השופטת מ' נאור:
לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ב-תה"ג 9037-09 מיום 16.6.2010 שניתן על ידי כבוד השופטת נ' בן-אור בו התקבלה עתירת המשיב, היועץ המשפטי לממשלה, והמערערות הוכרזו כבנות הסגרה לארצות הברית בגין עבירות מרמה ומעשי הונאה שונים שיפורטו בהמשך, המיוחסים להן בכתב אישום שהוגש נגדן בארצות הברית. תחילה מנתה בקשת ההסגרה 11 משיבים (שיכונו להלן, ביחד: המבוקשים) ואולם 4 מהמבוקשים הסכימו מרצונם להיות מוכרזים כבני הסגרה ועניינם לא נדון בבית המשפט המחוזי. לפיכך, בית המשפט המחוזי דן בעניינם של 7 מבוקשים. לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, 5 מהמבוקשים הגישו לבית משפט זה מספר ערעורים. ואולם, מי שהיו בהליך בבית המשפט המחוזי המשיב 1 (להלן: עייש), המשיב 3 (להלן: בר) והמשיב 10 (להלן: קיי) חזרו בהם מהודעות הערעור וערעוריהם נמחקו. בסופו של יום מונחים בפנינו ערעוריהן של מי שהיו המשיבות 2, ו-9 בהליך המקורי - מישל קרוליין יובל, היא המערערת 1 ושל אמה, לימור יובל כהן, היא המערערת 2 (אשר יכונו להלן: מישל, ולימור בהתאמה, וביחד: המערערות).
העובדות הצריכות לעניין
1. בין ישראל לארצות הברית קיים הסכם הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים (ראו: אמנת הסגרה בין ממשלת מדינת ישראל ובין ממשלת ארצות-הברית של אמריקה, כ"א 13, 795 (נחתמה ב-10.12.1962 ונכנסה לתוקף ב-5.12.1963) (להלן: האמנה)). בהמשך, ביום 6.7.2005 נחתם פרוטוקול בין מדינת ישראל ובין ממשלת ארצות הברית, המתקן את האמנה אשר נכנס לתוקפו ביום 10.1.2007 (להלן: הפרוטוקול המתקן).
2. ביום 17.7.2009 העבירה ממשלת ארצות הברית, באמצעות שגרירותה בישראל, בקשה להסגיר לידיה את המבוקשים בגין ביצוע לכאורה של עבירות פליליות בהן הם מואשמים בארצות הברית. מדובר בעבירות של קשירת קשר וביצוע הונאה באמצעות הדואר ובאמצעים אלקטרוניים באמצעות טלמרקטינג. יוער, כי לגבי בר וקיי מייחס כתב האישום האמריקאי רק את העבירה של קשירת קשר. בנוסף, לגבי עייש ומישל ייחס תחילה כתב האישום האמריקאי גם ביצוע עבירה של קשירת קשר להלבנת הון. ביום 23.7.2009 הגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן: המשיב), באמצעות באי כוחו, לבית המשפט המחוזי עתירה להכרזה על המבוקשים כברי הסגרה.
3. בהמשך, ביום 24.2.2010 העבירה ממשלת ארצות הברית, בקשת הסגרה נוספת בה ביקשה את הסגרתם של עייש, מישל ובר גם בגין עבירה של הלבנת הון. בקשת ההסגרה הנוספת, שכונתה "בקשת ההסגרה המשלימה" הוגשה לאחר שרשויות התביעה בארצות הברית הגישו נגד השלושה כתב אישום מתוקן בו נכללה העבירה הנזכרת. בהתאם לכך, ביום 7.3.2010 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי עתירה להכריז על עייש, מישל ובר ברי הסגרה גם בין העבירות המפורטות בבקשת ההסגרה המשלימה.
