1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן) בת.פ. 4575/07. בפסק-דין זה הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות ובשתי עבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו. נגזרו על המערער 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן מאסר על-תנאי של 4 חודשים לתקופה של 3 שנים. הערעור שלפנינו מכוון הן נגד ההרשעה והן נגד העונש.
2. כתב האישום הוגש נגד המערער ונגד שני נאשמים נוספים (שהורשעו בנפרד, בהתאם להודאתם, ועונשם נגזר). כתב האישום ייחס למערער, בכל הקשור בעבירת התקיפה בנסיבות מחמירות, מעורבות באירוע שאירע ביום 5.1.2007, בשעת לילה מאוחרת, במרכז העיר ירושלים. מהלך האירוע היה כזה בו המתלונן, תייר מארה"ב, הלך ברחוב עם שתי ידידות, תיירות גם הן. בשלב מסוים, נעמד המערער אל מול ידידתו של המתלונן עם ידיים פרושות וחסם את דרכה. לאחר חילופי דברים ומשביקש המתלונן ללכת, התנפלו עליו הנאשמים והמערער תפס את המתלונן בצווארו כשהוא מנסה לחנוק אותו. הוא הפיל את המתלונן על הרצפה כשהוא ממשיך לחנקו (כאשר במקביל בעטו אחרים בכל גופו של המתלונן ובעיקר באשכיו). אירוע זה נמשך עד הגעתם של שוטרים למקום - בתוך פרק זמן קצר. למתלונן נגרמו כאבים עזים בפלג גופו התחתון, סימנים אדומים בצוואר, כאבים וקשיי בליעה. אשר לאישומים שעניינם תקיפת השוטרים, הרי שמדובר באירועים שאירעו, לפי האמור בכתב האישום, בתחנת המשטרה, כאשר המערער השתולל במהלך חקירתו, ותוך שהוא עיקם את ידה של השוטרת, גב' סבינה מודל, וכן העליב ולאחר מכן דחף את השוטר, מר רן יונה.
3. בהכרעת-דינו של בית-משפט קמא (מיום 11.1.2010) הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו. בית-משפט קמא סקר בהכרעת הדין את העדויות השונות שבאו לפניו, ועיקרן עדות המתלונן, כמו גם עדויות שלושה שוטרים שנכחו באירוע (מזה), וכן את עדותו של המערער עצמו ועדותו של חברו, מר איתיאל נגרין (מזה). בית-משפט קמא קבע, כי לאחר ששמע את הראיות "לא נותר ספק סביר בשאלת השתתפותו של הנאשם באירוע, באופן פעיל ביותר". צוין בפסק הדין, כי לאחר בחינת טענות הצדדים ועדויותיהם, ניתן אמון רב יותר בגרסת המתלונן שהייתה אמינה והגיונית ואף חוזקה בעדויות שונות. עדות זו ניתנה זמן קצר לאחר האירוע. המתלונן זיהה את המערער בעודו יושב באולם בית המשפט, כמי שהתחיל את התיגרה וחנק אותו. עדותו של המתלונן, כך נקבע, גובתה בעדויות השוטרים ואף נמצאה מחוזקת על-ידם, שעה שבעדותם זו אישרו את מתווה האירוע, כפי שתואר על-ידי המתלונן, וזיהו את המערער כמי שהשתתף בתקיפה. בית-משפט קמא ציין, כי אמנם בין עדויות השוטרים לבין עצמן, וגם בין עדותם לבין עדות המתלונן, קיימות מספר סתירות. יחד עם זאת, נקבע כי אין המדובר בסתירות מהותיות, כאשר לגבי עצם תקיפת המתלונן על-ידי שלושת הנאשמים ולגבי זיהוי המערער כאחד מהשלושה - העדויות אחידות. בכל הקשור לגרסתו של המערער, שלא הכחישה אמנם נוכחות במקום האירוע אולם הכחישה כל מעורבות במעשה התקיפה, קבע בית-משפט קמא כי המדובר בעדות לא אמינה ולא עקבית - ובעדות שלא נמצאו לה חיזוקים. נקבע בהכרעת הדין, כי גרסאותיו השונות של המערער סותרות את עדויות השוטרים והמתלונן שהיו מהימנות ואין בגרסתו כדי לתת הסבר לכך שהוא נראה תוקף את המתלונן. בית-משפט קמא הוסיף וציין, כי עדות ההגנה של חברו של הנאשם (מר נגרין), לא רק שאינה תומכת בגרסתו של המערער אלא להיפך (בכל הקשור בשאלה אם המערער עמד או נפל על הריצפה), וזאת בנוסף לכך שעדות זו לא כללה אמירה לפיה המערער לא נצפה באופן פוזיטיבי שאינו תוקף, אלא שאותו העד לא ראה את המערער תוקף, שעה שיתכן שהמערער תקף בלא שעד ההגנה שם לב לכך. לבסוף, ציין בית-משפט קמא, כתמיכה למסקנתו, את הודאותיהם של הנאשמים האחרים שיש בהן כדי לתמוך בזיהוי שזיהו אותם השוטרים וממילא גם בזיהוי שזיהו השוטרים את המערער.
