השופט נ' סולברג:
1. ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל) בת"פ 38095-05-11, על פיהם הורשע המערער בסחיטה באיומים ובגניבה בידי עובד, ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, שנת מאסר- על-תנאי ותשלום פיצוי כספי בסך של 12,000 ש"ח למתלונן.
עיקרי כתב האישום
2. נגד המערער ונאשם נוסף (להלן: אמיר) הוגש כתב אישום בעבירה של סחיטה באיומים. המערער הואשם גם בשתי עבירות של גניבה בידי עובד. יעקב חרש (להלן: יעקב) הוא בעליה של חברת "חרש קרמיקה בע"מ" (להלן: החברה), ובנו אסף חרש (להלן: המתלונן) משמש כמנכ"ל החברה. חברת השמירה שבבעלות אמיר העניקה לחברה שירותי שמירה במחסנה בחולון. ביום 3.11.2010, לאחר שהתברר שבדרי דויטאשוילי, עובד שהועסק מטעם חברת השמירה, גנב סחורה מהמחסן, ביקשו יעקב והמתלונן מאת אמיר להפסיק את ההתקשרות עם חברת השמירה. אמיר מצדו איים על יעקב ועל המתלונן בפגיעה בבדרי, העובד הנ"ל: "אם יאבד את פרנסתו ידאג כי יאנסו את בדרי עוד הלילה וימצאו אותו הרוג איפשהו". בעקבות איומיו של אמיר, אמר לו יעקב כי אם לא יפגע בבדרי, תימנע החברה מהפסקת ההתקשרות עם חברת השמירה. אמיר הוסיף ואיים על המתלונן: "אם הוא לא ישמור אף אחד לא ישמור ואם יביאו שומרים אחרים יאנסו אותם בלילה". ועוד אמר אמיר כי עבד בשירות הבטחון הכללי "ושלא יודעים כמה כוח יש לו ושהוא לא עוזב את המתחם בשום מחיר ובתמורה לכך הוא לא יאנוס את בדרי ויהרוג אותו", כל זאת תוך שהוא מצביע על תא המטען של רכבו ואומר: "יש שם רובים שעדיין חמים מהפעילות שהיתה בערב". המתלונן חשש מפני אמיר, ויעקב חשש לחייו של בדרי, ולפיכך החליטו שלא להפסיק את ההתקשרות עם חברת השמירה, ולאפשר לה להמשיך ולשמור על המחסן. אמיר הורה למערער, ולעובד נוסף, זוהיר, לשמור על המחסן מטעם חברת השמירה.
3. ביום 15.3.2011 הבחין המתלונן בחוסרים נוספים במלאי הסחורה במחסן. הוא הזמין את אמיר למשרדו וביקש ממנו פעם נוספת לסיים את ההתקשרות עם חברת השמירה שבבעלותו. או אז איים אמיר על המתלונן: "אם הוא לא ישמור אף אחד לא ישמור ואם נביא שומרים אחרים יאנסו אותם בלילה ויהרגו אותם". המתלונן חשש מפני אמיר, ובעקבות איומיו החליט לאפשר לחברת השמירה להמשיך ולשמור על המחסן. בשבועות שלאחר מכן סרב אמיר להפסיק את ההתקשרות עם החברה. כמה פעמים הגיע למשרדו של המתלונן ודרש ממנו סכום של 50,000 ש"ח כהלוואה, תוך שהוא חוזר ומאיים על המתלונן: "אם אני לא אשמור, אם מישהו אחר ישמור אזיין אותו בתחת".
4. ביום 1.5.2011, לאחר שהמתלונן הבחין שוב בחוסרים נוספים בסחורה שבמחסן החברה, הורה אנדריי מטיאש (להלן: אנדריי), סמנכ"ל הלוגיסטיקה של החברה, למערער ולזוהיר, בהנחיית המתלונן, כי עליהם לעזוב את המקום, ואמר להם כי החברה אינה מעוניינת עוד בשירותי השמירה של חברת השמירה. בשעות הצהריים של אותו יום, הגיע המערער למשרדו של המתלונן במטרה להניאו מהחלטתו, אך המתלונן הבהיר למערער כי אינו מעוניין עוד בשירותי חברת השמירה או בשירותיהם של המערער ושל אמיר. בהמשך, בשעה 19:40, הגיע המערער בליווי של כתריסר אנשים, ואלה חסמו את שער הכניסה למחסן באמצעות רכביהם, במטרה להטיל את אימתם על המתלונן, ותוך שהמערער דורש לשוחח עם המתלונן במטרה להניאו מהחלטתו שלא להעסיקם עוד. המתלונן הגיע למחסן ובשל חששו מפני המערער, ביקש ממנו ומאנשיו לעזוב את המקום, וקבע לשוחח עמו במשרדו ביום שלמחרת. למחרת, ביום 2.5.2011, בשל חששו מן המערער, נעתר המתלונן לדרישת המערער והודיעו כי הם יוכלו להמשיך לעבוד במחסן במהלך סופי שבוע וחגים.
