הנשיא א' גרוניס:
1. שלושה ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט י' שפסר), במסגרתו נגזר על המערערים בע"פ 5024/11 ובע"פ 5124/11 (להלן, ובהתאמה, המערערים 1 ו-2) מאסר של 12 שנים, מהן 10 לריצוי בפועל ועל המערער בע"פ 5194/11 (להלן - המערער 3) מאסר של תשע שנים, מהן שבע וחצי לריצוי בפועל. נוסף על כך הוטלו שני מאסרים מותנים על כל אחד מן המערערים.
2. המערערים, שהינם תושבי מצרים, נדברו עם אחרים להעביר סם מסוכן מסוג הרואין מישראל למצרים, בעבור תמורה כספית. במטרה לממש את התוכנית הם נפגשו במצרים עם אדם נוסף, שהסביר להם כיצד לבצעה. תמורת העברת הסם קיבל כל אחד מהמערערים סכום של 300 ש"ח. ביום 20.7.2010 הסתננו המערערים שלא כדין לישראל, וכל אחד מהם קיבל שק אותו היה אמור להעביר למצרים. משקלם הכולל של השקים היה 14.537 ק"ג. בשלב מסוים, בעת שהמערערים נעו לעבר הגבול, הבחינו בהם חיילי גדוד מילואים ששהו במקום, והמערערים החלו לברוח. המערער 2 נתפס מיד, כשבידו שק, ואילו מערערים 1 ו-3 נעצרו בסמוך לאחר מכן, כשאף הם מחזיקים את שקיהם בידיהם.
3. המערערים הגיעו להסדר טיעון עם התביעה, במסגרתו הודו במיוחס להם בכתב האישום, אם כי הוסכם כי המערערים לא יודו במודעות לעובדה שהשקים הכילו סם מסוכן. הכרעת דין ניתנה ביום 10.2.2011 על בסיס הסדר הטיעון. המערערים 2-1 הורשעו בעבירה של הסתננות, בניגוד לסעיף 2 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954, ובעבירה של יצוא סם מסוכן, בניגוד לסעיפים 13 ו-19 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן - פקודת הסמים המסוכנים). באשר למערער 3, שהיה קטין בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו, נפסק תחילה כי הוא אכן ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. יוער, כי בעוד שעובדות המקרה מצביעות על כך שהמערערים ביצעו, למעשה, ניסיון לעבור עבירה של יצוא סם מסוכן בלבד, הרי בכתב האישום המקורי הם הואשמו בעבירה של יבוא סם מסוכן. בהכרעת הדין מדובר על עבירה של יצוא סם מסוכן. מדברי באי כוח הצדדים בדיון שנערך בפנינו עלה כי מדובר בטעות וכי אכן העבירה המתאימה הינה ניסיון לייצא סם.
4. הצדדים לא הגיעו להסדר לגבי העונש, וזה נקבע בגזר-דינו של בית משפט קמא מיום 24.5.2011. כאמור, במסגרת גזר-הדין השית בית משפט קמא עונש של 12 שנות מאסר, מהן 10 בפועל, על המערערים 2-1. על המערער 3, אשר היה קטין בעת ביצוע העבירה, הוטל עונש של תשע שנות מאסר, מהן שבע וחצי בפועל. בגזר-הדין הוזכרו מספר שיקולים אשר הביאו לתוצאה זו. בית משפט קמא הדגיש כי המדובר בעבירות אשר חומרתן רבה: כמות הסם אשר ביקשו המערערים להבריח לשטח מצרים עולה על פי 50,000 מכמות הסם המוגדרת בחוק ככמות לצריכה עצמית. לדברי בית משפט קמא עבירות מעין אלה מחייבות מדיניות ענישה מחמירה, אשר יש בכוחה להרתיע את העבריינים הפוטנציאליים. בית משפט קמא הדגיש כי ההרתעה העונשית חשובה במיוחד במקרים של הברחת סמים בגבול המצרי, שכן התנאים הגיאוגרפיים במקום אינם מאפשרים מניעת הישנותן של עבירות אלה באמצעים אחרים. צוין כי מצבם הכלכלי הקשה של המערערים אינו יכול לשמש כנימוק לקולה, וכי על אף שהם שימשו כבלדרים בלבד, הרי שמערכת הפצת הסם לא הייתה יכולה להתקיים בלעדיהם. גם מסיבה זו יש להחמיר בעונשם. באשר לנימוקים לקולה, התחשב בית משפט קמא בהודאתם המיידית של המערערים ובהבעת החרטה מצידם, כמו גם בנסיבותיהם האישיות הקשות, והקשיים הייחודיים הנלווים למאסרם, הנובעים מהיותם אזרחי חוץ. באשר למערער 3, הובאה בחשבון עובדת היותו קטין בעת ביצוע העבירה.
