השופט נ' סולברג:
1. ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ו' מרוז) בת"פ 29019-03-10 להרשיע את המערער ברשלנות, לפי סעיף 338(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).
עיקרי העובדות וההליכים
2. אסון נורא ארע ביום 12.6.2006, תאונת דרכים קטלנית בין רכבת ומכונית במפגש מסילת ברזל סמוך לבית-יהושע. חמישה בני אדם נהרגו ורבים נפצעו. כתב אישום הוגש נגד חמישה נאשמים: נהג המכונית, רכבת ישראל בע"מ, ושלושה נושאי תפקידים ברכבת, ביניהם המערער ששימש אז כסמנכ"ל חטיבת תנועה ותשתיות, והיה אחראי בין היתר לנושא תחזוקת מפגשי מסילה-דרך. בעקבות הליך גישור, הגיעו הצדדים (למעט נהג המכונית) להסדר טיעון לפיו תוקן כתב האישום באופן שהרכבת הורשעה בגרימת מותם ברשלנות של חמשת המנוחים ובפציעתם של רבים אחרים, והושת עליה הקנס המרבי על-פי החוק; שניים מנושאי התפקידים נמחקו מכתב האישום; לגבי המערער שונה כתב האישום ויוחסה לו עבירת רשלנות, בשל מעשיו ומחדליו. אלה פרטיהם: בהיותו סמנכ"ל ברכבת וראש חטיבת הפעלה ותחזוקת תשתיות לא דאג המערער לקיומם במידה הראויה של תהליכי חשיבה שמטרתם טיפול בטווח הקצר בתרחיש של מכשול במפגש. למרות תאונה קודמת ואירועי 'כמעט תאונה', לא דאג להפקת לקחים במידה ראויה שתביא לפתרון בטווח הקצר אשר ימנע לחלוטין תאונות בין רכבת לרכב בתרחיש של מכשול במפגש. למרות שנשא באחריות לתחזוקת מפגשי מסילה-דרך, ואף שהיה מודע לכך שהמפגשים הם מקום סיכון משמעותי לתאונה בין רכב לרכבת, לא דאג המערער במידה הראויה להוצאת נהלים ולהנחיות סדורות בנושא הסיכון הנובע ממכשול במפגש. אף שבוצע שינוי ארגוני במבנה החטיבה שבראשה עמד, ובפרט הקמת יחידת תחום דרכים והסדרי תנועה והקמת צוות תחזוקת מפגשים, לא דאג המערער לעדכון במידה הראויה של נהלי העבודה החלים על עובדי החטיבה. המערער הודה בעובדות הללו במסגרת הסדר הטיעון, שאליו צורף מסמך הסכמות, שבו נקבע כי התאונה ותוצאותיה אינן מיוחסות למערער; כי הוא עצמו יזם פעולות עוד לפני התאונה, ונקט בצעדים למניעת התרחשות תאונות; הביא לביטולם של 26 מפגשי מסילה-דרך; ביוזמתו הותקנו 10 מחסומים אוטומטיים חדשים במפגשים; דאג לביצוע שיפורים ותיקונים במפגשים שונים; גרם להפעלת אמצעי תקשורת למצבי חירום; ביצע מעקב אחרי ישום הלקחים מתאונות קודמות; ביוזמתו הוכנה תוכנית עבודה לשדרוג מפגשי מסילה-דרך, והועסקו יועצי תנועה מקצועיים בתחום זה.
3. בהסדר הטיעון הוסכם על עונש של 250 שעות שירות לתועלת הציבור, וסוגיית ההרשעה הושארה להכרעת בית המשפט המחוזי, על סמך תסקיר שירות המבחן וטיעוני הצדדים. בית המשפט המחוזי התלבט בסוגיה. מחד גיסא, המערער איש אשכולות, פעל ועשה רבות למען רכבת ישראל, אדם נורמטיבי, מוסרי וערכי. מאידך גיסא, וחרף העובדה שעבירת הרשלנות שבה הואשם המערער היא כללית, ואין זיקה בינה לבין האחריות לגרימת התאונה, הרי שלפי תפקידו רם-הדרג נשא המערער באחריות מוגברת. נסיבותיו האישיות, לפי קביעת בית המשפט המחוזי, נסוגות מפני שליחותו הציבורית. באשר לחששו של המערער לפגיעה בעתידו, אם יורשע, ציין בית המשפט המחוזי את התרשמותו כי מעמדו המקצועי של המערער מוצק, וכי ראשי מערך הרכבת מעריכים היטב את כישוריו, מעשיו ותרומתו. אין קלון בעבירת הרשלנות שבביצועה הודה, חזקה על מעסיקיו כי ידעו לכלכל את צעדיהם בתבונה ובאופן מאוזן כלפי המערער, ולראיה, שבמהלך השנים שחלפו מאז התאונה קודם המערער בתפקידיו, ללמדנו שמעסיקיו לא מצאו בו רבב. אמנם במכתב לקוני התריע מנכ"ל הרכבת כי אם יורשע המערער בדינו תאלץ הרכבת לבחון את המשך העסקתו, אך נחה דעתו של בית המשפט המחוזי כי הפגיעה בעתידו של המערער "אינה מוחשית וממשית". לפיכך, וחרף ההתרשמות החיובית של שירות המבחן, קבלת האחריות והבעת החרטה, החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער, משום שעניינו לא בא בגדר החריג המאפשר על-פי ההלכה הפסוקה להימנע מהרשעה כאשר אין יחס סביר בין חומרת העבירה לבין הנזק הצפוי מעצם ההרשעה.