5. בהמשך, ביום 6.5.2011, בשעה שזוהיר שמר בשער המחסן, הגיעו המערער, רעייתו ואדם נוסף אל המחסן, והשלושה גנבו סחורה בשווי של כ-12,000 ש"ח. כעבור שבוע, ביום 13.5.2011, בוצעה שוב גניבה של סחורה, באופן דומה, בשווי של כ-15,000 ש"ח.
הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי
6. המערער הודה בכך שגנב סחורה ממחסן החברה בשתי הזדמנויות שונות, כפי המיוחס לו בכתב האישום, והורשע על-פי הודאתו בשתי עבירות של גניבה בידי עובד. המערער כפר בביצוע העבירה של סחיטה באיומים.
7. בית המשפט הרשיע את המערער גם בעבירת הסחיטה באיומים. עיקרי העובדות שלא היו שנויות במחלוקת, הן אלה שביום 1.5.2011 הודיע אנדריי למערער כי החברה החליטה להפסיק להעסיק את חברת השמירה, ולפיכך הוא מתבקש לסיים את עבודתו ולעזוב את המקום. המערער לא עשה כן, והמתין במקום עד לבואו של המתלונן. כשהאחרון הגיע, ביקש ממנו המערער להמשיך לשמור עבור החברה באופן פרטי, ללא קשר לחברת השמירה. המתלונן סירב, וביקש מן המערער לעזוב את המקום. למרות זאת, וחרף פיטוריו, נשאר המערער במחסן. המערער שוחח עם מוסא, בן דודו, בטלפון, ולאחר השיחה, בשעת ערב, הגיעה למחסן חבורה של בחורים, קרובי משפחתו של המערער, נשארה במקום זמן ממושך, ולא עזבה עד שהמתלונן דרש לעשות כן. המתלונן קבע לשוחח עם המערער למחרת בבוקר על אפשרות המשך העסקתו. השניים אכן נפגשו למחרת היום, המתלונן נעתר אז לבקשת המערער, והסכים להעסיקו בסופי שבוע ובחגים.
8. כאמור, המערער כפר באישום, והסביר את הישארותו במחסן לאחר שנאמר לו במפורש על-ידי אנדריי ובהמשך גם על-ידי המתלונן כי עליו לעזוב את המקום, בכך שלא רצה להשאיר את המחסן ללא שמירה בלי אישורו של אמיר. בית המשפט קבע כי טענה זו אינה מתקבלת על הדעת, שכן אין זה עניינו של המערער אלא עניינה של החברה אם היא מוותרת על שמירה במקום. בית המשפט דחה את הסברו של המערער גם מאחר שהלה ידע כי באותה תקופה שמר על המחסן אדם נוסף אשר עבד עבור החברה באופן פרטי.
9. אשר לבחורים שהגיעו למקום, הודה המערער כי שוחח עם מוסא בטלפון לאחר פיטוריו, אך חשב שמוסא יגיע למקום לבדו על מנת לייעץ לו בעניין מציאת עבודה חדשה. לטענתו, לא ידע על הגעתם של שאר הבחורים למקום, וכי אלו הגיעו מכיוון שהצטרפו למוסא בדרכם חזרה מעבודתם. בית המשפט דחה את גרסת המערער, וקבע כי טענתו לפיה לא ידע שהבחורים יגיעו למקום נסתרה בעימות עם המתלונן, שאז אמר: "אני הבאתי אותם שישתו". כמו כן, נדחתה הטענה כי יתר הבחורים הצטרפו למוסא מכיוון שנסעו עמו מעבודתם בחזרה לביתם. שכן, על-פי עדותו של המערער, הבחורים שהגיעו למקום מועסקים במקומות עבודה שונים. כמו כן נקבע כי טענת המערער אינה מתיישבת עם העובדה שנמצאו במקום מספר כלי רכב. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף אם הייתה מתקבלת גרסת המערער, הרי שהיה עליו לסלק את בני החבורה מהמקום. בא כוח המערער טען כי משבחרה המשיבה שלא לזמן לעדות את הבחורים הללו, מתעורר ספק שמא טענתו של המערער נכונה, וכי לא ידע על הגעתם הצפויה למקום. בית המשפט דחה טענה זו וציין כי יתר הבחורים לא הוזמנו לחקירה בשל העדר אינטרס ציבורי להעמידם לדין בגין סחיטה באיומים, מכיוון שהם לא הפיקו טובת הנאה כתוצאה מהאירוע.