5. בערעורם טוענים המערערים, ראשית (ועל אף שערעורם הוגדר כערעור על גזר הדין בלבד), כי היה מקום להרשיעם בעבירה של ניסיון לייצוא סם מסוכן, ולא בעבירה מוגמרת של ייצוא סם מסוכן. בנוסף לכך העלו המערערים טענות שונות ביחס לחומרת העונש. המערערים טוענים כי בית משפט קמא לא נתן משקל מספיק לכך שהודו בביצוע העבירות מיד עם תחילת החקירה, והביעו חרטה על מעשיהם. עוד טוענים המערערים כי הם נוצלו על ידי אחרים אשר עמדו מאחורי תכנון העבירה וביצועה, בעוד שהם עצמם מילאו תפקיד מוגבל בלבד בשרשרת הפצת הסם. כך, המערערים מצביעים על העובדה שבהודאתם ציינו כי לא ידעו מה תוכן השקים; הם הורשעו, אמנם, משום שיוחס להם יסוד נפשי של עצימת עיניים, אך לטענתם יש להתחשב לעניין גובה העונש בכך שלא היו מודעים לכך שהשקים הכילו סם מסוכן. עוד מציינים המערערים כי עבור חלקם בעבירה הם קיבלו תשלום פעוט של 300 ש"ח בלבד. הדבר מעיד, לשיטתם, על המצוקה הכלכלית הקשה בה היו שרויים עת הסכימו לבצע את העבירה. המערערים 1 ו-2 הינם בני כפרים בדואיים נידחים, אשר נאלצו לעזוב את ספסל הלימודים בגיל צעיר על מנת לסייע בפרנסת משפחתם הדחוקה. משפחתו של המערער 3, לעומת זאת, הינה במקור מאזור אלכסנדריה שבמצרים, שם הוא גדל. המערערים טוענים בהקשר זה כי אין טעם בהשתת עונשים קשים על עבריינים מסוגם, אשר מעשיהם מונעים ממצוקה כלכלית, שכן הדבר לא יביא להפסקת פעילותם העבריינית. לעניין זה יש להבחין, לשיטת המערערים, בין מניע כלכלי שמהותו בתאוות בצע ורצון לרווח מהיר קל, לבין מניע שיסודו במצוקה כלכלית אמיתית. המערער 3 הדגיש את עובדת היותו קטין בעת ביצוע העבירה, ומכאן את פגיעותו הרבה לניצול מצד סוחרי סמים, ואת חוסר הבגרות להבין במלואן את ההשלכות של מעשיו. עוד טוען המערער 3 כי בגזירת עונשו של קטין יש להעניק משנה תוקף לשיקולי שיקום. אלה לא קיבלו ביטוי נאות, לשיטתו, בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר התייחס אליו כאל מי שנעדר אפיק שיקומי, אך בשל היותו תושב חוץ.
6. לאחר שעיינו בטענות בעלי הדין, באנו לכלל מסקנה כי יש להפחית מעונשם של המערערים. אמנם, המדובר בעבירה חמורה ביותר: בכמות ההרואין העצומה שהובילו המערערים על גבם טמון פוטנציאל נזק רב. אף משום היותו של גבול מצרים פרוץ להברחות סמים מהסוג בו עסקו המערערים, יש להעניק משקל מיוחד לשיקולי הרתעה בעניין זה. מאידך גיסא, המערערים, כפי שפירטו בטענותיהם, לא הונעו משיקולי תאוות בצע. כל שביקשו בבחירתם בפעילות עבריינית מסוכנת זו הוא למצוא מזור למצוקה הכלכלית בה היו שרויים. לעניין זה יש להתחשב אף בגילם הצעיר של המערערים, אשר שניים מהם (המערערים 2-1) היו כבני 21 בעת ביצוע העבירות, בעוד שהמערער 3 היה קטין, מעט מתחת לגיל 18, בעת ביצוען. גילם הצעיר תורם אף הוא להיותם נוחים לניצול מצד גורמים עברייניים. אף יש לתת את הדעת לכך שבסופו של יום, המערערים אינם "מחוללי העבירה" העיקריים, ואינם עומדים במרכזה של שרשרת הפצת הסם. על רקע כל אלה, נראה כי יש להסיט מעט את נקודת האיזון בין שיקולי הענישה השונים אשר נותחו על ידי בית משפט קמא, לטובת הפחתת עונשם של המערערים (ראו והשוו: ע"פ 4570/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.4.2012); ע"פ 3820/09 מדינת ישראל נ' אוחיון, פיסקאות 21-16 (טרם פורסם, 6.9.2009)). כמו כן, יש להביא בחשבון לצד הקולה את העובדה שהמערערים אמורים היו להיות מורשעים בניסיון ליצוא סם מסוכן בלבד, ולא בעבירה מוגמרת של יצוא סם.
7. משכך, החלטנו לקבל את הערעור, כך שתחת הרשעה בייצוא סם מסוכן תבוא הרשעה בניסיון לייצוא סם. אשר לעונש, הערעור מתקבל במובן זה שעונש המאסר בפועל שיוטל על המערערים בע"פ 5024/11 ובע"פ 5124/11 יעמוד על שמונה שנים, במקום 10 שנים. עונש המאסר בפועל שיוטל על המערער בע"פ 5194/11 יעמוד על שש שנים, במקום שבע וחצי שנים. המאסרים המותנים שהוטלו בגזר הדין על כל אחד מן השלושה יעמדו על כנם.
ה נ ש י א
השופט נ' סולברג:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' שהם:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס.
ניתן היום, כ"ה בטבת התשע"ג (07.01.2013).