השופט ח' מלצר:
לפנינו שני ערעורים על גזר דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' נועם), שהושת על המערער ב-ע"פ 1297/12 (להלן: ג'אבר), לאחר הסדר טיעון, שבגדרו הוא הודה בעבירות של הסעה שלא כדין (שני מקרים), סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, והפקרה לאחר פגיעה. על ג'אבר הוטלו בגזר הדין העונשים הבאים: שנתיים מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו; שתי תקופות מאסר על תנאי, בתנאים שנקבעו בגזר הדין ושיפורטו בהמשך, ופסילת רשיון נהיגה לתקופה של שלוש שנים, מיום שחרורו של ג'אבר ממאסר.
ג'אבר גורס כי עונשים אלה הינם קשים יתר על המידה, ואילו המדינה טוענת בערעורה כי המדובר בענישה מקלה מדי, וכי יש להחמירה.
להלן יובאו העובדות הצריכות לענין.
ג'אבר הורשע, בהתאם להודאתו כאמור, בעבירות שהתבצעו בגדרי שתי פרשות:
במסגרת הפרשה הראשונההסיע ג'אבר בתאריך 5.2.2009 שלושה תושבי אזור יהודה ושומרון בכביש מס' 443, זאת למרות שלא היה להם אישור כדין להיכנס לתחומי ישראל (כשהוא מסתירם בתא המטען של מכוניתו). בגין מעשים אלה הואשם ג'אבר בעבירה של הסעה שלא כדין. יש לציין כי ג'אבר הורשע בעבירה זו על ידי בית משפט השלום הנכבד ברמלה, ואולם מאוחר יותר הוא ביקש לצרף (מכוח סעיף 39 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) את הדיון בפרשה הנ"ל לפרשה השניה, שאת פרטיה נביא מיד בסמוך. על כן ההרשעה בבית משפט השלום הנכבד ברמלה - בוטלה, והדיון בפרשה זו עבר לבית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים.
הפרשה השנייההתרחשה לאחר שג'אבר הורשע בבית משפט השלום הנכבד ברמלה, ולפני שנגזר דינו שם. בגדרי פרשה זו יוחסו לג'אבר עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הסעה שלא כדין והפקרה לאחר פגיעה. על פי עובדות כתב האישום המתוקן (ביחס לפרשה השנייה), בתאריך 15.4.2010, בסמוך לשעה עשר בלילה, הכניס ג'אבר לתא המטען של רכבו ארבעה תושבי אזור יהודה ושומרון, אשר לא היו להם אישורי שהייה כדין בישראל. ג'אבר הסיע את התושבים האמורים דרך אזור התעשיה עטרות בירושלים, ובהגיעו למחסום בכיכר עטרות - הוא התבקש על-ידי שוטר מג"ב להציג תעודת זהות ולפתוח את תא המטען. בתגובה, ג'אבר האיץ את רכבו, ופרץ את המחסום לכיוון מזרח על ציר 45. בזמן זה דלק אחר הרכב הפורץ רכב סיור משטרתי של מג"ב, כשאורותיו הכחולים דולקים, הסירנה פועלת והוא כורז לו לעצור. ג'אבר לא שעה להוראות השוטר, והמשיך בנסיעתו ופנה לכיוון דרום על גבי ציר 60.
לפי הוראות מפקד הגיזרה, מחסום ארעי הוצב בסמוך. ג'אבר נסע במהירות מופרזת לכיוון המחסום הארעי, וכשראה כי במחסום עומדות מספר מכוניות, הוא ביצע פניית פרסה והחל בנסיעה לכיוון צפון. בהמשך, נתקל ג'אבר בחסימה שביצע שוטר סיור משטרתי על ציר אחר. ג'אבר נסע לעברו במהירות וכמעט ודרס אותו במהלך העקיפה שביצע. בשלב זה, מפקד הגזרה הצטרף למרדף והורה לג'אבר לעצור באמצעות מערכת הכריזה שברכבו המשטרתי, אך ג'אבר לא נשמע אף להנחיות אלה. הוא המשיך את הימלטותו לכיוון מחסום כיכר עטרות, שם הונח מחסום דוקרנים. ג'אבר הגביר את מהירות נסיעתו לעבר המחסום, ובתוך כך הוא כמעט פגע בשוטר אחר, אשר לא נפגע מרכבו של ג'אבר רק מאחר שקפץ הצידה ברגע האחרון, ונשכב על גבו. ג'אבר ביצע אז פניית פרסה, והחל לנסוע לכיוון מזרח, אך הוא מיד הפך שוב את כיוון נסיעתו והתקרב למחסום הדוקרנים שהוצב ליד כיכר עטרות. בהגיעו למחסום, עלה ג'אבר על הדוקרנים שהונחו שם, אך המשיך בנסיעה לכיוון צומת מחנה עופר (כאשר מספר רכבי משטרה דולקים בעקבותיו), תוך שהוא עוקף כלי רכב ועובר בין הנתיבים. בצומת מחנה עופר מוקמה חסימה משטרתית נוספת, אולם ג'אבר התעלם גם ממנה ופנה בחדות אל מול שער מחנה מג"ב הנמצא בסמוך לצומת. בעוד רכבו בנסיעה, הוא קפץ ממנו והחל להימלט רגלית לשדה סמוך. הרכב המשיך להידרדר והתנגש בגדר הבטיחות. לאחר מרדף רגלי של עשרות מטרים - נלכד ג'אבר ונעצר. יש לציין כי תושבי האזור ששהו ברכבו של ג'אבר לא נפגעו כתוצאה מפגיעת הרכב בגדר הבטיחות, הואיל שבמהלך המרדף הם דחפו את משענת המושב האחורי ברכב, ועברו מתא המטען למושב האחורי. עם זאת, מספר שוטרים נפצעו במהלך המרדף הרגלי.
