השופטת לאה גליקסמן
:
1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופט לובוצקי; פ 499/05), אשר זיכה מחמת הספק את המשיב מעבירות של העסקה שלא כדין של ארבעה עשר העובדים זרים.
הרקע לערעור
:
2. כנגד המשיב (להלן גם -
ציון) וכנגד אביו (להלן גם -
יוסף) הוגש כתב אישום ובו יוחסו להם עבירות אלה: העסקת 14 עובדים זרים (להלן -
העובדים) ללא היתר כדין בעסק לפיטום אווזים ולשחיטתם שהפעילו וניהלו - עבירה לפי סעיף 2(א)(1) ו- (2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 (להלן-
חוק עובדים זרים); העסקת העובדים ללא התקשרות בחוזה עבודה בכתב (עבירה לפי סעיף 2(ב)(2) לחוק עובדים זרים); העסקת העובדים ללא הסדרת ביטוח רפואי (עבירה לפי סעיף 2(ב)(3) סיפא לחוק עובדים זרים); העסקת העובדים בלא העמדת מגורים הולמים (עבירה לפי סעיף 2(ב)(5) רישא לחוק עובדים זרים ולתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים), תש"ס - 2000). על פי הנטען בכתב האישום, העובדים הועסקו בעסק לפיטום אווזים ולשחיטתם שהפעילו וניהלו ציון ואביו, במשק 10 במושב בן זכאי (להלן -
העסק).
3. בטרם צאתם של העובדים מן הארץ נגבו משישה עובדים עדויות מוקדמות (ב"ש 105/05).
4. בית הדין האזורי הרשיע את יוסף, אביו של ציון, בעבירות המיוחסות לו, וקבע כי ממשקלן המצטבר של כלל העדויות והראיות הוכח מעבר לכל ספק כי: יוסף הוא הבעלים הרשום של המשק שבו נעברו העבירות ולא הוכח כי המשק עבר לבעלותו או לחזקתו של גורם אחר. כפועל יוצא מכך הוא גם נחזה כמי שהעמיד את המגורים הלקויים לרשות העובדים; ציון (הבן) הטיל בהודעותיו לפני החוקרים את האשמה להעסקת העובדים על יוסף אביו; מקצת מהעובדים ראו את יוסף כמי שמשלם את שכרם, באמצעות ציון, בנו; במשק הועסקו 14 עובדים ששהו ללא אשרה כדין, ובידי יוסף לא היה היתר להעסקתם על פי הנדרש; העובדים הועסקו ללא חוזה עבודה וללא ביטוח רפואי כנדרש על פי הדין; לעובדים לא סופקו תנאי מגורים הולמים כנדרש על פי הדין.
5. בית הדין האזורי זיכה מחמת הספק את ציון. בית הדין ציין את הכלל לפיו במשפט הפלילי נטל השכנוע מוטל על כתפי התביעה, ודי בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בגרסת המאשימה על מנת שיזוכה מכל אשמה. בית הדין קבע כי במקרה הנדון ציון הצליח לעורר ספק סביר באשר להיותו המעסיק של העובדים, למרות שמרבית העובדים אשר העידו זיהו את ציון כמעסיקם ובלשונם כ"בעל הבית", כמו גם כמי שנתן להם הוראות ומסר להם את שכרם, מנימוקים אלה: הבעלים הרשום של המשק והלולים הינו אביו, יוסף, ולציון אין שום חלק בנחלה, וממילא לא העמיד את המגורים הלקויים לרשות העובדים; מקצת מהעובדים שזיהו את ציון הבן כמעבידם, העידו כי האב הוא מקור תשלום שכרם, והשכר רק שולם באמצעות הבן; ציון ויוסף הצביעו לפני החוקרים על מעסיק אחר (בן נוסף) שכלל לא עומת על ידי החוקרים מול גרסתם של ציון ויוסף; ציון העיד בבית הדין, ועדותו לא נסתרה על ידי התביעה, כי עבד כשכיר בחברת "גולדיס" שבעליה הינו אדם העונה לשם "אבי" ואדם נוסף שציון לא ידע לציין את שמו, והיא זו שהייתה למעשה מעסיקתם של העובדים הזרים; ציון הציג בפני בית הדין העתק מכתב פיטורים ולפיו הועסק כשכיר בחברת "גולדיס" החל מיום 20.5.2004 עד יום 31.8.2005. כן הוצגו תלושי שכר לתיק בית הדין לחודשים נובמבר 2004 עד דצמבר 2004 ו"טפסי תשלומים וניכויים משכר עבודה לשנת 2005 (במקום טופס 106)" המאשרים את עבודתו כשכיר בחברת "גולדיס" בתקופה האמורה. מסקנת בית הדין האזורי הייתה כי כל הנתונים לעיל יחדיו יוצרים ספק סביר המצדיק את זיכויו של ציון מהמיוחס לו,
"
שכן המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את עובדת היותו של הנאשם 1 [=ציון] בעלים של העסק בו נמצאו אותם 14 עובדים זרים. היותו של ציון עובד במקום בין כעזרה משפחתית לאביו ובין כעובד של האב, אינם מובילים לאחריותו
כמעביד, אם לא הוכח, בצורה חד משמעית, היותו כזה לכל דבר ועניין. שכן, העסק והמגורים שסופקו לעובדים הזרים היו בחצרו של האב".
