השופט נ' סולברג:
ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ש' דותן, ד' אבניאלי וש' שוחט) מיום 31.10.2012 בתפ"ח 27283-01-12, בגדרו הוטל על המערער עונש של 10 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי. כמו כן חוייב המערער בתשלום פיצויים בסך של 50,000 ש"ח ליורשי המנוח.
עיקרי העובדות
1. המערער הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בהריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובשיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין.
2. על-פי כתב האישום, המערער ושלומי תורג'מן (להלן: המנוח) הכירו זה את זה במשך שנים. בתקופה שקדמה לאירוע שררה בין השניים מחלוקת בענייני כספים. ביום 17.12.2011 הגיע המנוח לביתו של גורי לוי, שם התגורר המערער בעת ההיא, ודרש ממנו כסף. המערער, שחשש שהמנוח נושא על גופו דוקרן, נתן לו סכום כסף של 2,200 יורו, ולמחרת נתן לו סכום כסף נוסף, 6,000 דולר, הגם שסבר כי לאמיתו של דבר אינו חייב כלל סכומי כסף אלו למנוח.
3. למחרת, ביום 19.12.2011, התקשר המנוח אל המערער וביקש ממנו להגיע לביתו של מכר משותף על מנת לדון בתשלום סכום כסף נוסף, אך זה דחה את הבקשה והציע כי יבוא לביתו של המנוח מאוחר יותר. בהמשך אותו יום, לקראת ערב, הגיע המערער לביתו של המנוח ברחוב קהילת עדן 36 בתל-אביב. עם היכנסו לדירת המנוח, התיישב המערער לצדו והשניים החלו לדון בנושא התשלום הנוסף, שלטענת המנוח חב לו המערער. זה עמד על סירובו לשלם. או אז שלף המנוח אקדח שהיה מוסלק בחגורת מכנסיו. בשלב זה חטף המערער את האקדח מידו של המנוח וירה בו ארבעה כדורים מטווח קצר בפלג גופו העליון ובגבו. מיד לאחר מכן נמלט המערער מהדירה, בהותירו את המנוח מתבוסס בדמו. המנוח מת כעבור זמן קצר על רצפת המקלחת בדירתו.
4. במנוסתו הגיע המערער לביתו של גורי, פשט את בגדיו ונעליו, הכניסם יחד עם האקדח לשקית שחורה, ומסרם לגורי כדי שיעלים אותם. גורי עשה כבקשתו.
5. במסגרת הטיעונים לעונש, הוגשו בהסכמה הודעותיהם של המערער ושל רפאל בנשימול במשטרה, ונשמעו עדים מטעם הצדדים.
6. מהודעתו של המערער במשטרה עולה כי היה חבר טוב של המנוח במשך 15 שנים, במהלכן סייע לו כספית פעמים רבות, ואף מימן את חתונתו. כאשר הגיע המנוח לביתו של גורי, יומיים לפני האירוע, ודרש ממנו כסף, שם המערער לב לכך שידו של המנוח הייתה מונחת בכיס הקפוצ'ון והוא נמנע מלהוציאה משם במשך כל המפגש, ומכאן הסיק המערער שהמנוח מחזיק דוקרן. אשר לאירוע מושא כתב האישום, נאמר בהודעה כך: "הלכתי ברגל עד הבית של שלומי. עליתי לדירה שלו. הדלת הייתה פתוחה לרווחה... כשנכנסתי לדירה, שלומי ישב על המיטה שלו, הוא לא קם. התיישבתי לצידו בצד ימין שלו לכיוון הדלת. אמרתי לו: 'אחי אתה לא יכול לקחת ממני סכום כזה. הבאתי לך מה שאני יכול'. אז הוא קם, ראיתי אותו מכניס את ידו הימנית מתחת לחולצה. ידעתי שהוא עומד לשלוף משהו, אבל לא ידעתי מה. זה היה נשק. אני דחפתי אותו ומשכתי את הנשק, הצלחתי לקחת אותו מהיד שלו.
אז הוא חזר אלי על מנת לתפוס אותי ואז אני יריתי שתיים או שלוש כדורים, ראיתי אותו נזרק למקלחת. נדמה לי שהוא היה על הגב. אני לא שמתי לב איפה פגעתי בו. אני בטוח שאחד הכדורים פגע באזור המותן בצד הימני שלו..." (נ/2 שורות 46-39; ההדגשה אינה במקור - נ' ס').