4. על פי הנטען, המבוקשים הקימו רשת עבריינית מתוחכמת ורחבת היקף לשם הונאת קשישים תושבי ארצות הברית. נטען, כי מעשי המרמה, שבוצעו לכל הפחות משנת 2005 ועד ליום 5.7.2009 (היום בו נעצרו) הניבו עשרות מיליוני דולרים. על פי המתואר, המבוקשים השיגו פרטים של תושבי ארצות הברית, רובם קשישים בני למעלה מ-75 באמצעות העתקים של טפסים שמילאו אותם תושבי ארצות הברית (להלן: הקורבנות) שנרשמו להגרלת לוטו (להלן: ""לידים""). באותם "לידים" הופיעו שמותיהם של הקורבנות, כתבותיהם ומספרי הטלפונים שלהם. ה"לידים" כך הובהר, נמכרים בארצות הברית לשימוש חוזר למטרות שיווק. בענייננו, המבוקשים התחזו לבעלי עסקים לגיטימיים ורכשו את ה"לידים" באמצעות מתווכים שעסקו במכירתם למטרות מסחריות. מי שהיו בהליך בבית המשפט המחוזי המשיבה 6 (להלן: פורטולוני), המשיב 7 (להלן: גרין) והמשיבה 8 (להלן: רייז) פעלו בתור "קוליפיירים" באמצעות אותם "לידים". תפקידם היה להתקשר לקורבנות ולהציג בפניהם (באמצעות טקסט שהוכן מראש) מצג שווא לפיו זכו בסכומי כסף גבוהים בהגרלת לוטו. ה"קוליפיירים" שאלו את הקורבנות שאלות שונות בנוגע לאזרחותם, גילם ומצבם הכלכלי ולאחר שסיננו את אלה שלא נמצאו "מתאימים" הם העבירו את השיחה למי שכונו ה"שוטרים" אשר התחזו לעורכי דין מהעיר אולבני שבמדינת ניו יורק. תפקידם של ה"שוטרים": מישל, לימור, ומי שהיו המשיבה 4 בהליך בבית המשפט המחוזי (להלן: רוזנברג) והמשיב 5 (להלן: סמואלס) היה למסור לקורבנות כי על מנת לקבל את הכסף עליהם לשלם תחילה אלפי דולרים כתשלומי מס ותשלומים אחרים. מנהלי המשרד, כך נטען, היו עייש, מישל ובר והם פיקחו על הפעילות הפלילית והנחו את מבצעיה. בנוסף, הם שוחחו עם הקורבנות על מנת לשכנעם לשלוח את הכספים. המנהלים חילקו את כספי המרמה בין המעורבים. המנהלים היו גם אלה שהנחו את הקורבנות לשלוח את הכספים ליעדים שונים במדינות שונות. בשיחות אלה, יצרו המנהלים מצג לפיו עם התשלום, יועברו לקורבן כספי הזכייה. כמו כן, המנהלים הנחו את הקורבנות כי אם יישאלו לגבי מטרת העברת הכספים עליהם לשקר. הם סיפקו לקורבנות מספרי טלפון בארצות הברית לשיחות חינם ובאמצעותם עדכנו אודות העברת הכסף. לאחר שהצליחו המבוקשים להוציא כספים במרמה מהקורבנות, היו ה"שוטרים" חוזרים ופונים אליהם כשהם מתחזים לאחרים ומשכנעים אותם לשוב ולשלוח כספים נוספים לשם קבלת כספי ה"פרס". רבים מן הקורבנות נפלו שולל גם אחרי פניות אלה.
5. בפועל, אף אחת מן ההגרלות לא התקיימה ואיש מהקורבנות לא זכה בסכום כסף כלשהו. רבים מהקורבנות, כך נטען, נפלו קורבן למצגי השווא שהוצגו להם ושלחו סכומי כסף גבוהים למבוקשים מתוך אמונה כי לאחר התשלום הם יקבלו את כספי הזכייה. הכספים שהתקבלו מידי הקורבנות מעולם לא הושבו להם. להשלמת התמונה יוער כי הפעילות העבריינית לכאורה נעשתה באמצעות משרדים הממוקמים בישראל - בתל אביב ובאילת.
