המשנה לנשיא
מ' נאור
לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בתל אביב-יפו (השופטים ש' דותן,ש' שוחט ו-ד' אבניאלי) ב-תפ"ח 30058-11-09 מיום 6.12.2011. המערער הורשע על פי הודאתו בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בעבירת הריגה. לא הייתה הסכמה בין הצדדים לעניין העונש. בית המשפט, ברוב דעות, (השופטות דותן ו-אבניאלי)גזר על המערער 12 שנות מאסר; 3 שנות מאסר על תנאי; ופיצוי לעזבון המנוח בסך 75,000 ש"ח (הערעור מופנה נגד רכיבי המאסר בפועל והמאסר על תנאי). דעת המיעוט (השופט שוחט) הייתה שיש לגזור על המערער 9 שנות מאסר; שנתיים מאסר על תנאי; ופיצוי של 50,000 ש"ח. סניגורו של המערער, עורך הדין פלישמן, ביקש כי נאמץ את דעת המיעוט.
כתב האישום המתוקן
על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 12.11.2009 שהה המערער - אשר היה קטין במועד זה - עם חברו בפיצרייה ברחוב ההגנה בתל אביב. באותה עת, סעד בפיצרייה גם נורדין נורדינוב (להלן: המנוח). המנוח, שרצה לצאת מהפיצרייה, נתקל במערער בדרכו החוצה בזמן שהלה עמד והמתין לקבל את הזמנתו. המנוח ניגש אל המערער, דחף אותו בכוח וקיללו. המערער שאל את המנוח למה הוא מרים עליו ידיים ללא כל סיבה, ולאחר מכן המנוח יצא מן הפיצרייה ונסע מהמקום ברכבו.
כעבור יומיים, ביום 14.11.2009 בשעה 21:00, ישבו המערער וחברו במסעדה ברחוב האצ"ל בתל אביב. כמו בבוקר האירוע, המערער היה לבוש אותה עת בחליפת אימונית, ובכיסה הייתה מונחת סכין. כעבור מספר דקות, עבר המנוח ברכבו, יחד עם חבר, בסמוך למסעדה. כאשר המנוח ראה את המערער, הוא עצר את הרכב באמצע הכביש, והמנוח וחברו יצאו בריצה אל עבר המערער. המנוח סטר למערער פעמיים בפניו ובעט בו בעוצמה. גם חברו של המנוח סטר למערער, אשר נפל ארצה. בשלב זה, המערער התרומם, שלף את הסכין שנשא עמו, ודקר את המנוח דקירה אחת בפלג גופו השמאלי העליון. לאחר מכן, נמלט המערער מהמקום ואף השליך מעליו את החולצה שלבש ואת הסכין. למחרת היום, בבוקר יום 15.11.2009, הגיע המערער יחד עם אביו לתחנת המשטרה והסגיר את עצמו.
עקב הדקירה המתוארת, התמוטט המנוח על הכביש, והוא פונה לבית החולים "איכילוב", שם נקבע מותו. המנוח נפטר עקב הדקירה שדקר המערער, אשר שיספה וניתקה כלי דם רבים וגרמה לאיבוד דם רב.
בגין המעשים המתוארים, יוחסה למערער עבירת הריגה (לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977).
ההליכים בבית המשפט המחוזי
המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן. בגזר דינו, הדגיש השופט שוחט את קדושת החיים כעקרון על המנחה את בית המשפט והתייחס ל"קלות הבלתי נסבלת שבה עושים צעירים שימוש בסכין". עוד ציין בית המשפט הרשעה קודמת של המערער בבית המשפט לנוער בעבירות של חבלה או פציעה כשהעבריין מזוין; איומים; ושיבוש מהלכי משפט, בגינן נגזרו עליו 5 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. במסגרת הדיונים בתיק קודם זה, הועמד המערער תחת צו השגחה זמני של שירות המבחן והוא השתלב בקבוצת טיפול עד למעצרו בגין האישום מושא הערעור שלפנינו.
השופט שוחט עמד על הצורך בענישה ממשית עבור מי שהורשע בעבירות אלימות, אולם הדגיש כי קשת הענישה בעבירת ההריגה משתנה ממקרה למקרה. הוא קבע כי אין לזקוף לזכות המערער את העובדה שלא נשא את הסכין במטרה לפגוע במנוח או באחר, והזכיר כי עצם נשיאת הסכין שלא למטרה כשרה היא עבירה פלילית. השופט שוחט גינה את "אותה מגיפה שפשטה במקומותינו - מגיפת תת-תרבות הסכין - של צעירים הנושאים סכין בכליהם כאילו היתה ממחטה, מפתח או מכשיר טלפון נייד". השופט הדגיש כי עצם נשיאת הסכין על ידי המערער בזמן שהיה תחת צו השגחה ומשולב בקבוצת טיפול לשליטה עצמית, מלמדת שבעת ביצוע העבירה המערער טרם "נתרם" מההליך הטיפולי בו השתתף, והבהיר כי דבר זה עומד לחובתו.