7. בהודעתו במשטרה (נ/1) אמר בנשימול כי ביום 17.12.2011, עת שהה המנוח בביתו של בנשימול, שאל אותו המנוח האם יוכל לארגן עבורו אקדח, והסביר זאת בכך שיש לו "בלאגן" עם המערער, אשר מסרב לתת לו כסף. עוד נאמר בהודעה כי ביום 19.12.2011 סיפר המנוח לבנשימול כי יומיים קודם לכן "נכנס עם סכין לבית של גורי, שם היו ששי [המערער] וגורי... איים על ששי עם סכין ולקח לו את כל הכסף שהיה לו בכיס". בהמשך השיחה אמר המנוח: "נכנסתי על הבן זונה הזה לקחתי לו את כל הכסף שהיה לו בכיס ואם הוא לא יביא לי עוד חמש אלף דולר תוך יום יומיים אני רוצח אותו".
8. מטעם ההגנה העידו דניאל אמר ויעקב קקון, הנמנים על קהילת הישראלים בפנמה, אליה השתייך גם המנוח. מעדותו של אמר עולה כי במועד שאינו ידוע במהלך השנים 2004-2003 נכנס המנוח לחנות קעקועים שניהל, שלף אקדח, הצמידו לבטנו של אמר, ודרש ממנו לפתוח את הקופה. אמר עשה כדרישתו, והסביר כי לא פנה אל המשטרה בשל פחדו מפני המנוח. מהעדות עלה עוד כי המנוח והמערער ידועים היו כחברים טובים, והמערער נחשב ל"כדור ההרגעה" של המנוח.
9. קקון מסר בהודעתו כי יום אחד נכנס אדם זר לחנות שניהל ואמר לו שהמנוח נעצר ועורכים מגבית למענו בקרב הקהילה. על אף דברי אותו שליח לפיהם "אתה לא מכיר את הבחור הזה, עדיף לך שתשלם" (עמוד 25 לפרוטוקול הדיון מיום 4.9.2012), קקון, שלא הכיר את המנוח באותה תקופה, בחר שלא לשלם. מספר חודשים לאחר מכן הגיע המנוח לחנות, ריתק את קקון אל הקיר, הצמיד סכין לגרונו, והתרעם על כך שלא השתתף במגבית. בתגובה, פתח קקון את הקופה ונתן למנוח סכום כסף. קקון הוסיף והעיד כי בין השנים 2004-2003, אילץ אותו המנוח פעמים רבות לשלם לו 'דמי חסות' בסכום כולל של כ-30,000 דולר, עד שנאלץ לסגור את חנותו ולעבור לעיר אחרת. לדבריו, כאשר נעצר המנוח, "כולנו נשמנו לרווחה בעיר" (שם, בעמוד 27). קקון תיאר כי גביית דמי החסות נעשתה מכל הישראלים שעסקו במסחר בפנמה סיטי, וכי לא הגישו נגדו תלונות במשטרה מחמת פחדם: "לא שווה לאף אחד מאיתנו לקחת את הסיכונים האלה שאנחנו נצטרך להיפגש איתו ביום למחרת... ולא יודעים מה הסוף שלנו יהיה" (שם, בעמוד 33). גם קקון תיאר את השפעתו הטובה של המערער על המנוח ואמר כי "אם לא היה אושרי, אז אני חושב שהייתי משלם יותר" (שם, בעמוד 27).
עיקרי גזר הדין של בית המשפט המחוזי
10. בית המשפט המחוזי גזר את עונשו של המערער בהתאם לעקרונות שהותוו בתיקון מספר 113 לחוק העונשין. בקובעו את מתחם הענישה, דן בית המשפט המחוזי בערכי קדושת החיים ושלמות הגוף שבהם פגע המערער בהריגתו את המנוח. בית המשפט התחשב בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, וציין לקולא את העובדה כי למעשיו של המערער לא קדם תכנון. מנגד, צוינה התוצאה הקשה של מעשי המערער, שאותה אמור היה לצפות כתוצאה טבעית בעקבות מעשיו; שליטתו של המערער על התוצאה הקטלנית, והעובדה כי יכול היה להימלט או להסתפק בירייה בודדת אחת כדי לנטרל את המנוח. בית המשפט קבע כי בניגוד לטענת ב"כ המערער, הסיטואציה בתיק זה אינה עומדת על סף הכניסה לגדר סייג ההגנה העצמית, שכן "הנאשם ירה ארבעה כדורים במנוח, ולא נמלט מהדירה או הסתפק בכדור אחד, שעשוי היה בהחלט לנטרל את המנוח" (עמוד 14 לגזר הדין). בהתחשב בכל האמור ולאחר סקירת גזרי דין בנסיבות דומות, העמיד בית המשפט המחוזי את מתחם הענישה בטווח שבין 7 ל-11 שנות מאסר.
