1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (כב' השופטת גיליה רביד) בת"פ 3037/08, הערעור נסוב הן על הכרעת הדין מיום 25.5.10, והן על גזר הדין מיום 14.12.10. בפסק הדין הורשע מיכאל בויום (להלן:
"המערער") בעבירה של הזנחת ילדים ומושגחים אחרים, עבירה על סעיף 362 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:
"חוק העונשין"), והושתו עליו העונשים הבאים:
- 3 חודשי-מאסר בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות;
- 6 חודשי-מאסר על תנאי למשך 3 שנים;
- קנס כספי בסך 1,000 ש"ח;
- פיצוי המשיב 2 בסך 5,000 ש"ח.
רקע
2. שרה שפיגל ז"ל (להלן:
"המנוחה"), קשישה ילידת 1922, סיעודית חסרת-ישע ומרותקת למיטתה, נמצאה ללא רוח חיים ביום 31.12.06 על-ידי נכדתה, כשהיא שוכבת על רצפת הסלון בדירתה, לאחר שננטשה ונזנחה במשך כשבוע ימים ללא אמצעי-מחייה, ללא סיוע וללא עזרה.
עובר למותה, היתה למנוחה מטפלת צמודה, מריה הינקו (להלן:
"מריה"), עובדת זרה ממולדביה, בעלת רישיון עבודה בישראל בתחום הסיעוד. מריה הופנתה לעבודה בבית המנוחה מטעם חברת אל-איש שירותי רווחה בע"מ (להלן:
"החברה"). המערער היה איש שיווק בחברה, והוא שאיתר וגייס את מריה לעבודה. מריה נשכרה על-ידי בתה של המנוחה, אופירה בכר (להלן:
"אופירה") כשבועיים קודם למותה של המנוחה, על-מנת לטפל בה.
ביום 25.12.06 החליטה מריה לעזוב את עבודתה לאלתר. מריה הודיעה למערער כי היא עוזבת את דירת המנוחה, וכך אכן עשתה. מריה עזבה את הדירה מיידית והשאירה את המנוחה שוכבת לבדה על הספה בסלון, מבלי להמתין למחליף. המערער, שידע, כאמור, על כך שהמנוחה נותרה לבדה, לא הודיע על-כך לאופירה ולא דאג להחליף את מריה במטפלת אחרת.
לרוע המזל אופירה, שלא ידעה, כאמור, על עזיבתה של מריה ונטישת אמה לבדה בדירתה, היתה טרודה בנישואי בתה שהתקיימו באותו שבוע, ובהתמודדות עם נסיבות קשות אחרות, ועל-כן (לטענתה) לא יצרה קשר עם אמה ולא ביקרה אותה בין ה- 25.12.06 ועד 31.12.06. המנוחה, שהיתה חסרת-ישע, נפלה מן הספה ונגרמו לה חבלות. בסופו של דבר, כפי שצויין בפתיח, נתגלתה גופתה על-ידי נכדתה, שבאה לבקרה.
המדינה סברה, כי התנהגותם של מריה והמערער עולות כדי הזמנה ונטישת מושגחים, לפי סעיפים 362 ו- 363 לחוק העונשין, שעל-כן הואשמו המערער ומריה בעבירות אלה.
טענות ההגנה בקליפת האגוז
3. בבית-משפט קמא התגוננה מריה בטענה, שהן אופירה והן החברה לא מילאו את חובתן כלפיה. אופירה לא חתמה עימה על חוזה העסקה והחברה לא הסדירה את שהייתה החוקית, למרות שוויזת העבודה שלה עתידה היתה לפוג ביום 2.1.07. לדבריה, היא מצאה עצמה כלואה בדירה מאז הגעתה, מיום 12.12.06, ללא תנאים הולמים, ועובדה זו הקנתה לה, למעשה, את הזכות לעזוב. מריה טענה, כי יום קודם לעזיבתה היא שוחחה עם אופירה בטלפון והתריעה בפניה על כוונתה לעזוב, באם היא לא תגיע עד ליום המחרת (25.12.06) להסדיר עימה את חוזה העסקתה. משאופירה לא טרחה ליצור עימה קשר, החליטה מריה לממש את אזהרתה ולעזוב מיידית, לא לפני שהודיעה על-כך למערער. לדבריה, היא לא יכלה לצפות שהן אופירה והן המערער לא ידאגו למנוחה.
4. המערער כפר בכך שמריה הודיעה לו על עזיבתה המיידית וגרס, כי בשיחת הטלפון בין השניים הלינה מריה על קשייה ועל-כך שהחוזה עימה טרם הוסדר, תוך הבעת רצון לעזוב את העבודה, אולם לא באופן מיידי. לדבריו, לאחר שיחתם הוא התקשר לפלוריטה עמוס (להלן:
"אנה"), הממונה בחברה על הקשר עם העובדים הזרים, וסיפר לה על תלונותיה של מריה. בכך ראה עצמו פטור מכל פעולה נוספת. בכל אופן, לטענתו, תפקידו בחברה - כאיש שיווק - לא הטיל עליו כל חובה לדאוג לצרכיה של המנוחה, כמצוות סעיפים 362 - 363 לחוק העונשין, ולכן, בהיעדר חובה, הוא לא עבר כל עבירה.
פסק-דינו של בית-משפט קמא
5. כיוון שממצאיו של בית-משפט קמא באשר למריה ולמערער שלובים אלו באלו, נביא בקצרה גם את עיקרי הממצאים באשר למריה, הגם שהיא אינה מערערת בפנינו.
בית-משפט קמא סבר, כי מריה עזבה את בית המנוחה לא משום שאותם עניינים פרוצדוראליים, עליהם הלינה, לא באו על פתרונם במשך 12 הימים (בלבד) בהם שהתה אצל המנוחה, אלא משום שהיא לא היתה מרוצה מהעבודה מסיבות כאלה ואחרות. משנקרתה בדרכה הזדמנות אחרת, טובה יותר לדעתה, היא ניצלה אותה:
"מסקנה זו מתיישבת עם העובדה, שיום לפני עזיבתה עוד נפגשה הנאשמת עם אופירה, ואפילו הגיעה לחברה וחתמה על ההסכם (ת/12א). באותו שלב הוסבר לה התהליך וגם נקבעה עימה פגישה ליום 26.12.06 (ראה הודעת הנאשמת ת/1 עמ' 3 ש' 67). מנגד, הנאשמת התמהמה מלהמציא מכתב שחרור ממעבידה הקודם, כפי שנדרשה לעשות, והמשיכה, במקביל, להתעניין באופציות עבודה חלופיות ולקיים קשר עם החברה הקודמת שבה עבדה, מאחורי גבם של אופירה והחברה. אין זה מקרי, שהנאשמת עזבה רק לאחר שידעה שיש בידה עבודה חלופית.