עיקרי טענות המערער
4. הערעור נסב על עצם הרשעתו של המערער בלבד, כשלטענתו ממלאות נסיבות הפרשה אחר התנאים המיוחדים המצדיקים הימנעות מהרשעה. לדבריו, הרשעתו תוביל להפסקת עבודתו בתחום עיסוקו ומומחיותו היחיד - תחום הרכבות. קידומו פסק, סמכויותיו צומצמו, הקריירה המקצועית שלו בנסיגה, והרשעה צפויה לגרום לפגיעה אנושה בעתידו. נזק חמור זה אינו עומד ביחס סביר לעבירת הרשלנות שבביצועה הורשע, עבירה קלה, ברף הנמוך ביותר, מחמת כלליותה, ומבלי שנקבעו מהלכים קונקרטיים שהיה ראוי לנקוט בהם בנסיבות העניין. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי במשקל הנמוך שנתן לשיקולים התומכים באי-הרשעה, וביניהם: תרומתו המצויינת הרבה של המערער לרכבת ישראל ולציבור הנוסעים במשך עשרות שנים; ידע מקצועי; חזון; 'ראש גדול'; מסירות; הטמעת שיפורים מהפכניים; תרומה משמעותית להתפתחות של הרכבת ולצמיחת נתוני תנועת הנוסעים; הזמן הקצר - כחצי שנה - שבו מסור היה לאחריותו תחום מפגשי מסילה-דרך; תהליכי חשיבה שיזם המערער והפקת לקחים; עבירה ראשונה; העדר קשר סיבתי לתאונה; קבלת אחריות מלאה והבעת חרטה; שורת פעולותיו של המערער כמפורט במסמך ההסכמות הנ"ל. כמו כן, טען ב"כ המערער, כי לא ניתן בבית המשפט המחוזי די משקל לתסקיר שירות המבחן שתיאר את המערער כאדם חיובי, ערכי, צנוע, והמליץ לשקול להימנע מהרשעה. לסיכום: מחמת הדרגה הנמוכה של הרשלנות שלא גרמה לנזק, כהערכה לפעילותו הנמרצת של המערער לטובת הרכבת ולמען נוסעיה, על מנת שיוכל להוסיף לתרום מידיעותיו ומניסיונו, ובשל הנזק הרב שבעצם ההרשעה, מבקש המערער לבטל את הרשעתו בדין.
