1. לפנינו ערעוריהם של שניים מתוך שלושה נאשמים שהועמדו לדין בת.פ. 5003/08 של בית משפט השלום בירושלים. בהכרעת הדין מיום 3.9.12 הרשיע בית משפט קמא (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן) את שלושת הנאשמים, לאחר שמיעת ראיות, בשתי העבירות שיוחסו להם בכתב האישום - הסגת גבול וניסיון התפרצות למקום מגורים. בגזר הדין מיום 13.1.13 גזר בית משפט קמא (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) על נאשם 1,
טארק טוויל, עונש של 16 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן 5 חודשי מאסר על תנאי; על נאשם 3,
עאיד רג'בי, גזר בית משפט קמא עונש של 9 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן 4 חודשי מאסר על תנאי; ביחס לנאשם 2,
חאמד נתשה, התבקשה חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות, ואולם מאוחר יותר, משנמצא כי נאשם זה אינו מתאים לרצות עונש מאסר בעבודות שירות, הטיל עליו בית משפט קמא ביום 4.4.13 עונש מאסר לריצוי בפועל לתקופה של שלושה חודשים ויום אחד, וכן עונש מאסר על תנאי לתקופה שלושה חודשים.
2. הערעורים המונחים לפנינו הם ערעורו של מי שהיה בכתב האישום נאשם 1, מר טוויל (ע"פ 53376-02-13) ומי שהיה בכתב האישום נאשם 3, מר רג'בי (ע"פ 56433-02-13). למען הנוחות נמשיך לכנות את המערערים בפסק דיננו בשמות: "נאשם 1" ו"נאשם 3". הערעורים של שני המערערים שלפנינו מופנים הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין שניתן ביחס לכל אחד מהם. נעיר, כי ככל הידוע, נאשם 2 שמשפטו הסתיים לאחר שהסתיים משפטם של שני המערערים שלפנינו, לא הגיש ערעור על פסק הדין שניתן בעניינו; ומכל מקום, עניינו אינו לפנינו. נאשם 2 בבית משפט קמא, יכונה להלן: "נאשם 2"
.
3. בכתב האישום אותו הגישה המשיבה לבית משפט קמא נגד שלושת הנאשמים נטען על ידה, כי ביום 14.12.07 בסמוך לשעה 08:30 נכנסו שלושת הנאשמים לחצר השייכת לבניין הנמצא ברחוב ים סוף 1 בירושלים, כדי לעבור עבירה. באותן נסיבות, כך נטען, ניסו הנאשמים להתפרץ לדירה הנמצאת בבנין בכוונה לבצע גניבה או פשע. על פי הנטען בכתב האישום, שלושת הנאשמים הגיעו לדירה ברכב השייך לאחיו של נאשם 1, כשהוא נהוג על ידו, החנו את הרכב בסמוך לבנין, קפצו מעל לגדר הבנין, וניגשו לדלת של אחת מהדירות הנמצאות בבנין. בשלב זה נאשם 3, אשר לבש כפפות, החזיק פטיש ומברג באמצעותם הוא היכה על המנעול של הדירה במטרה לשבור את המנעול. בכתב האישום נטען, כי השניים האחרים תיצפתו, ומשהבחינו כי אחד השכנים מסתכל עליהם מחלון ביתו - עזבו שלושת הנאשמים את הדירה, עלו לרכב ונסעו מהמקום.
4. הראיה העיקרית עליה ביסס בית משפט קמא את הרשעתם של שלושת הנאשמים הייתה עדות ראיה של שכן המתגורר בסמוך למקום האירוע המתואר בכתב האישום. השכן, מר איסר בן מנחם, מסר בעדותו בבית המשפט, כי ביום 14.12.07 בבוקר הוא הבחין מחלון מטבח ביתו בשלושה חשודים המנסים לפרוץ לדירה הנמצאת בסמוך לדירתו. תמצית האירועים עליהם העיד מר בן מנחם תוארה בכתב האישום אשר את עיקריו הבאנו לעיל. מר בן מנחם מסר בעדותו, כי לאחר ששלושת החשודים עזבו את המקום (הואיל והבחינו בכך שאחד השכנים מסתכל עליהם), חזר אחד החשודים למגרש חניה הנמצא בסמוך, נכנס למכונית מסוג "רנו אקספרס", ונסע. מר בן מנחם רשם על פתק את מספר לוחית הזיהוי של המכונית והוא דיווח למשטרה על מה שראו עיניו. בעקבות הדיווח שמסר מר בן מנחם הגיעו למקום שוטרים, אלא שהדבר היה לאחר ששלושת החשודים כבר עזבו את המקום.
