השופטת ד' ברק-ארז:
1. לא ארץ חדשה היא ארצנו, וכמעט כל פיסת קרקע בה חושפת טפח של היסטוריה ומכסה טפחיים ממנה. תנאים אלה יוצרים "גן עדן" לפעילות ארכיאולוגית, מחד גיסא, אך גם סכנה רבה לאובדנם של אוצרות קדומים, מאידך גיסא. מקדמת דנא, גילוי מכמני העבר היה תולדה של שילוב בין פעילות מסודרת של חפירות מדעיות ואיסוף של ממצאים לטובת הציבור כולו לבין פעילות של אנשים פרטיים שחפצו ליהנות מאותן תגליות או שאלה נקרו בדרכם. בהדרגה, גברה ההכרה בכך שאת הממצאים יש לנצור לטובת הציבור בכללותו. בישראל, המסגרת המרכזית המסדירה פעילות זו קבועה כיום בחוק העתיקות, התשל"ח-1978 (להלן: חוק העתיקות). חרף זאת, תשוקת האספנות והפעילות הפרטית בתחום - בחלקה מותרת, ובחלקה אסורה - לא שככו כליל. לרקעו של מתח זה בין הציבורי לבין הפרטי התנהל ההליך המורכב שממנו נולד הערעור שבפנינו, אשר כשלעצמו, נוגע אך במקצת מן השאלות כבדות המשקל שנדונו בפני בית המשפט קמא.
רקע עובדתי וכתב האישום בחלקיו הרלוונטיים
2. המערער שבפנינו, עודד גולן (להלן: גולן או המערער), הוא אספן עתיקות מזה עשרות שנים. ביום 29.12.2004 הוגש נגדו (יחד עם ארבעה נאשמים נוספים) כתב אישום המונה שמונה-עשר אישומים, שהתייחס למסכת נרחבת של עבירות הקשורות בפעילות בתחום העתיקות - זיוף עתיקות ומכירתן או ניסיונות למכירתן; סחר בעתיקות ללא היתר, החזקת רכוש החשוד כגנוב, וכן עבירות "נלוות" של שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה. כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 482/04, השופט א' פרקש).
3. מלכתחילה, כתב האישום שהוגש בפרשה זו כלל אישומים רבים יותר מאלה שהגיעו בסופו של דבר לדיון בפנינו במסגרת הערעור. הנאשם המרכזי היה המערער, ולו יוחסו חמישה עשר אישומים. לנאשם 2, רוברט דויטש (להלן: דויטש), סוחר עתיקות מורשה מזה שנים רבות, יוחסו שישה אישומים, ארבעה מתוכם ביחד עם המערער. בכתב האישום המקורי נכללו תחילה גם שני נאשמים נוספים, שהם סוחרי עתיקות - רפאל בראון (בשני אישומים) ושלמה (מומי) כהן (באישום אחד), אך בסופו של דבר בוטלו האישומים נגדם. הנאשם האחרון, פאיז אל עמלה (להלן: פאיז), הואשם באישום אחד בלבד, יחד עם המערער. במסגרת הסדר טיעון שהושג בעניינו, תוקן כתב האישום על דרך של מחיקת אחת מהוראות החיקוק שיוחסו לו. הוא הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, הורשע וביום 11.7.2006 נגזר דינו.
4. בשלב זה, אין להידרש לכל פרטיו של ההליך שהתקיים בבית המשפט קמא, מאחר שהמערער זוכה מחלק גדול מן האישומים שיוחסו לו, וביניהם עבירות של זיוף עתיקות ומכירתן או ניסיונות למכירתן. אישומים אלה התייחסו בעיקרם לזיוף כתובות על גבי אבנים, כלים וממצאים על מנת שייחזו כממצאים ארכיאולוגיים בעלי חשיבות מדעית או היסטורית.
5. בסופו של דבר, הורשע המערער רק בשלושה אישומים. מאחר שהמדינה חזרה בה מכוונתה לערער על זיכויו של המערער מעבירות אחרות שיוחסו לו, מן הראוי להתמקד בתיאור העבירות שבהן הורשע בלבד - עבירות שיוחסו לו בגדרם של אישומים מספר 8, 17 ו-18.
