השופט א' שהם:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בת"פ 38095-05-11 (כב' השופט צ' גורפינקל), מיום 15.4.2012, במסגרתו הורשעו המערער, וכן נאשם נוסף, בעבירה של סחיטה באיומים (ריבוי עבירות), לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), לאחר שמיעת ראיות בעניינם. ביום 10.06.2012, נגזרו על המערער ששה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות; שנת מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של סחיטה בכוח או באיומים; ארבעה חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של אלימות או איומים; וקנס בסך 10,000 ש"ח או 45 ימי מאסר תמורתו.
כתב האישום
2. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, העניקה חברת "מוקד דלתא שמירה ושירותים בע"מ" (להלן: חברת השמירה), אשר בבעלות המערער, שירותי שמירה למחסן חברת "חרש קרמיקה בע"מ" (להלן: החברה). החברה מצויה בבעלות יעקב חרש (להלן: יעקב), כאשר בנו, אסף חרש (להלן: המתלונן) משמש כמנכ"ל החברה.
ביום 3.11.2010 או בסמוך לכך, ולאחר שהתברר כי אחד מהשומרים בחברה, בשם בדרי דויטאשוילי (להלן: בדרי) גנב סחורה מהמחסן, פנו יעקב והמתלונן למערער והודיעו כי בכוונתם להפסיק את ההתקשרות עם חברת השמירה. בתגובה, איים המערער על יעקב והמתלונן בפגיעה שלא כדין בגופו של בדרי, באומרו "כי אם יאבד את פרנסתו ידאג כי יאנסו את בדרי עוד הלילה וימצאו אותו הרוג איפשהו", והכל במטרה להניאם מלהפסיק את ההתקשרות עמו. כתוצאה מהאיומים, אמר יעקב למערער, כי אם לא יפגע בבדרי, החברה תמשיך את ההתקשרות עם חברת השמירה. בהמשך, הוסיף המערער ואיים על המתלונן שלא כדין באומרו "אם הוא [המערער- א.ש.] לא ישמור אף אחד לא ישמור ואם יביאו שומרים אחרים יאנסו אותם בלילה". המערער הוסיף ואמר "כי עבד בשירות הבטחון הכללי ושלא יודעים כמה כוח יש לו ושהוא לא עוזב את המתחם בשום מחיר ובתמורה לכך הוא לא יאנוס את בדרי ויהרוג אותו" וכל זאת, תוך שהוא מצביע לעבר תא המטען של רכבו ואומר "יש שם רובים שעדיין חמים מהפעילות שהייתה בערב". מאחר שהמתלונן חשש מהמערער ויעקב, אביו, חשש לחייו של בדרי, החליטו השניים שלא להפסיק את ההתקשרות עם חברת השמירה, ולאפשר לה להמשיך ולשמור על המחסן. התרחשויות אלו יכונו להלן "האירוע הראשון".
ביום 15.3.2011 או בסמוך לכך, ולאחר שהבחין המתלונן כי קיימים חוסרים נוספים במלאי הסחורה במחסן, הוא דרש פעם נוספת מהמערער לסיים את ההתקשרות עם חברת השמירה שבבעלותו. בתגובה, איים המערער על המתלונן שלא כדין באומרו, באופן דומה לאמירותיו הקודמות, כי "אם הוא לא ישמור אף אחד לא ישמור ואם נביא שומרים אחרים יאנסו אותם בלילה ויהרגו אותם", וזאת במטרה להניאו מלסיים את ההתקשרות עם חברתו. בשל חששו של המתלונן מהמערער ולאור איומיו אלה, החליט המתלונן לאפשר לחברת השמירה להמשיך ולשמור על המחסן. עוד צויין בכתב האישום, כי במהלך השבועות שלאחר מכן, סרב המערער לדרישה להפסיק את ההתקשרות עם החברה. ההתרחשויות המתוארות לעיל יכונו "האירוע השני".