4. בית-משפט קמא הרשיע גם את המערער כאמור בשתי עבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו. בית-משפט קמא ציין, כי המערער עצמו הודה בעיקרי הדברים, הן ביחס לתלונתו של השוטר יונה והן ביחס לתלונתה של השוטרת סבינה. בית-משפט קמא הוסיף וציין, כי במהלך הדיון בבית המשפט, המערער טען כי השוטרים הם אלה שהתנפלו עליו, אולם לא נמצאה ראיה לכך; הטענה לא עלתה קודם לכן ואף לא הוגשה תלונה במח"ש. על כך הוסיף בית-משפט קמא וציין, כי שני השוטרים שגבו את הודעת המערער ציינו שהוא הדיף ריח חריף של אלכוהול, ומכאן יכולה להיות מוסברת התנהגותו התוקפנית.
5. בערעורו שלפנינו על הכרעת הדין טען המערער, כי יש להתערב במסקנותיו של בית-משפט קמא, חרף העובדה שמדובר בממצאי מהימנות שנקבעו לאחר שמיעת עדים. ב"כ המערער שב וטען, כי קיימות סתירות בעניינים מהותיים בין גרסתו של המתלונן לבין גרסאות השוטרים - ובין גרסאות אלה בינן לבין עצמן. עוד נטען, למחדלי חקירה של המשיבה בכך שלא נחקרו שתי עדות ישירות לאירוע - הן אותן הידידות שנלוו למתלונן. אשר להרשעת המערער בעבירות תקיפת שוטר במהלך מילוי תפקידו, נטען כי גם בכך נפל פגם. המערער ציין, כי הוא כלל לא נחקר על עבירות אלה ולא הוזהר, וממילא לא מסר גרסה עד לשלב המשפט. בכך נפגעה זכותו הדיונית. מעבר לכך, נטען כי הרשעתו בתקיפת השוטר מר יונה, נסמכה על עדות יחידה; והרשעתו בתקיפת השוטרת סבינה, אף היא אינה מבוססת, היות ועדה זו לא התייצבה להעיד במשפט ולמעשה לא הובאה כל ראיה לעניין זה. ב"כ המערער הוסיף וטען, כי גרסתו של המערער עצמו הייתה מלאה ועקבית וכי היה מקום ליתן בה אמון מלא.
6. לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו את טענות ב"כ בעלי הדין, החלטנו לקבל את הערעור על הכרעת הדין ככל שהוא מופנה נגד הרשעתו של המערער בתקיפתה של השוטרת סבינה מודל, ולדחות את הערעור ככל שהוא מתייחס לשאר חלקי הכרעת הדין. כאמור, השוטרת סבינה מודל לא התייצבה בבית המשפט למסור את עדותה. הרשעתו של המערער התבססה אך ורק על דברים שאמר לקראת סוף חקירתו הנגדית, עת אמר: "דחפתי אותה בחזרה, תפסתי לה את היד, משהו כזה". סבורים אנו כי לא ניתן לבסס הרשעה מעבר לספק סביר, על סמך משפט קצר זה, ולפיכך כאמור החלטנו לזכות את המערער מעבירה זו, מחמת הספק.
7. אשר לערעור ביחס לשאר חלקי הכרעת הדין, הרי שבית המשפט קמא קבע את ממצאיו על יסוד הראיות שהובאו בפניו ואין אנו סבורים כי מקרה זה יימנה על אותם מקרים בהם ערכאת הערעור תתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת. אכן, ישנן סתירות מסוימות בגרסאות שהובאו בפני בית משפט קמא, אולם סתירות מסוג זה אינן עניין נדיר כאשר מדובר בארועים אלימים מסוג זה שארע במקרה זה, הן משום שלכל אחד מהעדים נקודת המבט שלו, והן משום שמדובר באירועים שמתרחשים במהירות, תוך פרק זמן קצר, בסערת רגשות.
