ע"פ
בית דין ארצי לעבודה
|
6291-05-10
31/01/2012
|
בפני השופט:
1. שמואל צור
2. סיגל דוידוב-מוטולה
3. יגאל פליטמן
|
| - נגד - |
התובע:
1. כפיר אחזקות בע"מ
2. יהודה יהלומי
עו"ד רחל תורן
עו"ד אהרון שליין
|
הנתבע:
מדינת ישראל - משרד התעשייה המסחר והתעסוקה
עו"ד דרורה נחמני-רוט
עו"ד גלי לוי
עו"ד אנט שקורי-פליישמן
|
| פסק-דין |
השופטת סיגל דוידוב - מוטולה
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופטת יעל אנגלברג - שהם; פ' 1004/06), אשר הרשיע את המערערת 1 בפיטורי עובדת בהריון ללא היתר, בניגוד לסעיפים 9(א) ו - 14(א)(3) לחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 בנוסחו דאז (להלן -
חוק עבודת נשים). המערער 2 נמצא אף הוא אשם, אך הוחלט להימנע מהרשעתו ולהסתפק בעונש של שירות לתועלת הציבור.
הערעור מכוון כנגד הכרעת הדין ולחלופין כנגד גזר הדין. השאלה העקרונית העולה במסגרתו הינה האם - ובאילו נסיבות - ניתן להסתפק בענישה ללא הרשעה כאשר הנאשם הינו תאגיד.
הרקע העובדתי
2. המערערת 1 - א. כפיר אחזקות בע"מ (להלן:
החברה) - הינה חברת כוח אדם. המערער 2 - מר יהודה יהלומי (להלן:
המערער) - שימש במועד הרלוונטי כמנהל סניף באר שבע של החברה. במסגרת זו העסיקו המערערים את גב' נורית פישר (להלן -
העובדת), כמזכירה ב"חברת תרכובות ברום בע"מ" (להלן -
המפעל), החל משנת 2003.
3. ביום 27.2.05 הופסקה העסקתה של העובדת במפעל, בהתבסס על דרישת הממונים עליה. הטעם לכך היה - בלשונו של בית הדין האזורי - "
מעשה שעשתה הגב' פישר ואשר לא עלה בקנה אחד עם המינהל התקין". החברה הסבירה כי הגב' פישר נתפסה מחתימה כרטיס נוכחות של עובד אחר, ולכן דרש המפעל להפסיק את העסקתה במסגרתו לאלתר. העובדת לא כפרה בהחתמת הכרטיס, אך טענה כי הוטעתה על ידי אותו עובד לסבור כי הדבר נעשה בידיעת מנהל המפעל.
4. בעת סיום עבודתה במפעל הייתה העובדת בהריון, וילדה כארבעה חודשים לאחר מכן (ביום 26.6.05).
5. לאחר סיום עבודתה במפעל לא שובצה העובדת במקום עבודה חלופי. ביום 1.3.05 פנתה בתלונה לממונה על חוק עבודת נשים במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (להלן -
הממונה), וזו פתחה בהליכים כנגד המערערים. לאור זאת פנו המערערים, ביום 27.4.05, בבקשה לממונה כי תתיר את פיטורי העובדת, במסגרת סמכותה מכוח חוק עבודת נשים. בקשתם נדחתה על ידי הממונה ביום 2.5.05.
6. לאחר מתן החלטת הממונה לא הוחזרה העובדת לעבודתה - בין במפעל ובין במקום עבודה חלופי כלשהו. לטענת המערערים, ניסו לשבץ את העובדת במשרה חלופית בביצוע עבודות ניקיון, אך היא סירבה לכך. שכרה בגין תקופה זו שולם רק בחודש ספטמבר 2006, ככל הנראה במסגרת הליך אזרחי שנוהל בין הצדדים והסתיים בפשרה.
