<#9#>
1. כתב האישום בתיק זה כולל שני אישומים (לצד חלק כללי) ומתעד פרשה קשה ומכוערת. המערער צבי רשקס (להלן:
"צבי") , הוא בנו של מרדכי רשקס אשר נפטר בינתיים (להלן:
"האב"). לאב היה נכס ברחוב אחווה 13 בתל-אביב (להלן:
"הנכס"). האב היה בעלים של 60% מהנכס, 40% הנותרים היו שייכים לגיסתו של האב, קרי - דודתו של צבי, רבקה צורן (להלן:
"המתלוננת" או
"צורן").
בגדול ומבלי שניכנס לפרטים, כתב האישום מתאר ומתעד קשר שנקשר בין יצחק ביטון (להלן:
"ביטון")או
"מי שהיה נאשם 1 בכתב האישום") לבין בני הזוג רשקס, צבי וציפורה רשקס (להלן:
"צפורה"), מי שהיו מלכתחילה נאשמים 2 ו- 3 בכתב האישום. מטרת הקשר היתה להוציא במירמה את הנכס מידיו של האב, להעבירו לידי צבי ולאחר-מכן למכור את הדירות בנכס שהיו מושכרות לדיירים שהתגוררו בהם ולשלשל לכיסיהם את הכספים שיתקבלו כתוצאה מאותן מכירות. בדרך לביצוע קשר זה, צריך היה כמובן להתגבר גם על המכשול שעניינו חלקה של המתלוננת בנכס. כזכור, המתלוננת היתה בעלת 40%. כדי להוציא אל הפועל חלק זה בקשר, התחזתה צפורה למתלוננת, התייצבה בזהותה הבדוייה בפני עו"ד, הכל כדי להכין את הקרקע להוצאת הדירות מידי בעליהן ולקבל לידיהם את הכסף שיתקבל כתוצאה ממכירת הדירות לדיירים. ביטון וצבי בשיתוף פעולה מלא ביניהם, הצליחו למכור את שלושת הדירות בנכס ולקבל מהדיירים למעלה מ- 900,000 ש"ח.
2. בבית-משפט קמא התחילו להישמע ראיות. לאחר שמיעת
פרשת התביעה עד תומה, הודיעו הצדדים לבית המשפט, כי הגיעו להסדר טיעון. הסדר הטיעון נערך בכתב עליו חתומים ביטון, צבי וצפורה, באי-כוחם וכן נציגי התביעה - פרקליטות מחוז ת"א.
בהתאם להסדר טיעון זה, אמורים היו ביטון, צבי וצפורה להודות בעבירות שיוחסו להם, התביעה הסכימה לכך שעל צבי וצפורה ייגזר עונש מאסר לתקופה של 6 חודשים, אותו יוכלו לרצות בדרך של עבודות שירות, ואילו על ביטון ייגזר עונש מאסר של שנה בפועל, שיכלול בתוכו גם הפעלה של עונש מאסר בן שנה אחת בפועל שהיה תלוי ועומד נגדו.
3. הסדר הטיעון הוגש לבית המשפט. תנאי בסיסי בהסדר הטיעון היה, כי ישולם פיצוי למתלוננים בתיק זה בסכום שנקוב בהסדר הטיעון, כאשר אי-תשלום הפיצוי מותיר לב"כ המאשימה את האפשרות לטיעון חופשי בענין הענישה. החיוב בתשלום הפיצויים על-פי ההסדר הוא על שלושת המעורבים הנ"ל, ולא נקבעה בו כל חלוקה פנימית.
4. בסופו של דבר הסדר הטיעון לא התממש, לאור אי-תשלום הפיצויים למתלוננים. בשלב הראשון ביקשו צבי וצפורה לחזור בהם מהודייתם ומהסדר הטיעון. באותו שלב ביטון דווקא עמד על קיומו של הסדר הטיעון, וביקש לדחות את עתירתם של צבי וצפורה להשתחרר ממנו.
לאחר שבית המשפט קמא דחה את בקשתם של צבי וצפורה בנושא זה, פנה דווקא ביטון וביקש לחזור בו מהודייתו. בית-משפט קמא דחה את הבקשה לאור השלב המאוחר שבו זו עלתה מפיו של ביטון והוסיף:
"... עוד כאשר נאשמים 2 + 3 טענו בהרחבה לאפשר להם לחזור מהודאתם, עמד נאשם 1 בהודאתו ולא רמז כי עלו בו הרהורי-חרטה כלשהם בנוגע להודאתו ... הודאתו ניתנה לפני כ- 16 חודשים ... ומאז התקיימו ישיבות רבות בתיק זה ולא ניתן לקבלה בקשה זו בשלב כה מאוחר של המשפט, טרם שמיעת טיעוני הצדדים לעונש ...".