11. בגזירת עונשו של המערער בתוך המתחם שנקבע, התחשב בית המשפט בכך שעברו של המערער נקי, בצער שהביע על מעשיו, ובדבריו שלפיהם אהב את המנוח אהבת אמת. הודגש, עם זאת, כי בצד קבלת האחריות, ביקש המערער להדגיש את זכותו להגן על חייו. בית המשפט ציין במסגרת שיקולי הענישה את החשיבות בהרתעת הרבים "משימוש בנשק קר או חם לפתרון סכסוכים" ואת נסיבותיו החמורות של העניין דנן, "במיוחד ריבוי היריות שהנאשם ירה לעבר המנוח, כאשר כבר לא נשקפה סכנה ממשית לחייו, וכן העובדה שהנאשם הותיר את המנוח מתבוסס בדמו" (עמוד 17 לגזר הדין). כל אלה הובילו את בית המשפט למסקנה כי את עונשו של המערער צריך למקם ברף העליון של מתחם הענישה.
12. לבסוף גזר בית המשפט המחוזי על המערער 10 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. בנוסף, חוייב המערער לפצות את יורשיו של המנוח בסך של 50,000 ש"ח.
עיקרי טענות הצדדים בערעור
13. ב"כ המערער טען כי העונש שהוטל על המערער "חורג לחומרה באורח קיצוני מן העונש ההולם את התנהגותו באירוע בנסיבות בהן התרחש" (פסקה 20 להודעת הערעור). לטענתו, בבחינת הערך המוגן שנפגע, תיאר בית המשפט המחוזי את מעשיו של המערער באופן המוציא אותם מהקשרם. כך, דבריו של בית המשפט המחוזי לפיהם "אין צורך להכביר מילים באשר לקדושת החיים והערך החברתי שנפגע, כאשר הנאשם נטל את חייו של המנוח בביתו, במהלך ויכוח על נושאים כספיים", יוצרים את הרושם כביכול הגיע המערער לביתו של המנוח והרגו בשל ויכוח על נושא כספי, אולם בפועל, "המנוח הוא זה ששלף לעומת המערער אקדח שהצפין בחגורתו, ועשה זאת בהפתעה גמורה, ללא כל התגרות מצד המערער, אשר כל חטאו היה כי לא נכנע לסחטנותו של המנוח. היריות הקטלניות נורו שברירי שנייה לאחר שחייו של המערער עמדו בסכנת חיים שאין חמורה, ממשית ומוחשית ממנה" (פסקה 30 להודעת הערעור).
14. עוד טען ב"כ המערער כי בבחינת הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה לא ניתן משקל ראוי לגורם ההפתעה ולאיום כלפי המערער. ב"כ המערער הדגיש כי בזירת האירוע נוצר מצב דחק קיצוני, המערער והמנוח היו סגורים בחדר קטן של 8 מ"ר, קרובים מאוד פיסית אחד לשני באופן שאינו מאפשר תמרון, נסיגה או חילופי דברים. לאלה יש לצרף את ההיכרות המוקדמת בין השניים, ממנה יכול היה המערער להעריך את עוצמת האיום שנשקף כלפיו: "המערער הגיע לבית המנוח כשבליבו ציפייה סבירה ומובנת כי גם הפעם יצליח להשרות עליו מהשפעתו הטובה ולפייסו ואז, בשבריר שנייה אחד, בהפתעה מוחלטת, מצא עצמו ניצב בפני מלוא פוטנציאל האלימות של המנוח" (פסקה 76 להודעת הערעור). ב"כ המערער הדגיש כי מהודעתו של המערער במשטרה עולה כי את היריות ירה רק לאחר שהמנוח ניסה להתקרב אליו, על מנת לתפוס אותו, ולא הייתה למערער אפשרות לעצור את ההתרחשות ולשקול את צעדיו בקור-רוח. ב"כ המערער הוסיף וטען כי בית המשפט המחוזי בחן את התנהגותו של המערער במצב הקיצוני שאליו נקלע מנקודת מבטו של האדם הסביר בנסיבות רגילות, ומכאן קביעתו השגויה, כך נטען, לפיה יכול היה המערער להימלט לאחר שהוציא את האקדח מידיו של המנוח או להסתפק בירייה אחת. לדברי ב"כ המערער, "הסיטואציה אליה נקלע המערער נושקת לתחום סייג ההגנה העצמית" (פסקה 106), ומכאן שעונשו צריך להיות ברף הנמוך של עבירת ההריגה.