6. אישום מספר 8 נסב על עסקה של מכירת פריטים לאספן העתיקות שלמה מוסאיוף (להלן: מוסאיוף) - חותם ו"בולות", שהן שרידי טיט שהוחתמו בו חותמות לסגירת מסמכים בעת העתיקה. מלכתחילה, המדינה ייחסה למערער גם את זיופם של החותם וחלק מן הבולות, ומכירתם של אלו המזויפים ביחד עם העתיקות המקוריות. בגין כך יוחסו תחילה למערער העבירות הבאות: זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 418 סיפא חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין); ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין בצירוף סעיף 25 לו); השמדת ראיה (עבירה לפי סעיף 242 לחוק העונשין); קשר לפשע (עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין); סחר בעתיקות ללא היתר (עבירה לפי סעיפים 15 ו-37(ג) לחוק העתיקות) ומכירת חיקוי עתיקה או עתיקה מורכבת (עבירה לפי סעיפים 21 ו-37(ג) לחוק העתיקות). באישום זה הואשם המערער ביחד עם פאיז, שלגביו נטען כי סייע למערער במכירת אותם פריטים. בהמשך, ביום 22.7.2010, בשלב הסיכומים, חזרה בה המדינה באופן חלקי מעמדתה המקורית והודיעה כי אינה מייחסת עוד למערער את העבירה של זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות (ביחס לבולות).
7. אישום מספר 17 נחלק לשלושה חלקים, אשר בכל אחד מהם יוחסה למערער עבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב (עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין). החלק הראשון נסב על 266 פריטי עתיקות שהחזיק המערער במחסן ברמת גן; החלק השני נסב על מספר פריטים שמקורם מחפירות ארכיאולוגיות ושהמערער החזיק במחסן בתל אביב; החלק השלישי נסב על החזקת 3 פריטי עתיקות שהחזיק המערער בביתו בתל אביב.
8. אישום מספר 18 נסב על שתי עסקאות נוספות שבהן נמכרו עתיקות למוסאיוף - חותם עתיק ובולה ששימשה לכאורה בהקשר פיסקאלי (להלן: הבולה הפיסקאלית), בתיווך של המערער. בגדרו של אישום זה יוחסו לו שתי עבירות של סחר בעתיקות ללא היתר (כאמור, עבירה לפי עבירה לפי סעיפים 15 ו-37(ג) לחוק העתיקות), בשים לב לכך שאין למערער ואף לא היה לו מעולם רישיון לסחור בעתיקות.
9. הכרעת הדין בעניינו של המערער ניתנה ביום 14.3.2012. בהכרעת הדין המעמיקה, המקיפה 475 עמודים, זוכה המערער מחמת הספק ממרבית האישומים שיוחסו לו של זיוף העתיקות. עם זאת, הוא הורשע באישומים דלעיל, כמפורט להלן.
עמדת המדינה בבית המשפט קמא
10. אישום מספר 8 - בגדרו של אישום זה הורשע המערער בסופו של דבר רק בעבירה של סחר בעתיקות ללא היתר, ועל כן יפורטו טענות המדינה רק בעניינה. המדינה טענה כי המערער אכן סחר בעתיקות, ללא היתר, בשים לב לכך שלפחות חלק מן הפריטים לא היו מזויפים. את יסוד הסחר ביקשה המדינה להוכיח על יסוד הודאתו של המערער בכך שמכר למוסאיוף את הבולות ואף קיבל עמלה בסך של 15,000 דולר בגין מכירתן. בכל הנוגע להיותן של הבולות "עתיקות" טענה המדינה שניתן להתבסס על תשובתו של המערער לאישום, שבה הכחיש את היותם של הפריטים מזויפים. בנוסף לכך, היא הפנתה לחוות דעתו של פרופסור יובל גורן (להלן: פרופסור גורן) בנושא הבולות שבה נקבע כי חמש בולות מתוך אותן בולות נמצאו "כאותנטיות ברמת סבירות גבוהה", דהיינו כמשויכות לתקופת בית ראשון.