6. חקירת הפרשה בארצות הברית בוצעה על ידי ה-FBI. במהלך החקירה, ולאחר שעלו החוקרים על עקבותיהם של עייש ומישל כמי שרכשו אלפי "לידים" ששימשו לצורך הונאת הקורבנות וכמי שביצעו העברות כספים על מנת להסוות את מקורם, פנו ביום 17.4.2009 רשויות החקירה בארצות הברית למדינת ישראל, בבקשה לעזרה משפטית על פי האמנה בין שתי המדינות. משטרת ישראל שיתפה פעולה עם האמריקאיים והמידע שהתקבל הוביל לחשיפת אחד המשרדים של המבוקשים, ברחוב הנגב בתל אביב (להלן: המשרד ברחוב הנגב). משאותר המשרד, התקינה בו המשטרה, על פי צו של בית משפט, ציוד צילום והקלטה. הציוד הופעל בין התאריכים 15.6.2009 ל-4.7.2009. ביום 26.6.2009 פנו רשויות החקירה בארצות הברית בבקשה נוספת לעזרה משפטית ובמסגרתה ביקשו לקבל את התיעוד המצולם.
7. ביום 5.7.2009 נעצרו המבוקשים על ידי משטרת ישראל ונערך חיפוש במספר מקומות, בין היתר, במשרד ברחוב הנגב ובמשרד נוסף בתל אביב, ברחוב נחלת בנימין. במשרדים נתפסו טלפונים, מחשבים ומסמכים קשורים.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
8. בית המשפט המחוזי ציין בפתח הדברים כי אין מחלוקת בין הצדדים כי העבירות המיוחסות למבוקשים הן עבירות הסגרה כאמור בסעיף 2 לחוק ההסגרה, התשי"ד - 1954 (להלן: חוק ההסגרה), למעט הטענות שהועלו ביחס לעבירה של הלבנת הון (אליהן אדרש בהמשך). עוד לא היתה מחלוקת כי קיים בין ישראל לארצות הברית הסכם הסגרה וכי נגד המבוקשים הוגש כתב אישום בארצות הברית (ראו: סעיף 2א לחוק ההסגרה). כמו כן, ארצות הברית הודיעה כי היא מתחייבת להעביר את המבוקשים, אזרחי מדינת ישראל, בחזרה לארץ לשם ריצוי עונשם, אם יורשעו ויוטלו עליהם עונשי מאסר. המחלוקת בין הצדדים נסבה על טיב הראיות. חלק מהמבוקשים טענו כי אין בראיות כדי לבסס עילת הסגרה. כל המבוקשים טענו כי מרכז הכובד של העבירותהוא בישראל וכי מטעמים של תקנת הציבור אין להורות על הסגרתם.
9. בהתייחס למערכת הראיות שקושרות את המבוקשים לעבירות נשוא הבקשה, ציין בית המשפט כי כתמיכה לבקשת ההסגרה הוגש תצהיר של סוכנת FBI בשם אליזבת נייגרד (להלן: נייגרד) אשר משנת 2007 מטפלת בחקירת מעשי מרמה דוגמת אלה העומדים ביסוד בקשת ההסגרה. בנוסף לתצהירה של נייגרד צורפו ראיות שונות שנאספו הן על ידי רשויות החקירה האמריקאיות והן על ידי משטרת ישראל.