10. כיוצא בזה, דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה המתלונן לא חש מאויים ממעשיו. בית המשפט קיבל את עדותו של המתלונן אשר אותה מצא מהימנה. המתלונן העיד כי היה מודאג מאד וכי חשש לפגוש באנשים ששהו במקום. על גרסה זו חזר המתלונן הן בעדותו בבית המשפט, הן בהודעותיו במשטרה. המתלונן הצביע בעדותו על קשר ישיר בין מעשיו של המערער לבין הסכמתו להמשיך ולהעסיקו. בית המשפט קיבל את גרסת המתלונן לפיה המשך העסקתו של המערער מקורה במעשיו של המערער, ולא רק בגלל איומיו של אמיר. עוד קבע בית המשפט כי הודעותיהם של אנדריי ושל עובד נוסף (להלן: סרגיי) מחזקות את גרסת המתלונן לפיה הסיטואציה ונוכחות הבחורים במקום הייתה מאיימת.
11. בית המשפט סיכם וקבע כי החשש מפני אלימות אילץ את המתלונן להמשיך להעסיק את המערער, כי העובדה שהמערער לא איים על המתלונן באופן ישיר אינה משנה לעניין זה, וכי לעיתים מספיקה התנהגות ואף נוכחות של אנשים מסויימים בנסיבות מסויימות על מנת ליצור איום. לאור האמור, קבע בית המשפט כי מתקיימים יסודות העבירה והרשיע את המערער בסחיטה באיומים.
גזר הדין של בית המשפט המחוזי
12. בית המשפט ציין את חומרת מעשיו של המערער, אשר מחייבים ככלל הטלת עונש מאסר בפועל. בית המשפט עמד על עברו הפלילי של המערער, וציין לחומרה את העובדה שהמערער ניצל את המשך העסקתו כדי לגנוב סחורה ממעסיקו. לצד זאת, שקל בית המשפט לקולא את נסיבותיו האישיות של המערער ובהן מצב כלכלי רעוע, עובדת היותו מפרנס יחיד, וכן את העובדה שהמערער הפקיד פיצוי כספי למתלונן בסך של 12,000 ש"ח חרף מצבו הכלכלי הקשה. על כן, השית בית המשפט על המערער את העונשים כמצויין לעיל.
עיקרי טענות הצדדים
טענות המערער
13. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי כשהרשיעו בעבירת הסחיטה באיומים. לא הוכח כי נוכחות האנשים במחסן נועדה להפחיד ולאיים על המתלונן. הבחורים שהגיעו למחסן החברה לא הגיעו במטרה לאיים על המתלונן ולסחוט אותו, אלא באו לשתות קפה ולשוחח ביניהם בתום עמל יומם. המערער טוען עוד כי החבורה לא התכוונה לחסום את הכניסה למחסן, מדובר בשעות שבהן המחסן אינו פעיל, וכשהתבקשו הבחורים להזיז את הרכבים הם עשו כן. הבחורים לא באו במגע עם המתלונן, ועזבו את המקום על-פי בקשתו. ההנחה של עובדי המקום כי החבורה שהתה במחסן כדי לאיים על המתלונן הייתה ספקולטיבית. בהקשר זה נטען כי אין די בהימצאות האנשים במקום כדי להוכיח מעשה איום. המתלונן עצמו לא חש מאויים מהסיטואציה. זאת ועוד, לטענת המערער, גרסתו לפיה כלל לא ידע כי צפויים להגיע אנשים נוספים מלבד מוסא, כלל לא נסתרה. דבריו בעימות עם המתלונן בהקשר זה הוצאו מהקשרם. עוד נטען כי יש לזקוף לחובת המשיבה את העובדה כי נמנעה מלזמן לעדות את הבחורים ששהו במחסן. שגה בית המשפט המחוזי בציינו כי גם אילו התקבלה טענת המערער, הרי שהיה עליו לסלק את האנשים מהמקום.