ג'אבר הודה, כאמור, בעובדות כתבי האישום המתוקנים בשתי הפרשות, במסגרת הסדר טיעון, אך באשר לעונש סוכם כי כל צד יטען כהבנתו.
בגוזרו את הדין, עמד בית המשפט המחוזי הנכבד על חומרת המעשים שביצע ג'אבר, ואולם ראה לנכון להתחשב בהודאתו של ג'אבר בעבירות, בחרטה שהביע על מעשיו, וכן בעובדה כי ג'אבר היה נתון במעצר במשך כחודש ימים ובמעצר בית במשך כשנה ומחצה. בשים לב לנתונים אלה השית בית המשפט המחוזי הנכבד את העונשים הבאים על ג'אבר: שנתיים מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו; שנת מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שג'אבר לא יעבור, תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר, עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; שישה חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור ג'אבר עבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), או עבירה של הפקרה לאחר פגיעה, במשך שלוש שנים משחרורו ממאסר ופסילה מהחזקת רשיון נהיגה לתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר.
מכאן הערעורים שלפנינו.
טענות הצדדים
המדינה טוענת כי העונש, אשר הוטל על ג'אבר איננו הולם את חומרת העבירות בהן הורשע ונסיבות ביצוען, כמו גם את העובדה שבהתנהלותו יצר ג'אבר סיכון ממשי לחיי אדם. עוד הדגישה המדינה כי לעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה התווסף פה גם מרכיב של הסעה של מי ששוהים בישראל שלא כדין, ושל הפקרה לאחר פגיעה.
ג'אבר טוען בערעורו כי העונש שהושת עליו בבית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות, ולעובדה כי הוא הודה במעשים והביע חרטה. בהקשר זה מזכיר ג'אבר כי הוא נעדר עבר פלילי (למעט שתי הרשעות בעבירות תעבורה), וכי הוא ביצע את העבירות, מושא הערעורים על רקע מצבו הכלכלי הקשה.
דיון והכרעה
לאחר עיון במכלול החומר, החלטנו כי דין ערעור המדינה - להתקבל, ואילו דין ערעורו של ג'אבר - להידחות. הטעמים לכך יוסברו להלן.
כידוע, העבירה של סיכון חי אדם בנתיב תחבורה הינה עבירה חמורה. היא מבטאת זלזול בחוק ויש בה כדי להעמיד את הנוסעים בדרך בסיכון משמעותי (ראו: ע"פ 1535/06 מדינת ישראל נ' לוי (לא פורסם, 7.6.2006); ע"פ 2079/06 אבו עצא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.2006); ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2005)). כפועל יוצא מכך, המדיניות העונשית ביחס לעבירה זו היא מחמירה, באשר היא נועדה: "לשקף מסר ברור של הרתעה והתראה" (ע"פ 6398/07 אבולקיען נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.2.2008)). עוד יש להעיר כי במקרה שלפנינו, העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה נעברה בנסיבות מחמירות: ג'אבר לא שעה לאזהרות רבות שהושמעו לו לעצור את רכבו, והוא ניהל מסע בריחה ארוך ומסוכן מפני גורמי אכיפת החוק, והכל תוך סיכון ממשי של חיי אדם. זאת ועוד - גם כאשר רכבו של ג'אבר נעצר לבסוף, הוא לא וויתר על ניסיונו להימלט, ובתוך כך הוא גם הפקיר וסיכן את השוהים הלא חוקיים שהסיע ברכבו. אם בכל אלה לא די - יש לזכור גם כי ג'אבר החליט לנסות לברוח מן המשטרה, בצורה המסוכנת שתוארה לפרטיה בפיסקה 2 שלעיל, כאשר כבר קודם לכן הוא הורשע בעבירה של הסעה שלא כדין, שנעברה בנסיבות דומות יחסית, ולפני שנגזר דינו בגין עבירה זו, דהיינו שמורא הדין לא הרתיעו.
זה המקום להדגיש כי עבירות התנועה הנ"ל התבצעו תוך כדי הסעת תושבי האזור, שלא היו להם אישור שהייה בישראל - בתא המטען שברכב. גם עבירת ההסעה שלא כדין - יוצרת סכנה לבטחון הציבור, והיא מחייבת בעצמה מתן ביטוי ראוי בענישה (ראו: ע"פ 669/09 סלאמה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.10.2010); רע"פ 7391/08 יוסף מחאג'נה נ' מדינת ישראל(לא פורסם, 10.7.2008)), שלא לדבר על ההפקרה בסוף האירוע.
הנסיבות הנ"ל מלמדות כולן כי יש מקום לקבל את ערעורה של המדינה על קולת העונש, ולדחות את ערעורו של ג'אבר על חומרת העונש. הוספה בענישה כאן תעלה בקנה אחד גם עם רמת הענישה שנקבעה בעבר למעשים מסוג זה (ראו, למשל: ע"פ 3383/05 אנוואר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.2005); ע"פ 2410/04 מ"י נ' אבולקיעאן (לא פורסם, 11.11.2004)). בהקשר זה יש להבהיר כי הנסיבות האישיות שעליהן עמד ג'אבר בערעורו - אינן משמעותיות דיין על מנת להטות את הכף לטובתו.