10. נייגרד הצהירה כי פעילות החקירה בארצות הברית העלו כי עייש ובת זוגו, מישל, רכשו בארצות הברית 185,000 "לידים" במחיר של 300,000 דולר ואלה נשלחו אליהם לישראל. מישל הסבירה למי שמכרה לה את ה"לידים" (להלן: סוכנת ה"לידים"), כי ה"לידים" נחוצים לה לצורך מכירת מוצרי ים המלח. עוד צוייין כי תוצרי האזנה והצילום מהמשרד ברחוב הנגב הינם חד משמעיים וניתן להתרשם מהם, כיצד בפרק הזמן בו נמשכה ההאזנה ניסו המבוקשים להוציא במרמה מיליוני דולרים מהקורבנות. בחיפוש שנערך במשרד ברחוב הנגב נתפסו, בין היתר, מאות דפי "לידים"; מגרסות נייר; מונה כסף אלקטרוני; מחשבים ניידים; כספת שהיתה מחוברת למיכל גז וללחצן מצוקה, אשר לחיצה עליו היתה אמורה לגרום לגז לחדור לכספת ולהשמיד את תכולתה; ומסמך העוסק בטיול לאילת, שהובטח לעובדי המשרד, היה ויצליחו להרוויח סכום של חצי מיליון דולר במשך ארבעה שבועות. לאחר מעצרם של המבוקשים, שבעה מהם שיתפו פעולה ומסרו גרסאות המפלילות את עצמם וחלק מהמעורבים האחרים. להערכתה של נייגרד לנוכח העובדה שהחבורה פעלה במשך תקופה של כארבע שנים ובשים לב לשיעורי ההצלחה שלה, מאות אם לא אלפי קשישים אמריקאים נפלו קורבן למעשי המרמה של המבוקשים. עוד העריכה נייגרד כי סכומי הכספים שהועברו לידי המבוקשים עולים כדי עשרות מיליוני דולרים. לתצהירה צרפה נייגרד תצהירים של שמונה קורבנות. מדובר באנשים מבוגרים, חלקם מעל גיל 80. בשל ההפסדים שנגרמו להם, רבים מהם לא מסוגלים לממן את הוצאות מחייתם ובכללן הוצאות בריאות. נייגרד ציינה כי סך כל הסכומים שהוציאו המשיבים במרמה משמונה המצהירים, על פי המיוחס להם, עולה באופן משמעותי על מיליון דולר, ומכאן שלהערכתה של נייגרד בדבר היקף הסכומים אותם הצליחו המבוקשים לקבל יש על מה לסמוך. הערכה זו מגובה גם במסמך לפיו הובטחה כאמור לעובדי המשרד חופשה באילת אם יצליחו להרוויח סכום של חצי מיליון דולר בפרק זמן של חודש. נטען כי אם היתה ציפייה ריאלית להיקף סכומים כזה בפרק זמן כה קצר, המסקנה המתבקשת היא כי במהלך השנים בהן פעלו המשרדים, גרפו המבוקשים סכומים של עשרות מילוני דולרים.
11. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות במקרה דנן על פי ההלכה הפסוקה הקובעת כי בעניין הסגרה יש לבחון האם בחומר הראיות ישנה אחיזה לאישום. נקבע, כי עייש ומישל היו "בעלי הבית" של עסקי המרמה כפי שעולה מהודעותיהם של אלה מחבריהם שהחליטו לשתף פעולה עם המשטרה. בית המשפט ציין כי הליך ההסגרה אינו ההליך בו נבחנת מהימנותן של ההודעות ואלה יתבררו בהליך הפלילי עצמו. עם זאת, צויין כי המעורבים אשר הפלילו את עייש ומישל הפלילו גם את עצמם ולצורך בחינת התשתית הראייתית הלכאורית, יש בכך כדי לחזק את מהימנות גרסאותיהם. כן נקבע, כי נייגרד הצהירה על ממצאים שונים שעלו בחקירת הפרשה ולתצהירה צורפו ראיות משמעותיות הקושרות את השניים למעשי המרמה, דווקא לחלק הניהולי של מעשים אלה, בדיוק כפי שמיוחס להם בכתב האישום. הפסיקה קבעה כי תצהיר של חוקר הוא ראיה קבילה ועל אחת כמה וכמה כאשר הוא מגובה בראיות המבוססות כראוי על הנטען בו. על דברים אלה הוסיף בית המשפט וציין את העבודה כי עייש ומישל בחרו לשמור על זכות השתיקה במהלך חקירתם במשטרה ונקבע כי גם לנתון זה יש משמעות בכל הנוגע להערכת גרסאותיהם של יתר המעורבים בפרשה, במיוחד על רקע הראיות הנוספות שהוצגו נגדם.