3. במסגרת כתב האישום נטען עוד, כי לאחר הנסיון הכושל להפסיק את עבודתו של המערער, הוא הגיע למשרדו של המתלונן, מספר פעמים, ודרש ממנו סכום של 50,000 ש"ח כהלוואה, תוך שהוא חוזר ומאיים על המתלונן שלא כדין, באומרו "אם אני לא אשמור אם מישהו אחר ישמור אזיין אותו בתחת". יצויין, כבר עתה, כי במהלך הדיון בפני בית משפט קמא חזרה בה המשיבה מטענתה, כי בקשותיו החוזרות והנשנות של המערער לקבלת ההלוואה, מגבשות עבירה של סחיטה באיומים.
4. בהמשך כתב האישום, מתוארים מעשים המיוחסים לנאשם הנוסף בלבד, בגינם הוא הורשע, כאמור, בעבירה של סחיטה מאיומים (ריבוי עבירות), וכן בשתי עבירות של גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 לחוק העונשין, עבירות שבוצעו על ידו בחודש מאי 2011. הנאשם הנוסף ערער על הרשעתו ועל גזר דינו לבית משפט זה, וערעורו נדחה (ע"פ 5145/12 אבו זיאד נ' מדינת ישראל (28.1.2013)).
הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי
5. בית המשפט המחוזי הדגיש בהכרעת הדין, כי התרשם לחיוב מעדותם המהימנה של המתלונן ואביו, יעקב, הן משום שהמתלונן חזר בעדותו על הביטויים הספציפיים שהשמיע באוזניו המערער, והן משום שהוא לא ניסה, כמו גם אביו, להפריז ולהחמיר בתיאור מעשיו של המערער. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי למתלונן ולאביו לא היה כל מניע להעליל עלילת שווא על המערער, וכי עדותם נתמכה גם בהודעתו של החוקר הפרטי, ששירותיו נשכרו בעקבות מעשה הגניבה, וכן בהודעתו של ויקטור, מנהל הכספים של החברה. בשונה מהרושם שהותירו עדויותיהם של המתלונן ואביו, לא מצא בית משפט קמא ליתן אמון בעדותו של המערער, אשר הכחיש את המיוחס לו, אם בשל פירכות שהתגלו בגירסתו, ואם משום שההסברים החלופיים שסיפק לאירועי כתב האישום, לרבות לגבי הכוונה לפטרו, לא נתמכו בראיות נוספות.
6. לאור העדויות שנשמעו בפניו, קבע בית המשפט המחוזי, כי אף אם לא נאמר למערער, במסגרת האירוע הראשון, כי החברה מתכוונת לפטרו, היה ברור לשני הצדדים כי עקב מעשה הגניבה של בדרי, הקשר העסקי ביניהם ייפסק. עוד נקבע בהכרעת הדין, כי המערער ואביו המשיכו בהעסקתו של המערער, בשל האיומים שהשמיע על חייו של בדרי ועל שלומם של שומרים פוטנציאליים חלופיים, החל מהמועד בו נתוודע המערער לראיות אודות הגניבה, והכל כמפורט באירוע הראשון לכתב האישום. אשר לפרטי האירוע השני, קבע בית משפט קמא, כי למרות שהמתלונן ניסה לפטר את המערער, סירב האחרון להשלים עם ההחלטה, וחזר על איומיו באוזני המתלונן, במטרה שזה ימשיך להעסיקו. בעקבות איומים אלו, המשיך המערער לעבוד במקום מספר חודשים נוספים, על אף ההחלטה לפטרו. בית המשפט המחוזי הבהיר עוד, כי ההתרברבות של המערער בדבר קשריו עם שירות הבטחון הכללי והצבעתו על הרובים "החמים" בתא המטען של רכבו, מהווים חלק מהאיום כלפי המתלונן ואביו באירוע הראשון, וכלפי המתלונן באירוע השני.
במסגרת הכרעת הדין נדחו טענותיו של המערער, לפיהן הכוונה לפטרו נבעה מצרכי התייעלות של החברה, וכי המתלונן ואביו המשיכו בשכירת שירותיו, משום שהמערער ניאות להוזיל את עלותם. לבסוף, ובמישור היסוד הנפשי של העבירה, קבע בית משפט קמא, כי בעת השמעת האיומים באוזני המתלונן ואביו, התכוון המערער להניא אותם מלפטרו.