עיקרי טענות המשיבה
5. מנגד ציין ב"כ המשיבה כי המחלוקת היא נורמטיבית. לדבריו, התוצאה אולי קשה, אך הדרך סלולה וברורה. אין מדובר במצב דברים חריג ויוצא דופן, ולא בחוסר פרופורציה בין ההרשעה לבין התוצאה. ההרשעה לא שמורה לעבירות החמורות בלבד. ב"כ המשיבה עמד על שני צדי המשוואה. מחד גיסא: תפעול הרכבת כרוך בסיכון רב. גם מבלעדי אחריות לתאונה עצמה, עדיין רובצת אחריות כבדה על כתפי המערער, בשים לב לכך שמיליוני אנשים בשנה חוצים מפגשי מסילה-דרך. המערער הוא אכן בר-סמכא בתחום הרכבות, בעל ניסיון ורמה מקצועית גבוהה, אך גם הוא הודה בכשלונו, בכך שלא טיפל די הצורך במניעת תאונות בטווח הקצר בסוגי מפגשי מסילה-דרך דוגמת זה שבבית-יהושע. המערער היה מודע לסיכונים, הודה שניתן היה לנקוט באמצעים שונים לצורך התראה. המערער לא קפא על שמריו, אך לא עשה די. יש חשיבות רבה למסר הציבורי לגבי אחריותם של נושאי משרה בכירים. מסר חברתי של הימנעות מהרשעה עלול להביא לקלות ראש, מקום בו יש צורך בנשיאה באחריות. מאידך גיסא: כל הליך פלילי פוגע בנאשם, פגיעה מסוגים שונים. אין די בפגיעה קשה בפרנסה, על מנת להימנע מהרשעה. כל נהג הסעות, שפרנסתו בכך, יכול להיתקל בסיטואציה דומה. יש צורך בחוסר פרופורציה ובזיקה להרשעה עצמה, כדי לבוא בגדרו של החריג המאפשר הימנעות מהרשעה. הפיחות במעמדו של המערער החל לאחר התאונה והמשיך במהלך החקירה והמשפט, בלי קשר להרשעה, וכשמידת אחריותו לתאונה כלל לא הייתה ברורה. ברכבת נעשו שינויים שונים, מנכ"לים וסמנכ"לים התחלפו, ואין לקשור את הפיחות במעמדו המקצועי של המערער דווקא עם הרשעתו. מכל מקום, גם אילו בוטלה ההרשעה, לא היה בכך כדי לגרוע מהודאתו במעשים ובמחדלים. בתמצית: אין מדובר במצב דברים חריג ויוצא דופן של חוסר פרופורציה בין ההרשעה לבין פעלה, הנשיאה באחריות מחייבת הרשעה, ואין הצדקה להימנע ממנה.
דיון והכרעה
6. ככלל, הוכחת אשמתו של אדם, מחייבת את הרשעתו בדין. זהו פועל יוצא הכרחי וטבעי, ביטוי משפטי להפרת נורמה בדין הפלילי, על מנת להבטיח את תכליותיו. זוהי הדרך לציין את הפסול שבמעשה, להרתיע את היחיד ואת הרבים לשם מניעת הישנותו, ולעשות למען אכיפה אחידה ושוויונית (ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (31.12.2007) (להלן: עניין לאופר) ושם אסמכתאות נוספות).
7. יחד עם זאת, מכיר הדין (סעיף 71א(ב) לחוק וההלכה הפסוקה) במצבים מיוחדים ויוצאי דופן אשר מצדיקים הימנעות מהרשעה, וזאת כאשר נוצר יחס שאינו מידתי בין הפגיעה הצפויה לנאשם אם יורשע, לבין מעשה העבירה שביצע: "הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים" (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 342 (1997)). בפסיקת בית משפט זה נמנו שיקולים ונקבעו מבחני-משנה על מנת להדריך ולכוון את שיקול הדעת אם ראוי להימנע מהרשעת אדם שאשמתו הוכחה. מחד גיסא, שיקולי שיקום המתמקדים בנסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם, כגון: עברו הפלילי והסבירות כי ישוב ויעבור עבירות; האם העבירה מלמדת על דפוס התנהגות כרוני של הנאשם או שמדובר בהתנהגות מקרית ויחידה; נסיבות ביצוע העבירה; מעמדו ותפקידו של הנאשם, והקשר בין העבירה לבין אלה; השפעת ההרשעה על עיסוקו המקצועי; יחסו של הנאשם כלפי העבירה, קרי, האם לקח אחריות והתחרט על ביצועה; משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם; גילו, מצבו האישי והבריאותי ועוד. מאידך גיסא, ניצבים שיקולים שבאינטרס הציבור, כגון: טיב העבירה וחומרתה; מידת פגיעתה באחרים; הרציונאל שבבסיס הכלל המחייב הרשעה; המסר החברתי ועוד (הלכת כתב, עמוד 344; עניין לאופר, פסקאות 9-11). הנטל הוא על הנאשם המבקש להימנע מהרשעתו לשכנע כי מן הראוי לחרוג בעניינו מדרך הכלל, וכי שיקולי השיקום האינדיבידואליים גוברים במידה רבה על שיקולי האינטרס הציבורי (ע"פ 7211/04 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 7 (13.3.2006)).