12. בשלב הבא עבר בית המשפט לבחינתן של אותן ראיות נוספות המפלילות את עייש ומישל. לנוכח העובדה שעייש חזר בו מערעורו יפורטו להלן בעיקר הראיות הנוגעות לכאורה למישל. צויין, כי בחיפוש שערכה המשטרה בביתם של בני הזוג בתל אביב נתפסו, בין היתר, ארגז ובו מאות "לידים", כ-25 טלפונים סלולאריים, מסמכים המעידים על איסוף כספים מ-Moneygram והעברות כספיות מקורבנות, שקית בד שהכילה כרטיס ביקור על שם "בריאן קונלי". בעניין זה יש לציין כי בתצהירו של הקורבן ג'ון אוקונור נאמר כי הוא הונחה לשלוח המחאה בנקאית בסך 155,000 דולר ל"בריאן קונלי". עוד נתפסה בביתם של השניים כספת שהכילה, בין היתר, תעודות זהות מזויפות על שם "סטפן אסולין" ואליה צמודה תמונתו של עייש וכן סכומים נכבדים של כסף מזומן. מתצהירה של נייגרד עולה עוד כי חוקרי משטרת ישראל דיווחו לה כי ביתם של השניים מפואר ביותר, שוויו מוערך בכ-2 מיליון דולר. בבעלותם של השניים גם שתי מכוניות אאודי יקרות. בהקשר למכוניות הצהירה נייגרד כי בחינת מסמכי Bank of New York העלתה כי ביום 30.4.2008 הועבר סכום של 215,889 דולר מ- Ekero Investments Account (להלן: חשבוןEkero ) שבקפריסין, חשבון קש לכאורה, ששימש את מישל לרכישת "לידים", לחשבון הבנק של יבואנית אאודי בישראל.
13. על הקשר של מישל לחשבון Ekero למדה נייגרד מעדותה של סוכנת ה"לידים". מהתצהיר עולה כי מישל החלה לרכוש "לידים" מסוכנת ה"לידים" משנת 2005. סוכנת ה"לידים" קשרה בין רכישת ה"לידים" לבין מישל שאף שלחה לה, בשלב מסוים, כרטיס ביקור ועל גביו מופיעים שמותיהם הפרטיים שלה ושל בן זוגה: "מישל" ו"אבי" והם מתוארים כסוכני מכירות. סוכנת "הלידים" העריכה כי מישל הזמינה באמצעותה כ-185,000 "לידים" ושילמה עבורם כ-300,000 דולר . התשלום הועבר לא פעם באמצעות העברה בנקאית מחשבון Ekero. נייגרד גם למדה ממסמכי הבנקים הרלוונטיים שנאספו כי סכומי כסף שונים הולבנו לכאורה באמצעות חשבון Ekero והועברו ממנו לחשבונה הפרטי של מישל. עוד עולה מעיון במסמכי הבנק הקפריסאי כי החל מסוף מאי 2008 ועד תחילת נובמבר 2008 היו העברות בנקאיות של למעלה מ-156,000 דולר לחשבונה של סוכנת "הלידים". סוכנת "הלידים" העידה כי בין תחילת ספטמבר 2008 לתחילת נובמבר 2008 הזמינה ממנה מישל למעלה מ-10,000 "לידים" בשלוש הזדמנויות. מישל שילמה את הנדרש מיד עם ההזמנה אולם בהמשך ביקשה לעכב את משלוח יתרת ה"לידים" עד להודעה חדשה. בדיעבד התברר כי הבקשה הגיעה לאחר פשיטת המשטרה על משרד ברמת גן ממנו התנהלה פרשת "עוקץ" דומה, עליה עוד