8. במקרה שלפנינו, עדותו של המתלונן בבית המשפט נשמעה, כעדות מוקדמת, שבוע ימים בלבד לאחר האירוע, בטרם עזב המתלונן את הארץ ושב לארה"ב. המתלונן תאר בעדותו כיצד עמד פנים מול פנים מול המערער. הוא אף תאר אירוע נוסף שארע עם המערער בתחנת המשטרה זמן קצר לאחר האירוע. בנוסף, הוא זיהה את המערער באולם בית המשפט בעת שמסר את עדותו. מכאן שלפני בית המשפט הובאה תשתית ראייתית אשר די בה כדי לבסס את הרשעתו בתקיפתו של המתלונן.
9. נטען לפנינו גם כי המשטרה חדלה בכך שלא זימנה לחקירה את שתי ידידותיו של המתלונן. הוסבר לבית המשפט, כי בסמוך לאחר האירוע אחד השוטרים יצא לבית המלון בו שהו הידידות על מנת להביאן לחקירה, אלא שבעת שעשה דרכו לבית המלון, נמסר לו בקשר כי אחד הנאשמים נמלט מתחנת המשטרה, ולכן הוא יצא לסייע בחיפוש אחר אותו נאשם ולא הגיע לבית המלון. אכן, ניתן היה לזמן את הידידות במועד מאוחר יותר, אולם העובדה שדבר זה לא נעשה לא פוגעת בחומר הראיות הקיים, אשר כפי שציינו יש בו כדי לבסס היטב את הרשעתו של המערער בתקיפת המתלונן.
10. מכאן לערעור על גזר הדין. בית-משפט קמא גזר כאמור על המערער עונש מאסר בפועל של 8 חודשים וכן מאסר על תנאי של 4 חודשים. לפני בית-משפט קמא בא תסקיר שירות המבחן ובו המלצה לעונש של שני חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות וכן הטלת צו מבחן לשנה. זאת, בהמשך למסקנה לפיה המערער אינו בעל דימוי עצמי עברייני ואינו בעל דפוסים עבריינים מושרשים, כאשר יש לו כוחות לתפקוד תקין. כמו כן, באו לפני בית-משפט קמא טענות ב"כ המערער, שהדגיש את ילדותו הקשה של המערער, שירות צבאי מלאי בו שרת, הזמן שחלף מאז האירוע ועד לגזר הדין (4 שנים בהן לא נרשמה נגדו תלונה על עבירת אלימות), כמו גם העובדה שהמערער עובד לפרנסתו ומקובל על מעסיקיו. בהתחשב בכך נתבקש להטיל על המערער עונש של שירות לתועלת הציבור, אף ללא הרשעה.
11. בית-משפט קמא ציין בגזר הדין את חומרת האירוע ואת העובדה שהתקיפה של המתלונן נעשתה בלא התגרות קודמת ותוך גרימת חבלות של ממש. צוין עוד, כי חלקו של המערער באירוע היה גדול מזה של שותפיו. הוא זה שפתח באירוע, הוא זה שתפס את המערער בצווארו וניסה לחנוק אותו, ותוך כדי כך הפיל אותו על הריצפה. כמו כן, המערער הורשע גם בעבירות תקיפת השוטרים. עוד צוין, כי למערער עבר פלילי בעבירות דומות וכי גם תסקיר שירות המבחן מאזכר את חברותו של המערער לקבוצות שוליים. בית-משפט קמא שקל גם בנוסף, כגורם משמעותי, את העונשים שנגזרו על שותפיו לעבירות, כאשר נאשם מס' 2 בכתב האישום, נדון למאסר על תנאי ולשירות לתועלת הציבור בהיקף של 180 שעות ולמבחן. נאשם 3 בכתב האישום, נדון למאסר בעבודות שירות למשך 6 חודשים ולמאסר על-תנאי. אלא שבית-משפט קמא ציין הבדלים בין עניינו של המערער לבין עניינם של אותם אחרים. אשר לנאשם 2, הרי שגילו צעיר וחלקו באירוע היה קטן יותר, כמו גם העובדה שמדובר בהסתבכותו היחידה בפלילים. אשר לנאשם 3, הרי שגילו הוא כמו גילו של המערער וגם לו עבר פלילי. אולם יחד עם זאת, לא היה לו עבר קודם של עבירות אלימות, הוא לא הורשע בעבירות של תקיפת שוטרים והוא הודה במיוחס לו. על יסוד האמור לעיל, ותוך שקילה של השיקולים השונים לחומרה ולקולה, נגזר כאמור עונשו של המערער.