8. אמר בית המשפט המחוזי וראוי לחזור ולומר: המערער הוא אדם נורמטיבי, ערכי, מקצועי, מסור. ידיו רב לו בתחום הרכבת - ידע וניסיון, רצון ויכולת. תרומתו עד כה רבה מאד, ועוד נתכנו לו עלילות. עבירת הרשלנות שהמערער הודה בביצועה, איננה מן החמורות. כמה וכמה משיקולי הלכת כתב הנ"ל, עומדים לימינו, אך לא כולם. עקב אכילס בערעורו של המערער, הוא כי לא עמד בנטל לשכנע כי עצם הרשעתו היא אשר תוביל לפגיעה ממשית בפרנסתו ובתחום עיסוקו הייחודי. ברור שבכל הרשעה יש פוטנציאל לפגיעה במידה כזו או אחרת בפרנסתו של אדם ובמשלח-ידו. אכן, במכתב מאת מנכ"ל הרכבת הודע כי יהיה צורך לבחון את המשך העסקתו של המערער במידה ויורשע. ברם, בית המשפט המחוזי התרשם כי מעמדו המקצועי של המערער ברכבת מוצק, וזאת על יסוד הערכת ההנהלה את כישוריו ואת תרומתו לאורך השנים. נחה דעתו של בית המשפט המחוזי כי הפגיעה בעתידו של המערער אינה מוחשית ולא ממשית, ובית המשפט נתן כמה וכמה סימנים בהערכתו-זו. אינני רואה סיבה להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי, בהערכתו ובמסקנתו.
9. אכן חל פיחות מסויים במעמדו המקצועי של המערער ברכבת, אך זאת עוד שנים לפני הרשעתו, ואין לדעת אם זהו פועל יוצא מן החקירה והמשפט, או מחילופים בהנהלת הרכבת, ושינויים ארגוניים מקובלים. במהלך השנים הללו, הוחלפו גם נושאי תפקידים אחרים בדרגתו של המערער ברכבת, בלי קשר לאותה תאונה ותוצאות חקירתה. זוהי דרכו של עולם. יהא הדבר כאשר יהא, דומה מכל מקום כי לא עצם ההרשעה בעוכריו של המערער, אלא הרשלנות שבה הודה. מן הראוי לזכור ולהזכיר כי אין בביטול ההרשעה כדי לבטל את המעשים ואת המחדלים שיוחסו למערער, ושלגביהם לקח אחריות. עד היום הזה, חרף הרשעתו, לא פוטר המערער, והוא מתמיד בעבודתו ברכבת, אמנם לא בתפקיד בכיר כבעבר. לא שוכנעתי אפוא בקיומו של חשש לפגיעה ממשית בפרנסתו של המערער, ומכל מקום, ובזאת העיקר, גם אילו הוכח חשש זה, הוא נובע ממעשה העבירה, ואינו נובע מעצם ההרשעה.
10. למקרא הפרק המיוחס למערער בכתב האישום, וכן גם מסמך ההסכמות, דומני כי היטיבו ב"כ הצדדים כאשר דיברו, וניסחו באופן שקול ומדוד את המעשים ואת המחדלים, על צד החיוב ועל צד השלילה. הימנעות מהרשעה, דומני, מפרה את האיזון העדין, המחוייב. אכן, נדרש מסר החלטי של קבלת אחריות, כלפי המערער וכלפי אחרים שכמותו. אינני רואה לקבוע כלל גורף לפיו כל אימת שמדובר בעובד ציבור בכיר לא ניתן יהיה להימנע מהרשעה, אך בכל אופן - התפקיד מחייב, האחריות בנושאי בטיחות היא רבה, בחיי אדם עסקינן (גם במנותק מן התאונה בבית יהושע) (השוו: רע"פ 6403/05 אטיאס נ' מדינת ישראל (19.7.2005); ת"פ (ת"א) 40332/05 מדינת ישראל נ' לאופר, פסקה 17 (19.10.2006)). ודוק: כלל וכלל אין מדובר באדישות פושעת מצדו של המערער, אך היה ברשלנותו "כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו לחבלה" (סעיף 338(א)(4) לחוק העונשין). מבלעדי ההרשעה, יכולה להיוותר עמימות, ויהיה בכך כדי להחטיא את המטרה. כאמור, הנשיאה באחריות, במבט צופה פני עבר ועתיד, מחייבת הרשעה.
11. כדרך שעשה בית המשפט המחוזי עשינו גם אנו, התלבטנו רבות בשאלה העומדת על הפרק, מודעים לכתם הפלילי שבעצם ההרשעה, אך מסקנתנו כמסקנת בית המשפט המחוזי כי אין הצדקה להימנע מהרשעה. במקביל, יוסיפו לעמוד לו, למערער, זכויותיו, והן רבות וטובות.
12. על יסוד האמור לעיל, אציע לחברי לדחות את הערעור.