בדיעבד, חלק מהערעור שבפנינו בעניינו של ביטון, עניינו סירובו של בית-משפט קמא לאפשר לו לחזור בו מהודייתו.
המדינה מתנגדת לכך, ולטעמה לא היה כל מקום לאפשר את החזרה מן ההודייה, ואין מקום גם לקבלת הערעור בהקשר זה.
5. כדי להסיר נושא זה מעל הפרק נאמר מיד, כי לדעתנו לא נפלה כל שגגה מעם בית-משפט קמא, כאשר סירב לאפשר לביטון לחזור בו מהודייתו. נאמר יותר מכך, נראה לנו כי הבקשה בשלב שבו הוגשה, הינה רק פרק אחד נוסף בהתנהגותו חסרת תום הלב של ביטון שבפנינו, ואין בה יותר מאשר ניסיון לדחות את הקץ ומאומה לא מעבר לכך.
כאמור, מדובר בהסדר טיעון כתוב, שאליו הגיעו הצדדים לאחר דיון, כאשר כל הצדדים המעורבים שבפנינו מיוצגים, לרבות ביטון. הסדר הטיעון היטיב עם המעורבים כולם. לא בכדי עמד דווקא ביטון על רצונו כי צבי וצפורה יישארו כבולים להסדר טיעון זה בשלב הראשון של הדברים. בקשתו המאוחרת לחזור בו מכפירתו לא נובעת משיקולים תמי-לב. שאלנו את בא-כוחו של ביטון היום, האם ביטון טוען לחפותו והתשובה היתה, כי מבלי להתייחס לשאלת החפות, ביטון לא היה מודה לו היה יודע כי הפיצוי, בסופו של דבר, יוטל על שכמו.
6. גם אם אנחנו מקבלים טיעון זה, אין באמירה זו יותר מאשר הודייה בכך שמדובר בשיקול שכלתני, שיקולי-תועלת שמכוחם מבקש ביטון היום לחזור בו מהודייתו. לא ניתן להתייחס לכך כאל בקשה תמת-לב אלא, כאמור, כאל שלב נוסף בדרך שכולה נוכלות. גם את הבקשה דהיום לדחות את הדיון אנו רואים כחלק מהתנהלות זו ולא מעבר לכך.
7. ביטון עשה את חשבונו, משנראה לו שהדבר משרת את מטרתו הודה בעבירות המיוחסות לו. כאשר נראה משיקולי-תועלת כי ההסדר מפסיק לשרת את מטרתו - חזר בו. לא לכך נועדה האפשרות לחזור מן ההודייה.
לא שמענו, למעשה, כל נימוק של ממש מעבר לכך, שעל-כן אנו דוחים חלק זה בערעור.
8. נותרה על הפרק סוגיית הענישה. לענין זה אנו רואים לציין, כי מונחים בפנינו שלושה ערעורים, ערעור אחד הוא ערעורו של צבי, ערעור נוסף הוא ערעורו של ביטון לענין הענישה והערעור השלישי הוא ערעורה של המדינה, על מה שהיא רואה כקולת העונש בעניינם של שלושת המעורבים. נזכיר, כי הסדר הטיעון שוב לא עמד על הפרק, והענישה משקפת ומשקללת שיקולי ענישה מקובלים.
9. אלה העונשים שהטיל בית-משפט קמא על שלושת המעורבים:
על ביטון - 28 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 24 חודשי מאסר על תנאי; הופעל המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו באופן מצטבר, כך שסך הכל על ביטון לרצות 40 חודשי מאסר. בנוסף הוטל עליו קנס כספי בסך 90,000 ש"ח, והוא חוייב לפצות את המתלוננים בתיק זה (הכוונה לרוכשי הדירות הפוטנציאליים ולמתלוננת) בסכומים שונים, כמפורט בגזר הדין.
על צבי - 12 חודשי מאסר בפועל, 15 חודשי מאסר על תנאי, קנס כספי בסך 70,000 ש"ח. גם מערער זה חוייב לפצות את המתלוננים בסכומים הנקובים בגזר הדין.