הערעור וטענות הצדדים
:
6. ערעור המדינה סב על זיכויו של ציון, ולו מחמת הספק, מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. המדינה טענה כי הובאו בפני בית הדין קמא ראיות ברורות על כך שציון ביחד עם אביו, יוסף, הם אשר ניהלו יחדיו את העסק והעסיקו את ארבעה עשר העובדים שלא כדין. בהקשר זה ציינה המדינה כי היה על בית הדין האזורי להסתמך על עדויותיהם של העובדים, אשר נגבו בהליך של עדות מוקדמת; עדותו של ציון בבית הדין הייתה עדות כבושה, שנמסרה רק בחודש ספטמבר 2008, ולכן לא היה מקום להסתמך עליה כעדות המעלה ספק סביר; המסמכים אותם הציג ציון לתמיכה בגרסתו כאילו עבד בתקופה הרלוונטית עבור חברת "גולדיס" אינם אותנטיים; בכל מקרה, גם אם עבד כשכיר בחברת "גולדיס" אין בכך כדי לסתור את העדויות הברורות כי באותה תקופה תפקד כמעביד בעסק לכל דבר ועניין כלפי העובדים הזרים ביחד עם אביו, כפי שהעידו על כך העובדים.
7. ציון טען כי הוא כלל לא ניהל את העסק ולא היה שותף בו מבחינה ניהולית או מבחינה כספית, אלא עבד לפרנסתו בעסק כשכיר ללא יכולת ניהולית כלשהי, וזאת עד לפיטוריו; ציון לא היה מעורב בניהול העסק ובכלל זה לא שילם את המשכורות לעובדים; גם על פי עדויות העובדים, הכסף הגיע מיוסף והועבר אליהם באמצעות ציון. בכל מקרה, אין לייחס משמעות לעדויות העובדים, אשר רואים את מי שנותן להם את שכרם כמעביד, גם אם אינו המעביד מבחינה משפטית; ציון עבד כשכיר בחברת "גולדיס" אשר ניהלה את העסק; ציון לא היה הבעלים של העסק ולא יכול היה לתת לעובדים תנאי מחיה אחרים.
דיון והכרעה
:
8. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, אנו קובעים כי יש לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב, ציון דעדוש, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
9. בטרם נפרט את הנימוקים, נקדים ונאמר כי בעיקרו של דבר הכרעתו של בית הדין האזורי אינה מבוססת על התרשמותו מהעדויות בפניו ועל קביעות בדבר מהימנות המשיב או העדים האחרים. הכרעתו של בית הדין האזורי מבוססת על חלקים מעדויותיהם של העובדים, שלא העידו בפניו אלא העידו בהליך של עדות מוקדמת בפני השופטת סיגל דוידוב; על העובדה שהמדינה לא זימנה לעדות את אחיו של ציון, בכור דעדוש, אשר נטען על ידי ציון ואביו בחקירה במשטרה כי הוא היה המעסיק; על מסמכים שהוצגו על ידי ציון (תלושי שכר, העתק מכתב פיטורים וטפסי 106) המעידים כי היה עובד שכיר של חברת "גולדיס" ועל כך שגרסתו בעניין זה לא נסתרה. יש להדגיש, כי בית הדין האזורי לא קבע בפסק דינו כי הוא נותן אמון בגרסתו של ציון, אלא קבע רק כי גרסתו לא נסתרה על ידי התביעה וכי הצליח לעורר ספק סביר בגרסת התביעה. לפיכך, בנסיבות המקרה הנדון, בהן הכרעתו של בית הדין האזורי מבוססת בעיקרה על הסקת מסקנות מן העדויות והראיות, להבדיל מממצאים עובדתיים שנקבעו על ידו על יסוד התרשמות ישירה ממהימנותם של העדים, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור, ואין מניעה כי ערכאת הערעור תתערב במסקנה אליה הגיעה הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 9325/99
מורד יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4) ע' 632, ע' 645 (2000); ע"א 9784/05
עיריית תל אביב נ' ידידיה גורן, עו"ד, מיום 12.8.2009]. מעבר לכך, אנו סבורים שבית הדין האזורי התעלם מראיות מהותיות שהיו בפניו, אשר ביחד עם הראיות אליהן התייחס בית הדין, מובילות למסקנה לפיה יש להרשיע את ציון, וגם מטעם זה יש מקום להתערב במסקנתו. להלן, נפרט את הנימוקים למסקנה אליה הגענו.