5. לבית המשפט לא הובאו ראיות לגבי פעולות חקירה שביצעה המשטרה, אם ביצעה, בעקבות הדיווח שמסר לה מר בן מנחם. זיהויים של שלושת הנאשמים נגדם הוגש כתב אישום כשלושת החשודים שביצעו את המעשים עליהם העיד מר בן מנחם, נעשה בעקבות העובדה שביום 25.12.07, היינו 11 ימים
לאחר האירוע מושא כתב האישום (להלן:
"האירוע הראשון"), התרחש אירוע נוסף (להלן:
"האירוע השני"). לדברי מר בן מנחם, ביום 25.12.07 בבוקר הוא הבחין בשני חשודים המסתובבים בנסיבות מחשידות בסמוך לדירה שעניינה עמד במוקד האירוע הראשון. לדברי מר בן מנחם, הוא זיהה את שני החשודים כשניים מתוך שלושת החשודים שנטלו חלק באירוע הראשון. לדבריו, בשלב כלשהו עזבו השניים את המקום ונכנסו למכונית, שהיא לא אחרת מהמכונית שהייתה מעורבת באירוע הראשון. זיהוי המכונית נעשה הן לפי סוג המכונית והן לפי מספר הזיהוי שלה. בעקבות מה שראה הזעיק מר בן מנחם את המשטרה שהגיעה למקום במהירות ועצרה את שלושת יושבי המכונית. בחיפוש שנעשה במכונית נמצאו כלי פריצה. מר בן מנחם הגיע למכונית וזיהה את האדם השלישי כמי שהיה החשוד השלישי שנטל חלק באירוע הראשון. במעמד זה הציג מר בן מנחם בפני השוטר בן-לולו את הפתק שרשם באירוע הראשון ובו מספר המכונית.
6. סיכום הדברים הוא, אפוא, שמר בן מנחם זיהה את שלושת האנשים שהמשטרה עצרה בתום האירוע השני כשלושת החשודים שביצעו את המעשים עליהם העיד ביחס לאירוע הראשון - שהוא האירוע מושא כתב האישום. שלושת האנשים בהם מדובר הם שלושת הנאשמים נגדם הוגש כתב אישום לבית משפט קמא.
7. שלושת הנאשמים כפרו במיוחס להם בכתב האישום, המתייחס, כאמור, רק לאירוע הראשון. הם הכחישו שהיו נוכחים במקום האירוע או בסביבתו במועד האירוע הראשון, והעלו טענות לגבי מקום הימצאותם במועד האירוע הראשון. באשר לאירוע השני טענו הנאשמים, כי הוזמנו על ידי אדם פלוני לבצע עבורו עבודות כלשהן. הנאשמים לא יכלו למסור פרטים כלשהם לגבי זהותו של אותו אדם.
8. במוקד הדיון והבירור שהתקיימו בבית משפט קמא עמדה השאלה, אם ניתן לסמוך על זיהויו של מר בן מנחם את שלושת הנאשמים שנתפסו באירוע השני כשלושת החשודים שביצעו את המעשים שנעשו באירוע הראשון. בית משפט קמא השיב על שאלה זו בחיוב ועל כן הרשיע את שלושת הנאשמים בעבירות שיוחסו להם. המערערים שלפנינו סבורים כי בית משפט שגה בקביעתו זו, ומכאן ערעוריהם.
9. אשר לערעורים על הכרעת הדין, הרי שלא מצאנו מקום לקבלם ולשנות מהכרעת הדין. לא ראינו מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא המתבססת על האמון אותו נתן במהימנותו וביכולת הזיהוי של עד התביעה העיקרי. מר בן מנחם העיד בבית משפט קמא שהוא משוכנע ששלושת החשודים אותם ראה באירוע הראשון הם שלושת האנשים שנתפסו באירוע השני, היינו שלושת הנאשמים. מר בן מנחם דייק ואמר, כי באירוע השני, בעת שראה את שני החשודים
מחלון ביתו, הוא לא היה משוכנע כי אחד מהם (הכוונה היא לנאשם 3), היה אכן אחד מהחשודים שראה באירוע הראשון. אלא שלדבריו, כאשר הוא הגיע למכונית וראה את שלושת החשודים מקרוב, זיהה בוודאות גם את הנאשם הזה.
10. בהתייחסו לעדותו של מר בן מנחם אמר בית משפט קמא, בין היתר, את הדברים הבאים:
"השכן נחקר ארוכות. עדותו הייתה מפורטת, ברורה, עקבית, רציפה ונטולת סתירות. בעדותו הותיר רושם אמין מאד. מדובר בעד ראיה אובייקטיבי ונטול אינטרסים, באזרח טוב וערני, אשר עשה כל שביכולתו למגר את תופעת הפריצות באזור מגוריו, החל מקריאה למשטרה בשני האירועים, וכלה בתושייתו כשרשם את מספר הרכב, ואף נדרש להשקיע מזמנו ולהעיד במשטרה ובבית המשפט. כל אלו מחזקים את גירסתו ואת הרושם שהשאירו בעדותו ומעידים על מהימנותו" (עמ' 6 להכרעת הדין)
.
