית, מציין המערער כי הודאותיו ניתנו קודם שהחל שלב הראיות במשפט, כך שנחסך זמן שיפוטי יקר וכן נחסכה העדת המתלוננות. בעניין זה, מציין המערער כי הודאתו אף הובילה להרשעתו באישומים אשר ספק רב אם ניתן היה לבססם בלעדיה. לטענתו, גזר הדין החמור שהושת עליו יהווה תמריץ שלילי לנאשמים אחרים להודות באישומים המיוחסים להם במצבים דומים.שנית, נטען כי גילו הצעיר של המערער בזמן המעשים, "על גבול" הקטינות, מהווה שיקול המצדיק הקלה בעונשו. שלישית, המערער הצביע על נסיבות חייו הקשות, ובכללן העובדה שנשא בעול פרנסת משפחתו כולה והבעייה של התמכרות לאלכוהול, אשר לטענתו היא זו שהובילה אותו לביצוע העבירות. רביעית, טוען המערער כי לא היה מקום להורות על הכנתה של הערכת מסוכנות בעניינו, אשר לשיטתו היא רלוונטית רק ביחס לאדם הצפוי להשתחרר במהרה, ולא ביחס לנאשם במצבו, אשר צפוי להיכלא לשנים ארוכות, אשר במהלכן יוכל לעבור תהליכי טיפול ושיקום.חמישית, המערער טוען כי בית המשפט קמא החמיר בעונשו במידה המאיימת על עקרון אחידות הענישה, בהפנותו לפסקי דין אשר בהם הוטלו עונשים נמוכים יותר.
12. בנוסף, ביקש המערער להגיש לבית משפט זה חומר ראיות נוסף, שעניינו הודעות המתלוננת א' ודו"ח חוקרת הילדים בכל הנוגע לחקירתה של המתלוננת ל'. המערער טען, כי למרות שהמערער הודה במיוחס לו לפי כתב האישום הרי שבפועל בית המשפט קמא נחשף לחומרים האמורים, בעקבות הליך גישור שהתנהל בין הצדדים בתיק (אם כי זה התקיים בפני מותב אחר, סגן הנשיא ז' כספי). נוכח האמור, לטענת המערער ראוי כי חומר זה יעמוד גם בפני ערכאת הערעור.
13. מנגד, המדינה ביקשה לדחות את הערעור וסמכה ידיה על גזר דינו של בית המשפט קמא. המדינה הדגישה את ריבוי העבירות והקורבנות, וכן את העובדה שמדובר בעבירות מין קשות. המדינה הוסיפה וציינה כי לשיטתה אין מדובר בענישה תקדימית בחומרתה, ולביסוס טענתה זו הפנתה למקרים שבהם הושתו עונשים של למעלה מ-10 שנות מאסר בגין מעשה אונס בודד.
14. כמו כן, התנגדה המדינה לבקשה להגשת הראיות, הן מהטעם כי אין מקום לבקשה זו בשלב הערעור, וזאת בנסיבות שבהן המערער הורשע על סמך הודאתו. היא הוסיפה וטענה כי הבקשה מכוונת לחשוף את בית המשפט לחומר חקירה באופן סלקטיבי שאינו משקף את מצב הראיות בתיק.
הכרעתנו