ארחיב בהמשך, שנדונה בבית משפט זה ב-ע"פ 8801/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 21.9.2010) (להלן: ענייןמאיו או פרשת מאיו). בסוף חודש דצמבר שלחה מישל לסוכנת "הלידים" הודעה בה הסבירה את בקשת הדחייה בעזיבתם של עובדים רבים ובנייתו של צוות חדש. מישל ביקשה מסוכנת "הלידים" כי תשלח לה 1,000 "לידים" שכן היא עומדת לחדש את פעילות העסק. על הפסקת הפעילות לתקופה מסוימת העיד סמואלוס, אחד המעורבים כאמור, שמסר דברים דומים כאשר ציין כי כשנחשפה פרשת העוקץ בעניין מאיו הופסקה פעילות המשרד בו עבד לזמן מה. בין חודש ינואר 2009 לאמצע חודש פברואר 2009 שלחה סוכנת "הלידים" למישל, לבקשתה, אלפי "לידים". ביום 3.2.2010 שוחחה סוכנת "הלידים" בטלפון עם מישל. השיחה הוקלטה בהנחיית ה-FBI. במהלך השיחה שאלה סוכנת "הלידים" את מישל אם קיבלה את ה"לידים" שהזמינה. מישל השיבה כי אינה יודעת מאחר והיתה חולה ונשמע שהיא פונה ל"אבי" ומדווחת לו כי על הקו נמצאת הסוכנות המבקשת לדעת כמה "לידים" הם קיבלו. לאחר שקיבלה תשובה מאבי השיבה מישל כי הם קיבלו 1,600 "לידים".
14. בהמשך, במשלוח ה"לידים" מתחילת מרץ 2008 שונו פרטיהם של שלושה "לידים" כך שמספרי הטלפון שהופיעו על גביהם היו של סוכנים מוסווים של ה-FBI. בין מספרי הטלפון נכלל גם מספרה של נייגרד. ואכן שניים מבין הסוכנים (ביניהם נייגרד) קיבלו שיחה המבשרת להם כי זכו בהגרלת לוטו וכי עליהם לשלם סכומי כסף שונים. נייגרד אף ערכה חיפוש על פי צו בדואר האלקטרוני של מישל. נייגרד מצאה עותק של הסכם סודיות הזהה בתוכנו להסכם שנשלח אליה לאחר שהתבשרה שזכתה כביכול בהגרלת לוטו. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם תצהירי הקורבנות קושרים את עייש ומישל למעשי המרמה.
15. לאחר בחינת הראיות בעניינם של עייש ומישל, הגיע בית המשפט למסקנה כי בקשת ההסגרה מבוססת היטב בכל הנוגע להיבטים הראייתיים הנדרשים ולפי אמת מידה ראייתית מחמירה מזו הנדרשת על פי הפסיקה. בהתייחס למישל, נקבע כי כרטיס הביקור שתואר קושר בינה לבין סוכנת ה"לידים" ובין חשבון הבנק בקפריסין. לכך מצטרפות ראיות נוספות ובהן: שורה של העברות בנקאיות מחשבון זה לחשבונות בנק שונים על שמה של מישל; שיחת הטלפון שהוקלטה; ה"לידים" שהושתלו על ידי ה-FBI ונשלחו למישל; העדויות של חלק מהמעורבים המייחסים לה בעלות במשרד באילת ומעורבות כזו או אחרת במשרדים בתל אביב. נמצא כי כל אלה מהווים ראיות לכאורה לביסוס האישומים המיוחסים למישל ובודאי שיש בהם כדי להעיד על כך שבחומר הראיות יש אחיזה לאישום.