השופט א' שהם:
1. ערעור על הכרעת הדין, מיום 15/03/2011, וגזר הדין, מיום 21/06/2011 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' צלקובניק), לפיהם הורשע המערער בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין), ונגזרו עליו 11 שנות מאסר, מתוכן 9 שנות מאסר בפועל והיתרה מותנית לשלוש שנים מתום המאסר. בנוסף, חוייב המערער בתשלום פיצויים לשלושת ילדיו של המנוח בסך של 60,000 ש"ח.
עובדות כתב האישום
2. המנוח פיוטר גויכמן ז"ל יליד 1941 (להלן: המנוח) התגורר ברח' חן 50/3 בערד ועסק כחלפן כספים. המנוח והמערער הכירו זה את זה כבר לפני עלייתם ארצה בשנות התשעים, מטשקנט. ביום 26/06/2006, הגיע המערער לערד מבת ים (מקום מגוריו) לבקר את הוריו בערד. המערער הלך לדירת המנוח, וישב עמו בסלון הדירה. בשלב מסוים, פרץ ויכוח בין המערער לבין המנוח. תוך כדי הויכוח הכה המערער את המנוח בראשו באמצעות בקבוק, ופצע את המנוח, תוך שימוש בשברי הבקבוק שנותרו לאחר שהבקבוק התנפץ, וזאת בכוונה לגרום למנוח חבלה חמורה, כאשר גם המנוח הכה את המערער. תוך כדי הקטטה לקה המנוח בליבו ומת במקום. המכות שהמערער הכה את המנוח, והפצעים שהמערער גרם בגופו, החישו את מותו של המנוח במנגנון של הלם אמוציונאלי, על רקע מחלת לב כרונית שהייתה למנוח. בנסיבות הנ"ל גרם המערער במעשה אסור למותו של המנוח.
תגובת המערער לכתב האישום
3. במענה לכתב האישום, הודה המערער כי הגיע לדירת המנוח. המערער כפר בהכאת המנוח, בגרימת החבלות ובגרימת המוות, ועפ"י גרסתו, אותה השמיע בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט, הוא הגיע לדירת המנוח, לצורך החלפת דולרים שהיו ברשותו, ולפתע הגיע אדם שלישי אשר לא היה מוכר למערער, ושהמנוח כינהו "מישה". לפתע החל "מישה" להכות את המנוח בראשו באמצעות בקבוק יין, ובנוסף חבט במכת יד, בעוצמה רבה, במצחו של המערער, אשר התמוטט ואיבד את הכרתו. ההגנה טענה כי אותו "מישה" הינו, ככל הנראה, אדם בשם מיכאל שפירא, ששמו עלה בידיעות מודיעיניות במשטרה, לאחר מותו של המנוח.
הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי
4. בית משפט קמא בחן את גרסת המערער, ולאחר שמיעת הראיות הגיע למסקנה, כי לא זו בלבד שאין מתעורר ספק כי לא היתה מעורבות כלשהי של אדם בשם מיכאל שפירא, הנזכר בידיעות מודיעיניות, בתקיפת המנוח, אלא שהוכח פוזיטיבית, כי לא היתה לו כל מעורבות באותה תקיפה. זאת, ממספר טעמים: עדות שכנתו של המנוח (הנתמכת בחלקה בעדות בעלה); הממצאים שהתגלו לאחר מכן בדירת המנוח המעידים, כי בהתרחשויות בדירה היו מעורבים רק המנוח והמערער; לא נמצאה, דגימת DNA של אדם שלישי בממצאי בדיקות המעבדה של המוצגים השונים, אשר נלקחו מזירת האירוע. לפיכך, נקבע על-ידי בית משפט קמא, כי הראיות הנסיבתיות שתוארו, מצביעות על כך שהמערער והמנוח התעמתו ביניהם, באירוע אלים, שבסופו קיפד המנוח את חייו. בית משפט קמא דחה את גרסת המערער, לפיה נמלט האדם השלישי מגג הבית או מחלונות הדירה, לפני הגעת המשטרה, בקובעו, כי הטענה נטולת סבירות ואינה מעשית. לסיכום קבע בית משפט קמא בזו הלשון:
"הראיות הנסיבתיות האיתנות העומדות נגד הנאשם, והקושרות אותו לתקיפת המנוח, מתחזקות נוכח חוסר מהימנותו של הנאשם והפירכות העולות מעדותו, ויש בהן כדי לשלול את גרסת הנאשם לגבי מעורבות אדם שלישי באירוע האלים, תהא אשר תהא זהותו. גרסה זו, יציר דמיונו של הנאשם, נעדרת כל בסיס ראייתי, לבד מדברי הנאשם בעניין זה; תכליתה אחת, והיא נועדה באופן שקרי, להרחיק את הנאשם ממעורבות בביצוע תקיפת המנוח.