הכרעת הדין של בית הדין האזורי
7. בית הדין האזורי קבע עובדתית, כי המערערים היו מודעים לכך שהעובדת בהריון בעת פיטוריה ביום 27.2.05. בית הדין התבסס בקביעה זו על הודאת המערערים בפנייתם לממונה מיום 27.4.05; על עדותה המהימנה של העובדת; ועל הודאת המערער בבית הדין כי ידע על הריונה של העובדת עוד קודם להפסקת עבודתה במפעל.
8. בית הדין קבע עוד, כי המערערים לא הציעו לעובדת - במועד שלאחר הפסקת עבודתה במפעל - כל הצעת עבודה חלופית. בית הדין שוכנע כי המערערים התייחסו לנסיבות סיום עבודתה של העובדת במפעל כאל הפרת משמעת חמורה, ומטעם זה לא ראו לנכון לשבצה במקום עבודה חלופי. בית הדין הבהיר כי לא הוצג כל מסמך המעיד על הצעת עבודה חלופית, ובפניית המערערים לממונה מיום 27.4.05 אין כל אזכור להצעה שנדחתה על ידי העובדת. בית הדין העדיף בקשר לכך את עדותה של העובדת, על אף "
סתירות קטנות שנפלו בעדותה". בהתאם, קבע בית הדין כי הצעת העבודה החלופית - לביצוע עבודות ניקיון - הוצעה לעובדת רק לאחר מתן החלטתה של הממונה, וגם זאת "
מן השפה לחוץ".
9. על בסיס האמור לעיל, קבע בית הדין כי ביום 27.2.05 "
התכוונו הנאשמים להפסיק ואף הפסיקו בפועל את עבודת הגב' פישר בעת שידעו שהיא בהריון ובכך פיטרו אותה מעבודתה. פיטורין אלה נעשו בניגוד להוראת סעיף 9(א) ו - 14(א)(3) (היום - סעיף 14(א)(6)) לחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954".
בית הדין הוסיף את הדברים הבאים:
"
לא מצאתי כל קשר בין פיטוריה של הגב' פישר לעובדת הריונה אלא שהוראות החוק אינן תולות את איסור הפיטורין בהיותו נובע מההיריון דווקא אלא במציאות בה אישה הרה מפוטרת מבלי שניתן למעסיקה היתר הממונה לפטרה.
משאין חולק כי הנאשמים פנו לקבלת היתר לפיטוריה של הגב' פישר רק ביום 27.4.05, כחודשיים לאחר הפסקת עבודתה בפועל ורק לאחר שהגב' פישר פנתה לממונה בתלונה על פיטוריה, ומששוכנעתי כי עוד בטרם פנו הנאשמים לממונה, פיטרו את הגב' פישר מעבודתה מבלי שהציעו לה כל עבודה אחרת, אין מנוס מהמסקנה כי בעת מעשה הפיטורים, נעשה זה ללא היתר כדין".
10. בית הדין קבע עוד כי לאחר מתן החלטת הממונה אמנם הוצעה לעובדת הצעת עבודה חלופית, בביצוע עבודות ניקיון, אך "
מכלל הראיות, לא שוכנעתי כי לעובדת הוצעה עבודה ספציפית שהיא סירבה לקבלה. משכך, אין בכך כדי להשפיע כלל על הרשעתם של הנאשמים".
11. בית הדין זיכה את המערערים מעבירה נוספת שיוחסה להם בכתב האישום, והינה צמצום בהיקף משרתה של העובדת בהיותה בהריון, ללא היתר כנדרש, בניגוד לסעיפים 9 א' ו - 14(א)(1) לחוק עבודת נשים. בית הדין קבע בהקשר זה כי הפחתת שכרה של העובדת בחודש ינואר 2005 נבעה משינוי ארגוני במפעל, כאשר המאשימה לא הרימה את הנטל "
להוכיח כי הפגיעה בהכנסה מקורה במעביד או כי נעשתה מיוזמתו או לבקשתו".
גזר הדין של בית הדין האזורי