סתירה בין גרסתו של ציון בזמן אמת לבין גרסתו בבית הדין והיות גרסתו בבית הדין "עדות כבושה":
10. לבית הדין הוגשה הודעתו של ציון במשטרה (
ת/4), שנגבתה ממנו ביום 15.2.2005, המועד בו נערכה ביקורת משטרת ההגירה ומפקחי משרד התמ"ת אשר במהלכה נמצאו העובדים הזרים. בהודעה זו טען ציון כי הוא
"בא למושב מדי פעם כי יש לי סוסים במושב, וחוץ מזה אני מגיע לבקר את המשפחה.
אני לא עובד במשק באווזים, אני מתעסק במסחר של סוסים וזה העבודה שלי. ..
לי אין כל קשר לתאילנדים האלה ...
אני לא משלם משכורות ואני לא נותן להם שום הנחיות ...
אני אין לי שום קשר לדבר הזה... "
(ההדגשה הוספה - ל.ג.). הנה כי כן, בעדותו במשטרה טען ציון כי אין לו שום קשר לעסק, כי עיסוקו היחיד במשק הוא המסחר בסוסים, וכי אין לו שום קשר לעובדים הזרים שהועסקו בעסק. גם בהודעתו למפקח משרד התמ"ת
(ת/14) טען ציון כי הוא לא עובד באווזיה, אין לו שום קשר להעסקת העובדים, והוא מגיע למשק רק כדי להאכיל את הסוסים. לעומת זאת, בגרסה המאוחרת שהעלה בבית הדין, לראשונה בחודש מרץ 2008
ולאחר שהעובדים העידו על מעורבותו בעסק ובעבודתם, טען כי היה "עובד רגיל" בחברת "גולדיס" שניהלה את העסק, אשר העסיקה אותו כי יש לו ידע באווזים ובפיטום אווזים, וכי "חילק" את הכסף לפועל האחראי ואף נתן הנחיות (פרוטוקול מיום 25.3.2008, ע' 7; פרוטוקול מיום 24.9.2008, ע' 18 - 19). גרסתו של ציון בבית הדין
סותרת חזיתית את הודעתו במשטרה. יש להדגיש, כי לציון לא היה הסבר משכנע מדוע התכחש למעורבותו בהעסקת העובדים בעת החקירה במשטרה והעיד כי אביו נתן להם את ההוראות, וההסבר שנתן לעניין זה היה
"לא זוכר למה אמרתי שאת ההוראות אבא שלי היה נותן"
(פרוטוקול מיום 24.9.2008, ע' 21, ש' 4).
11. בהתאם לפסיקה -
"ההכחשה הטוטאלית נושאת עמה לעתים תוצאות לוואי ראייתיות, השוללות העלתה המאוחרת של טענה חלופית, הסותרת את ההתכחשות הכוללנית. כפארפראזה של האמור בע"פ 267/72 ניתן לומר, כי ככל שיריעת ההכחשה רחבה וטוטאלית יותר, כך גם מתקצרת האפשרות לבנות תיזה אמינה, הבנויה על הודאה חלופית חלקית בעובדות תוך סיוג קיומה של מחשבה פלילית".
[ע"פ 417/83
דוד מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 670 (1984); קדמי,
על הראיות (חלק שלישי), ע' 1628 - 1629, (2003)].