השתלשלות האירועים המדויקת בדירה אינה ידועה, נוכח קו ההגנה בו נקט הנאשם. עם זאת, מארג הראיות הנסיבתיות הקיים, גם אם קיימים בו 'חורים שחורים' ביחס לאפשרות לקביעת ממצאי עובדה מלאים, מוביל למסקנה אחת, כי הפצעים הקשים שנתגלו על גופו של המנוח נגרמו על ידי הנאשם, שהכה את המנוח באמצעות חפצים חדים וקהים. הנאשם עצמו אישר, כי המנוח היה קורבן לאלימות קשה, של הטחת בקבוק בעוצמה בראשו, באופן המתיישב עם מקצת החבלות שנמצאו בראשו ובפניו. הנאשם אף אישר כי היה במגע פיזי עם המנוח, עובר למותו, עד שבגדיו מלאו דם, ואולם טענתו כי מדובר במגע תמים, שלא אגב אלימות, אינה יכולה להתקבל. הנאשם הוא שהכה את המנוח, ולא אלמוני כפי שטען"
5. לעניין הקשר הסיבתי העובדתי, קבע בית משפט קמא, כי עפ"י הראיות שהובאו, המנוח מצא את מותו עקב מעשיו האלימים של המערער. החבלות הקשות שגרם המערער למנוח, יצרו מצב של דחק נפשי אצל המנוח, והביאו למותו עקב כשל לב, על רקע מחלת הלב ממנה סבל המנוח. הכרעה זו התבססה הן על חוות דעתו של ד"ר זייצב, המומחה מטעם התביעה, והן על הנסיבות המלמדות, כי המנוח הותקף בצורה קשה, ברוטאלית ומפתיעה בביתו שלו, על-ידי המערער, אשר לו עדיפות כוחנית ברורה על המנוח. למכות ולחבלות שנגרמו למנוח היה משקל מכריע בתהליך הסטרס שהביא למותו.
6. באשר ליסוד הנפשי, קבע בית משפט קמא, כי תקיפה ברוטאלית של אדם קשיש, בן 65 שנים, שהסבה לו חבלות קשות באזורי גוף רגישים, על ידי המערער, שהינו אדם בעל מבנה גוף חסון, הצעיר מהמנוח בחמש עשרה שנה, הינה בבחינת "התנהגות פוגענית מהסוג שיש בו באופן אובייקטיבי כדי לגרום למות הקורבן". חזקה על המערער, כי הייתה לו מודעות לאפשרות גרימת תוצאה קטלנית, נוכח התוצאה הטבעית העולה ממעשה תקיפה, המתבצע, בנסיבות אלה, ובהיות המערער מודע למלוא הנסיבות העובדתיות של מעשהו. זאת בעיקר, נוכח דחיית גרסת המערער, העשויה לסתור את ידיעת פרטי המעשה, ואת המודעות לתוצאותיו האפשריות. לעניין זה קבע בית המשפט קמא כי:
"הכאת המנוח, אדם מבוגר, בדירתו, באמצעות בקבוק ושברי זכוכית, תוך הסבת חבלות קשות לאברי גוף רגישים, הינן נסיבות המלמדות לכאורה, כי הנאשם היה שווה נפש לאפשרות כי מעשיו עלולים להביא להמתת המנוח".
אמנם המערער לא היה מודע למחלת הלב ממנה סבל המנוח, אשר הביאה ישירות למותו, עם זאת היה המערער מודע לגילו המתקדם של המנוח, והאפשרות כי המנוח עלול לקפד את חייו עקב מחלה המקננת בו, בעקבות החבלות הקשות שנגרמו לו על ידי המערער, לא הייתה מחוץ לגדר ציפייתו של המערער, באין ראיה אחרת לסתור הנחה מסתברת זאת.