מנגד, קבע השופט שוחט כי יש לתת משקל להתנהגותו של המנוח, שמעשי המערער באו בתגובה (אם כי לא סבירה) עליה. השופט הדגיש כי אין במעשיו של המנוח כדי להצדיק את תגובתו הקטלנית של המערער, שלא היוותה הגנה עצמית, אולם יש בהם כדי להביא להקלה בעונשו של המערער. זאת, משום שהמנוח הוא שיצר את הסיטואציה המסוכנת בתוקפו את המערער. השופט שוחט הסביר כי בניגוד למרבית המקרים אליהם הפנתה המשיבה, לא המערער הוא שיזם את העימות עם קרבנו, אלא המנוח. בנוסף, ושוב בניגוד למקרים עליהם ביקשה המשיבה להסתמך, המערער היה קטין בעת ביצוע העבירה, דבר המהווה אף הוא שיקול לקולא.
בהתייחסו לתסקיר של שירות המבחן בעניינו של המערער, ציין השופט שוחט את הערכת שירות המבחן לפיה על אף שהמערער שיתף פעולה במפגשים הטיפוליים, הוא התקשה לקחת אחריות למעשיו. עוד עלה כי המערער לא הצליח לתפקד על פי הכללים הנדרשים מאז מעצרו וצבר לחובתו מספר עבירות משמעת. שירות המבחן סיכם כי התנהגותו של המערער מתאפיינת בגורמי סיכון רבים, הבאים לידי ביטוי בעיקר בחוסר שליטה עצמית. מנגד, צוינו התבטאויותיו של המערער ביחס לרצונו לקבל טיפול במהלך ריצוי עונשו. כמו כן, התרשמות שירות המבחן הייתה כי בניגוד לעבר, המערער הבין את חומרת העבירה ולקח אחריות מלאה על מעשיו.
נוכח כל זאת, הציע כאמור השופט שוחט לגזור על המערער 9 שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי; ופיצוי בסך 50,000 ש"ח. בנוסף, כחלק משיקולי הגמול וההרתעה, הציע השופט להורות כי עונש המאסר שנגזר על המערער בתיק זה ירוצה במצטבר ל-5 חודשי המאסר שנגזרו עליו בגין הרשעתו הקודמת.
השופטות דותן ואבניאלי לא הסכימו לתוצאה העונשית שהציע השופט שוחט, בנימוק כי היא אינה נותנת ביטוי הולם לשיקולי הענישה. כך, השופטת דותן קבעה שלנוכח העובדה שלמערער חסרו אך שבועיים עד להגיעו לגיל 18, יש לתת משקל נמוך לכך שהיה קטין בעת ביצוע העבירה. עוד קבעה השופטת כי אין בשיקולים שיקומיים כדי להצדיק הפחתת עונשו של המערער, שכן לא ניתן כל ביטוי מעשי להצהרות המערער כי הוא מבקש לשנות את אורח חייו, אלא ההיפך - בזמן שהותו של המערער במעצר הוא נהג באלימות כלפי סוהרים ואסירים. לבסוף, קבעה השופטת דותן כי אין לקבל את העובדה שהמערער התגונן מפני תקיפתו של המנוח כנימוק להקלה בעונשו, שכן לדבריה גישה כזו מחטיאה את מטרת הענישה ועלולה לשדר מסר סלחני. השופטת אבניאלי הצטרפה לעמדתה של השופטת דותן, והדגישה כי תגובתו של המערער לתקיפתו על ידי המנוח וחברו הייתה מוגזמת ונועדה לגרום למנוח נזק גופני מעבר לנדרש.
אשר על כן, גזר כאמור בית המשפט על המערער, ברוב דעות, 12 שנות מאסר בפועל לריצוי מיום מעצרו; 3 שנות מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע במשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר; ותשלום פיצוי בסך 75,000 ש"ח לעזבונו של המנוח. עוד נקבע, בהסכמת כל השופטים, כי עונש המאסר ירוצה במצטבר לעונש מאסר בן 5 חודשים שנגזר על המערער בהרשעה הקודמת.
הערעור
המערער טוען בערעורו כי דעת הרוב בגזר הדין היא שגויה, וכי צדק השופט שוחט בקובעו כי יש לתת משקל להתנהגותו האלימה של המנוח. בהקשר זה, מפנה המערער לחוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012, ס"ח 102, שעניינו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה", המציין התקיימותן של נסיבות הקשורות בביצוע עבירה בין השיקולים שאותם על השופט לשקול. המערער גם טוען כי הפסיקה אליה הפנה בית המשפט נוגעת למקרים חמורים יותר, וכי מן הראוי היה לגזור על המערער עונש מופחת ביחס לעונשים שנגזרו על הנאשמים במקרים אלה. עוד טוען המערער שהיה על בית המשפט לתת משקל רב יותר להיות המערער קטין בעת ביצוע העבירה, לכך שהוא הסגיר את עצמו לידי הרשויות ולנטילת האחריות המלאה אותה הביע. כמו כן, לדברי המערער, היה על בית המשפט להתייחס לעניין שיקומו. כך, הוא טוען כי אף אם ההליכים השיקומיים בהם השתתף בעבר לא צלחו, הרי שכיום - ובשונה מהעבר - התרשמות שירות המבחן היא כי למערער רצון אמיתי לעשות שינוי בחייו.
לאור כל האמור, המערער מבקש מבית המשפט להקל בעונשו ולהפחית הן את המאסר בפועל שנגזר עליו, הן את אורך תקופת המאסר על תנאי. כמו כן, המערער ביקש להורות על קבלת תסקיר מבחן משלים בעניינו.
דיון והכרעה