כב' השופט א' קיסרי:
בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט א' קפלן) בת.פ 16358-03-09, שלפיו הורשע המערער בעבירות של התקהלות אסורה, עבירה לפי סעיף 151 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ("
חוק העונשין"); התפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין; ובעבירה של ניסיון לתקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיפים 273+25 לחוק העונשין. בגין הרשעה זו הוטלו על המערער חמישה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי.
הערעור מופנה הן נגד ההרשעה והן נגד חומרת העונש.
האישום וההליך בבית משפט קמא :
האירועים המתוארים בכתב האישום התרחשו תוך כדי תהלוכה שהתקיימה ביום 24.3.09 באום אל פחם ושאורגנה על ידי פעילי הימין איתמר בן גביר וברוך מרזל, לציון חגיגות שנות השישים למדינת ישראל וכביטוי של נאמנות למדינה ("
התהלוכה"). כשהגיע כוח שוטרים שתפקידו היה לאבטח את התהלוכה החלה התקהלות שכללה, בין היתר, נאומים נגד התהלוכה, קריאות גנאי ויידוי אבנים לעבר השוטרים, במחאה על קיום התהלוכה ועל מתן ההיתר לה ("
ההתקהלות"). על פי כתב האישום, המערער היה בין המתקהלים שהתאספו על גג שלד של בניין (
"הבניין"), והוא יידה אבנים לעבר השוטרים שהיו במקום.
לאחר מעצרו, כפר המערער במיוחס לו וטען כי לא עשה דבר (ת/4). גרסתו, בקיצור הנדרש, היא שבדרכו ללימודים הבחין בכביש חסום ובהתקהלות של אנשים, ולכן עצר למספר דקות כדי לצפות במתרחש, ואחר עלה לגג הבניין כדי לצפות ממנו, ובעודו עומד שם הגיע שוטר שהודיע לו כי הוא עצור. לטענתו, הוא לא יידה אבנים ואף לא ראה אחרים עושים זאת.
בעדותו בבית המשפט העיד המערער כי אדם נוסף, רמי ג'בארין ("
ג'בארין"), היה עמו על גג הבניין, והוא אף הביאו להעיד, אם כי שמו לא עלה בחקירתו במשטרה.
בית משפט קמא דחה את גרסת המערער, ובהכרעת דין מפורטת ומנומקת קבע כי אשמתו של המערער בכל העבירות שיוחסו לו הוכחה מעבר לכל ספק סביר. הכרעת הדין הושתתה בעיקרה על זיהוי המערער על ידי השוטר ליאור שפירא ("
שפירא"), אשר זיהה את המערער כמי שנכח על גג הבניין ויידה ממנו אבנים יחד עם אחרים. בית המשפט לא מצא תימוכין לגרסת המערער, וכן קבע כי לג'בארין היה עניין בתוצאות המשפט וכי בעדותו, כמו גם בעדות המערער, נמצאו סתירות
בית משפט קמא בחן את התקיימות יסודות עבירת ההתקהלות האסורה לפי סעיף 151 לחוק העונשין ודחה, בין היתר, את טענת המערער כי "התקהלות" יכולה להיות רק במקום המיועד לקהל, ברשות הרבים. בית המשפט הגיע למסקנה כי הוכחה עבירת ההתקהלות האסורה הן לפי סעיף 151 לחוק העונשין, הן לפי סעיף 152 של החוק, ומאחר שההתקהלות הפרה את שלום הציבור הרי שהתקיימו גם יסודות עבירת ההתפרעות, כאמור בסעיף 152 לחוק העונשין.
בטרם נשמעו הטיעונים לעונש הגיש המערער לבית משפט קמא בקשה להגשת ראיות נוספות. המערער ביקש להתיר לו להגיש כראיה ארבעה תקליטורים המכילים צילומים שצולמו על ידי משטרת ישראל במהלך התהלוכה, וכן את כתבי האישום שהוגשו נגד אחרים בגין אותם אירועים. המערער טען כי בכל התקליטורים, הכוללים צילומי וידאו ותמונות דום (סטילס) רבים, לא נראה המערער מיידה אבנים, ומכך ביקש להסיק קיומו של ספק סביר באשמתו. עוד טען המערער כי אם בית המשפט יזכה אותו מעבירת ניסיון לתקוף שוטר, הרי שהוא היחיד בין העצורים שהוגש נגדו כתב אישום רק בעבירה של השתתפות בהתקהלות אסורה והתפרעות ללא כל עבירה נוספת, ומכך ביקש להסיק אכיפה סלקטיבית בעניינו. בהחלטה, שניתנה ביום 15.9.10, קבע בית משפט קמא כי הוא לא מצא שיש בראיות כדי לשנות את הכרעת הדין שניתנה בעניינ ו, ולפיכך נדחתה הבקשה להגשת ראיות נוספות. על החלטה זו אין בפנינו ערעור.