7. לאור האמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה, לפיה קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, בין מעשה התקיפה הקשה שביצע המערער, לבין מותו של המנוח, ואף הוכח היסוד הנפשי שבעבירת ההריגה. בנסיבות אלה, החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירת ההריגה, אשר יוחסה לו בכתב האישום.
הערעור על ההרשעה
8. בערעורו, זנח המערער את טענותיו העובדתיות, בנוגע לקיומו של אדם שלישי בדירת המנוח, והעלה ארבע טענות מרכזיות כנגד קביעותיו של בית משפט קמא בהכרעת הדין, כפי שיפורט להלן:
א. לא הוכח ברמה הנדרשת בפלילים קשר סיבתי בין מעשיו של המערער לבין מותו של המנוח, שכן להתנהגותו של המערער לא הייתה תרומה הכרחית להתרחשות התוצאה הקטלנית. ד"ר זייצב ביסס את חוות דעתו על 3 הנחות: הראשונה, כי המנוח מת כתוצאה מכשל לב; השנייה, כי כשל הלב נגרם כתוצאה מהלם אמוציונאלי שנגרם למנוח; השלישית, כי ההלם האמוציונאלי שחווה המנוח נגרם כתוצאה מהמכות שספג המנוח מהמערער. לטענת המערער, אף לא אחת משלוש ההנחות הוכחה מעבר לכל ספק סביר, ומכאן שהכרעת הדין הינה שגויה. ד"ר קוגל, המומחה מטעם ההגנה, בחוות דעתו ובעדותו, לא הסתפק בהעלאת טענה אודות העדר הוכחה או ביסוס רפואי לתזה של ד"ר זייצב, אלא שהוא הציג אפשרויות נוספות באשר לסיבות שהביאו למותו של המנוח, המבוססות ומעוגנות בנתונים ובמסמכים. לטענת המערער, יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר קוגל על פני חוות דעתו של ד"ר זייצב, ולקבוע כי בנסיבות המקרה, בהן המנוח חולה, הן במחלת לב קשה והן במחלת ריאות קשה ומחלות נוספות, כאשר במסגרת הקטטה גם המנוח היכה את המערער, לא ניתן לקבוע מעבר לספק הסביר מה גרם למותו של המנוח, ומה היה המנגנון שהוביל למוות זה. לפיכך, טען המערער, כי קביעת בית משפט קמא, לפיה המכות, אשר היכה המערער את המנוח, היוו משקל מכריע בגרימת ההלם האמוציונאלי, הינה קביעה שגויה.
ב. שגה בית משפט קמא בקובעו, כי הוכח היסוד הנפשי של המערער, שכן המערער לא היה מודע למצבו הרפואי של המנוח. לטענת המערער, בשים לב לכך שהמכות שהכה המערער את המנוח לא היה בהן, כשלעצמן, פוטנציאל מסכן חיים, ובשים לב למנגנון המוות החריג והייחודי, שבסופו של דבר הוביל למותו, קרי: הלם אמוציונאלי על רקע מחלת לב, אזיי יש הכרח כי המערער יהיה מודע להיות המנוח חולה לב. לצורך הוכחת היסוד הנפשי היה על בית המשפט להשתכנע, מעבר לספק סביר, כי המערער היה שווה נפש לאפשרות כי המנוח ימות כתוצאה ממכותיו. ואולם, במקרה דנן, קביעתו של בית משפט קמא, לפיה "הכאת המנוח, אדם מבוגר, בדירתו, באמצעות בקבוק ושברי זכוכית, תוך הסבת חבלות קשות לאברי גוף רגישים, הינן נסיבות המלמדות לכאורה, כי הנאשם היה שווה נפש לאפשרות כי מעשיו עלולים להביא להמתת המנוח" אינה מגעת לכדי הרמה הנדרשת להוכחת היסוד הנפשי. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, כי המערער היה מודע לאפשרות, כי במנוח מקננת מחלה, אשר עלולה להוביל למותו בעקבות ספיגת חבלות קשות.