לאור זאת, הרשיע בית משפט קמא את המערער בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
גזר דינו של בית המשפט המחוזי
7. במסגרת גזר הדין, וטרם שנקבע עונשו של המערער, קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לדחות את בקשת סנגורו של המערער לבטל את הרשעתו של מרשו ולקבל בעניינו תסקיר מבחן. הובהר לעניין זה, כי הכחשת המערער את השמעת האיומים כלפי המתלונן, מצביעה על אי לקיחת אחריות על המעשים שביצע, ובנסיבות אלו, אין שירות המבחן יכול ליתן כל המלצה, לרבות בדבר ביטול הרשעתו של המערער.
8. בבואו לגזור את דינו של המערער, שקל בית המשפט המחוזי את חומרת העבירות שביצע המערער, אשר יש בהן "משום הטלת אימה על הנסחט ופגיעה בציבור", עבירות המצדיקות הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל. מנגד, נתן בית המשפט את דעתו לעובדת היותו של המערער אב לארבעה ילדים, נעדר עבר פלילי, לוחם משמר הגבול במסגרת שירותו הצבאי, ובהמשך מתנדב במשמר הגבול. עוד ניתן משקל לאפשרות, כי המערער, אשר החזיק ברשיון לשאת נשק ולהפעלת חברת השמירה, יאבד את מטה לחמו, בעקבות הרשעתו בדין. באיזון בין השיקולים השונים קבע משפט קמא, כי ניתן יהיה להשיג את "מטרת הענישה וההרתעה" באמצעות השתת עונש מאסר שלא מאחורי סורג ובריח. לאור זאת, הוטלו על המערער העונשים המפורטים בפסקה 1 לעיל.
9. יצויין, כי ביום 19.7.2012 עיכב בית משפט זה את ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות, עד להכרעה בערעור שהגיש המערער.
הערעור על הכרעת הדין ולחלופין על חומרת עונשו של המערער
10. בערעור על הכרעת הדין, הצביע בא כוחו של המערער, עו"ד גיל גבאי, אשר החליף את אביו עו"ד יעקב גבאי ז"ל, אשר ייצג את המערער בפני הערכאה קמא, על סתירות מהותיות שנפלו בגרסתו של המתלונן בעיקר בשאלה אם הוא הבהיר למערער, כי החברה מתכוונת להפסיק את עבודתו, וכן בשאלה האם המערער השמיע דברי איום ובאוזני איזה גורם. בא כוח המערער טען, כי לנוכח הסתירות האמורות, ובהעדר עדויות אחרות, התומכות בגרסתו של המתלונן, יש לקבוע כי נפלה טעות מהותית בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט, דבר המחייב את זיכויו של מרשו. בא כוח המערער לא הכחיש כי במסגרת האירוע הראשון, אמר המערער דברים קשים, ואולם הוא הדגיש כי הם הופנו כלפי בדרי, ובכל אופן לא נלוותה אליהם כל כוונה לפגוע בעובד כלשהו, או לאיים על המתלונן ואביו בפגיעה בו. באשר לאירוע השני, הובהר, כי המתלונן לא ביקש מהמערער מפורשות לעזוב את החברה, אלא שוחח איתו אודות הכוונה להתייעל, ועוד נטען, כי ממילא, להבנתו של המערער, רק אבי המתלונן, יעקב, היה מוסמך לקבל ההחלטות בנושא זה. בפועל, המערער סיים את עבודתו בחברה בתחילת חודש מאי 2011, בהתאם לחוזה העסקתו, וכפי שהורה על כך יעקב. המערער הכחיש, כי הצהיר על קיומם של נשקים "חמים" ברכבו, בציינו כי גם אם כך היה, אין מדובר באיום, לנוכח היותו בעל חברת שמירה, המחוייב בהחזקת מספר נשקים. באופן דומה, נטען, כי התרברבות המערער בדבר קשריו עם שירות הבטחון, ככל שהיתה כזו, אינה מהווה איום.