הערעור
עיקר טענות המערער הן טענות המתייחסות לממצאים עובדתיים ולקביעות מהימנות שבהכרעת דין. המערער טען כי בית משפט קמא טעה כשלא נענה לבקשת המערער לערוך ביקור במקום, ואם היה עושה כן היה מוצא באופן בלתי אמצעי כי גרסת שפירא אינה מהימנה ולא ניתן לבסס עליה הרשעה פלילית. באשר להרשעתו בעבירה של ניסיון לתקיפת שוטר טען המערער כי לא יידה אבנים וכי בכל הצילומים שצילמה המשטרה לא נראה המערער מיידה אבנים. המערער טוען כי הרשעתו התבססה רק על עדותו של שפירא שטפל עליו עלילת שווא. לדבריו, לא זו בלבד שלא יידה אבנים מגג הבניין, אלא שלא נזרקו ממנו אבנים כלל. באשר להרשעתו בעבירת התקהלות אסורה טען המערער כי לא היה יסוד להעמידו לדין. לטענתו, מאחר שהוא הזדמן למקום האירועים באופן מקרי והתעכב על הכביש דקות בודדות מחמת סקרנות, לא ניתן להרשיעו בעבירה של השתתפות בהתקהלות אסורה, כאמור בס' 151 לחוק העונשין. כמו כן, גם אם לאחר מכן עלה על גג הבניין ונשאר שם לפרק זמן ממושך, הרי שלצורך הרשעתו בעבירה, על ההתקהלות להיות במקום המיועד לקהל וגג בניין איננו כזה. עוד טוען המערער כי מאחר שכאמור לא ניתן להרשיעו בעבירה לפי ס' 151 לחוק העונשין, הרי שלא נתמלא יסוד ההתקהלות האסורה כאמור בסעיף 152 לחוק העונשין ויש לזכותו גם מעבירה זו.
באשר לעונש, המערער עותר לביטול המאסר בפועל. הוא טוען כי הוא אדם צעיר, סטודנט ללא עבר פלילי ובן למשפחה נורמטיבית. לדבריו, בעקבות מעצרו ביום 24.3.09 הוא נאלץ להפסיק את לימודיו ועד היום לא שב אליהם. כמו כן הוא טוען כי נגזר עליו עונש חמור מזה שהוטל על אחרים שהורשעו בעבירות דומות, וכי עליהם לא הוטל עונש מאסר בפועל.
ביום 26.1.11 התקיים דיון בערעור, שבו חזר המערער ופירט בהרחבה את טענותיו כאמור בהודעת הערעור. כמו כן, עוד בטרם גיבשנו עמדה לעניין הערעור, הורינו לשירות המבחן להגיש תסקיר בעניינו של המערער, ולממונה על עבודות שירות לחוות דעתו באשר להתאמתו לביצוע עבודות שירות.
דיון
דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.
כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. בית משפט יסטה מכלל זה "
רק במקרים חריגים בהם מסקנותיה של הערכאה הדיונית לא היו מעוגנות בחומר הראיות או במקרים בהם נראה כי הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה לסתירות מהותיות או לא ייחסה משקל לגורמים רלוונטיים" (ע"פ 10423/07
מדינת ישראל נ' שמשון סיטרין (טרם פורסם, 11.6.08) ("
עניין סיטרין")), וענייננו אינו נמנה עם מקרים אלו. הכרעת הדין מפורטת ומבוססת כהלכה, ולא מצאתי כי הממצאים שנקבעו על ידי בית משפט קמא מצדיקים התערבות בהחלטתו. בית משפט קמא ששמע את הראיות, מצא להעדיף את גרסת המשיבה על פני עדותם של המערער והעד מטעמו, ג'בארין. בית משפט קמא הצביע על סתירות שנמצאו בין עדותו של המערער במשטרה לבין גרסתו של ג'בארין, ומצא כי אלה מכרסמות באמינותו של ג'בארין וכי אין בעדותו כדי לסייע למערער.
בית משפט קמא, לאחר ששמע את גרסאות הצדדים ואת העדים מטעמם, דחה את הכחשותיו הגורפות של המערער ביחס ליידוי האבנים וקבע באופן ברור וחד משמעי כי המערער ביצע את המיוחס לו, וכך כתב בהכרעת הדין: "
אין ספק שהנאשם היה על הגג, אין ספק שהוא נצפה מתקהל עם כל האחרים על הגג, אין ספק שמהגג נזרקו אבנים, אין ספק שעל הגג לא היה מישהו אחר שלבוש כמו הנאשם, ואין ספק שהנאשם נצפה זורק אבנים לסירוגין". קביעות אלה של בית משפט קמא מקובלות עליי, ולא מצאתי כל עילה להתערב במסקנתו לאמץ את גרסת המשיבה שלפיה המערער זוהה כמי שיידה אבנים לעבר השוטרים.
טענת המערער כי בהעדר תיעוד צילומי שבו הוא נראה מיידה אבנים יש כדי לעורר ספק באשמתו, אינה יכולה להועיל לו. איני סבור כי מתפקידה של המשטרה לתעד ולצלם את כל המשתתפים באירועים חריגים בכל רגע נתון, ואני מסכים עם קביעת בית משפט קמא כי "
העדרה של תמונת סטילס המנציחה השלכת אבן, אין בה כדי להביא לזיכויו של הנאשם". נגד המערער עומדת עדותו של שפירא, שראה את המערער מיידה אבנים לעבר כוחות המשטרה, וכן עדותו של סנ"צ אפי פרטוק, אחד ממפקדי הכוחות שהיו בשטח, שתיאר כיצד הוא יחד עם שוטרים נוספים נפגעו מיידוי אבנים, ודי בעדויות אלה כדי לקשור את המערער לעבירות המיוחסות לו ולבסס את אשמתו מעל לכל ספק סביר.