12. בערעור שלפנינו שב ב"כ המערער וביקש כי בית משפט זה יקל בעונשו של המערער נוכח הטעמים שנטענו גם לפני בית משפט קמא. ב"כ המשיבה טענה כי אין להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא נוכח המעשה החמור בו הורשע המערער, העובדה שבחר לנהל את משפטו עד תומו, כמו גם ההבדלים שצוינו בגזר הדין בין עניינו של המערער לבין עניינם של הנאשמים האחרים.
13. לאחר שעיינו בחומר שהובא לפנינו ושקלנו את טענות ב"כ בעלי הדין הגענו לכלל מסקנה, שיש לקבל את הערעור על גזר הדין במובן זה שיש להשוות את עונשו של המערער לעונש שהוטל על נאשם מס' 3, אריאל בלעיש, ולהטיל על המערער עונש של 6 חודשי מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות, וכן עונש של 4 חודשי מאסר על תנאי, כפי שנגזרו עליו בבית משפט קמא.
14. בפתח הדברים יש לומר כי אנו שותפים לדעתו של בית משפט קמא בדבר חומרת האירוע ובדבר הצורך להטיל על מבצעי עבירות מסוג זה עונשים משמעותיים. עם זאת, במקרה שבפנינו, ישנם מספר נתונים אשר הביאו אותנו למסקנה כי במקרה זה אין למצות את הדין עם המערער.
ראשית, נוכח קביעתנו, אותה פרטנו לעיל, ולפיה יש לזכות את המערער מתקיפת השוטרת.
שנית, בעת ביצוע העבירות בהן הורשע המערער, הוא היה צעיר כבן 19, אשר התגייס לצבא חודש אחד לפני כן. מתסקיר שירות המבחן עולה כי בתחילה הוצב המערער כאפסנאי, במסגרת מקא"מ (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות), אלא שלאחר מאבק ממושך, הצליח המערער לעבור לחטיבת גולני, ולשרת כלוחם קרבי במשך תקופה של שנתיים ותשעה חודשים, אף שנדרש, כחייל מקא"מ, לשרת רק שנתיים. לבית המשפט הוגשו מכתבים מטעם גורמים ביחידתו בהם נכתב, בין היתר, כי "החייל רפאל אבו הינו חייל מצוין, משקיע, עוזר לחבריו, נותן מעצמו, ואף פעם לא מוותר...". מפקדו כתב עליו כי הוא: "מוביל, משקיע, בעל מוטיבציה גבוהה מאוד להצליח". מאז מקיים המערער אורח חיים נורמטיבי ועובד בעבודה סדירה ומסתמן כי עלה על מסלול שיקומי.
שלישית, אין חולק על כך שמאז ביצוע העבירות בהן הורשע המערער, לא נפתחו נגדו כל תיקים חדשים.
רביעית, אנו סבורים כי ככל שמדובר בכלל בדבר אחידות הענישה, הרי שלא קיים פער ממשי בין עניינו של הנאשם אריאל בלעיש לבין עניינו של המערער. לבלעיש עבר פלילי מכביד יותר מעברו של המערער ואף הוא הורשע בעבירה נוספת, עבירה של הכשלת שוטר, עקב בריחתו מתחנת המשטרה לאחר האירוע. אכן, בלעיש הודה בעבירות שיוחסו לו ולא ניהל משפט הוכחות כפי שניהל המערער. בכך החמיץ המערער נקודת זכות שהיה יכול לרשום לעצמו. אולם סבורים אנו כי אין בעובדה זו, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, כדי לשנות ממסקנתנו לפיה אין למצות את הדין עם המערער ולהורות על מאסרו מאחורי סורג ובריח.
15. התוצאה היא אפוא שאנו מחליטים לקבל את הערעור על הכרעת הדין באופן חלקי ולזכות את המערער מעבירה אחת של תקיפת שוטר. יתר חלקי הכרעת הדין יעמדו בעינם. לעניין העונש, אנו מחליטים לקבל את הערעור ולהעמיד את עונשו של המערער על 6 חודשי מאסר אותם ירצה המערער בעבודות שירות, בהתאם לחוות דעתו של הממונה על עבודות שירות מיום 26.10.2010. עונש המאסר על תנאי שנגזר על המערער בבית משפט קמא ייוותר על כנו.
המערער יתייצב בפני הממונה לריצוי עונשו ביום 1.11.11, בשעה 08:00.
מזכירות בית המשפט
תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים ולממונה על עבודות שירות ותוודא המצאתו לב"כ הצדדים ולממונה על עבודות שירות, באישור טלפוני.
ניתן היום, כ"ח אלול תשע"א, 27 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.