11. ב"כ המערערים שלפנינו מוכנים להניח כי עד התביעה העיקרי הוא אדם תם לב. אלא שלטענתם, גם אדם תם לב יכול לטעות טעות שבתום לב. לטענת ב"כ המערערים, "הכרוניקה המשפטית" מלמדת, כי לא מעט טעויות שיפוטיות נעשו בשל הסתמכות על זיהויים מוטעים של עדים תמי לב.
12. אכן, הזהירות מתחייבת. אלא שבמקרה שלפנינו, בית משפט קמא התרשם לחיוב מהעד המזהה וקבע כי
"בעדותו הותיר רושם אמין מאד". האירועים עליהם העיד העד התרחשו במרחק של כ-10-15 מטרים מחלון ביתו, בתנאי ראות טובים, והם נמשכו פרק זמן שאיפשר לעד להתרשם ולקלוט את שהוא רואה. העד היה עירני למה שמתרחש, וכאמור, בית המשפט רחש לו אמון רב.
13. יודגש, כי לפחות בכל הנוגע לנאשם 1, אין מדובר רק בזיהוי שנעשה על פי מראה דמותו. בנוסף לזיהוי דמותו של נאשם זה, מר בן מנחם זיהה בוודאות את המכונית שהייתה מעורבת באירוע הראשון ומסתבר כי מכונית זו רשומה על שם אחיו של נאשם 1. מהראיות שהובאו לפני בית משפט עולה, כי נאשם 1 עושה בה שימוש רב. זיהוי המכונית מחזק, אם כן, את הראיות הקיימות נגד נאשם 1 בצורה משמעותית. כפי שציינו, לאחר שהשוטרים הגיעו למקום באירוע השני, מר בן מנחם הציג בפני השוטר בן-לולו את הפתק שרשם באירוע הראשון, ובו מספר המכונית. בנוסף, בחיפוש שנעשה במכונית נמצאו כלי פריצה.
14. ראיה המחזקת את עדות הזיהוי ביחס לשלושת הנאשמים ניתן למצוא בנסיבות האירוע השני. אף שלנאשמים לא יוחסה עבירה בקשר לאירוע השני, הרי שהימצאותם במקום הייתה בנסיבות מחשידות. בהכרעת דינו פירט בית משפט קמא באריכות את הגרסאות השונות שמסרו הנאשמים והביע חוסר אמון בדבריהם. מכאן, שהאפשרות ולפיה הנאשמים הגיעו באירוע השני כדי "להשלים את המלאכה" שהופסקה באירוע הראשון, אינה אפשרות תיאורטית. בהקשר זה יצויין, כי מהראיות שהובאו עולה שהדירה בה מדובר שייכת לתושבי חו"ל, ועל כן אין מתגוררים בה דרך קבע, דבר אשר יכול להסביר את חזרתם של הנאשמים אליה.
15. במסגרת הערעור שהוגש על ידי נאשם 3 נטען, כי טעה בית משפט קמא בכך שדחה את בקשת הנאשם להגיש דו"חות איכון ופירוט שיחות של חברת סלקום שהיו מצויים בחומר החקירה שבתיק המשטרה. הטעם להחלטת בית משפט קמא היה, שהעדים אותם היה צריך להעיד ביחס למסמכים אלה לא זומנו על ידי הנאשם לישיבה שנועדה לשמיעת פרשת ההגנה (עמודים 62-63 לפרוטוקול). בנימוקי הערעור שהגיש ביקש נאשם 3 כי בית המשפט יאפשר לו להגיש ראיות אלה בשלב הערעור (סעיפים 18-22 לנימוקי הערעור).
16. לשם ליבון טענות הנאשם בעניין זה, דחינו את מועד מתן פסק הדין שנקבע בתום הישיבה שהתקיימה לפנינו ביום 2.5.13, וזימנו ישיבה נוספת, מיוחדת, לשם בירור טענות הנאשם בעניין זה. בתום הישיבה הנוספת שהתקיימה לפנינו ביום 29.5.13 וליבון הדברים, הודיע ב"כ נאשם 3 כי הוא מוותר על טענותיו לעניין הגשת האיכונים.
17. סיכום הדברים לעניין ערעור הנאשמים על הרשעתם הוא, שלא מצאנו עילה להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא, שניתנה בעיקר על יסוד האמון הרב שהוא רחש לעד הראיה שהעיד לפניו. כידוע, הכלל הוא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מהימנות של הערכאה המבררת, ולא מצאנו כי המקרה שלפנינו נמנה על היוצאים מכלל זה. אנו מחליטים, אפוא, לדחות את הערעור על הכרעת הדין.
מכאן נעבור לערעור על גזר הדין.