11. אישום מספר 17 - המדינה טענה שהמערער עמד בקשר עם סוחרים לא מורשים רבים ועם מוכרי עתיקות מיהודה ושומרון ונהג לרכוש מהם גם עתיקות החשודות כגנובות. המדינה הוסיפה וטענה כי ברשותו של המערער נתפסו מסמכים ספורים בלבד הנוגעים לרכישה חוקית של עתיקות שונות, וכי העדרם של מסמכים המעידים על רכישה חוקית של העתיקות הנדונות מחזק את אשמתו בעבירה של החזקת נכס חשוד. עוד סמכה המדינה על האמור בסעיף 2 לחוק העתיקות, הקובע חזקת בעלות של המדינה לגבי עתיקות שנתגלו או שנמצאו בישראל לאחר תחילתו של החוק, ומטיל את הנטל להוכיח כי העתיקות נתגלו או נמצאו לפני תחילת החוק - על הטוען לכך. לטענת המדינה, המערער התבקש למסור הסברים באשר למקורן של העתיקות הנדונות ולא עשה כן, ועל כן לא הרים את הנטל להפריך את החזקה הקבועה בחוק. לשיטת המדינה, דין דומה חל גם לגבי עתיקות שמקורן באזור יהודה ושומרון (להלן גם: האזור). המדינה הצביעה גם על כך שפריטי העתיקות הנדונים הוחזקו על ידי המערער במחסן שאותו הסתיר מעיני רשות העתיקות וחוקרי המשטרה. המדינה טענה, בהתבסס על ע"פ 987/02 מדינת ישראל נ' זביידה, פ"ד נח(4) 880 (2004) (להלן: עניין זביידה), כי אין צורך להוכיח את החשד לגבי כל פריט ופריט בנפרד, אלא מספיקה הוכחת "מסה קריטית" של נכסים החשודים כגנובים כדי להכתים בחשד את מכלול העתיקות שנתפסו.
12. אישום מספר 18 - בגדרו של אישום זה טענה המדינה כי המערער פעל כמי ש"סחר" בעתיקות בשני אירועים - בהתייחס למכירת חותם ולמכירת הבולה הפיסקאלית, שכל אחד מהם הוא עתיקה. המדינה הצביעה על כך שהמערער לא פעל כאספן ביחס לעסקאות אלה, בשים לב לעובדות הבאות: הוא עצמו הודה כי שימש בהן כמתווך; אחד הפריטים (החותם), ולא פריט שולי מהיבט המחיר, לא נועד להיות ולא היה באוסף העתיקות של המערער; וכל זאת על רקע פעילותו הענפה של המערער בשנים 2002-2001 בשיווק עתיקות שונות שפי שפורט באישומים אחרים. כמו כן, טענה המדינה כי יש להחיל על המערער את "חזקת הידיעה" הקבועה בסעיף 20 לחוק העתיקות: "סוחר עתיקות המציע למכירה חפץ כעתיקה, לא תישמע טענתו שלא ידע שהחפץ אינו עתיקה".
טענות ההגנה בבית המשפט קמא
13. להלן יובאו בקצרה טענותיו של המערער בבית המשפט קמא.
14. אישום מספר 8 - המערער טען שלא ניתן להרשיעו בעבירה של סחר בעתיקות, מאחר שלא הוכח במידה הנדרשת כי הפריטים נשוא האישום הם "עתיקה", כהגדרתה בחוק העתיקות. לשיטתו, הוא כפר לכל אורך ההליך בכך שזייף את הפריטים נשוא האישום. בעוד המדינה טענה באופן עקבי כי מרבית הבולות מזויפות והביאה ראיות לכך, ורק בסיכומיה הודיעה כי היא חוזרת בה מטענת הזיוף. בנסיבות אלה, כך נטען, לא ניתן לומר שעמידתו על כך שלא זייף את הבולות תיחשב כהודאה בהיותן "עתיקות", ולכן המדינה הייתה צריכה להוכיח זאת במידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי.
15. אישום מספר 17 - המערער טען כי אף לא אחד מפריטי העתיקות המוחזקים בידו הוא גנוב, וכי המדינה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח, לגבי כל אחד מהפריטים, כי הוא גנוב, ואף לא את הנטל להראות שהוא "עתיקה". ראשית, טען המערער כי המדינה לא הוכיחה כי כל אחד ואחד ממאות הפריטים מהווה "עתיקה", כהגדרתו של מונח זה בחוק העתיקות, במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי; שנית, הוא טען כי כדי שתקום חזקת בעלות המדינה עליה להוכיח כי מקורם של הפריטים במדינת ישראל (להבדיל מאשר שטחי הרשות הפלסטינית) - גם זאת, במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי; שלישית, נטען כי לא הוכח מיהו קרוב לוודאי הבעלים של אותן עתיקות. באופן יותר ספציפי, התבסס המערער על חוות דעת מומחה של עורך דין דניאל רייזנר לפיה אמנם נקודת המוצא בחוק הירדני היא כי העתיקות באזור שייכות למדינה, אולם כי החוק הירדני מכיר גם בסיטואציות של בעלות פרטית בעתיקות.