1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט איתן קורנהאוזר). בפסק דין זה, הורשע המערער בעבירה אחת של תקיפה "סתם" לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. נגזרו עליו שלושה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים וכן פיצוי למתלונן בסך של 500 ש"ח. הערעור שלפנינו מכוון הן נגד הכרעת הדין והן נגד העונש.
כתב האישום
2. כתב האישום שהוגש נגד המערער ייחס לו שתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. מדובר באירוע שאירע ביום 26.7.09 בשביל הסמוך לבניין שבו התגורר המערער. לפי הנטען בכתב האישום, חשד המערער בנערים א' ונ' שהם לקחו עיתון מתיבת דואר שבבניין. בהמשך לכך, כך נטען, היכה המערער את המתלונן א' במכת אגרוף בסנטר והפילו לרצפה; משקפיו של א' נפלו והוא נחבט בידו. עוד יוחסה למערער הכאת המתלונן נ' במכת אגרוף בפניו תוך גרימת חבלה של ממש. נציין כבר עתה, שבהכרעת דינו של בית משפט קמא, זוכה המערער מן המיוחס לו בכתב האישום בכל הקשור לתקיפתו של המתלונן נ'. המערער הורשע עם זאת בתקיפתו של המתלונן א', כאשר הרשעתו הייתה בסופו של יום בעבירה של תקיפה "סתם" כאמור לעיל.
3. בכל המתייחס לתקיפתו של המתלונן א', בה הורשע המערער, נציין תחילה את תיאור התקיפה כנטען בכתב האישום. "הנאשם, אשר חשד בנערים כי לקחו את העיתון מתיבת דואר בבניין, יצא מביתו וניסה לצלם את א'. א' התנגד וניסה לכסות את פניו בעיתון. הנאשם הוריד את העיתון וא' ניסה להימלט מפניו. הנאשם רדף אחריו ומשך את מכנסיו של א' אשר הסתובב לכיוונו של הנאשם. הנאשם היכה את א' מכת אגרוף בסנטר והפילו לרצפה. משקפיו של א' נפלו והוא נחבט בידו" (סעיף 3 לכתב האישום).
הכרעת הדין
4. בהכרעת הדין ציין בית משפט קמא בין היתר שהמערער בעדותו לא הכחיש שהוא נקט באלימות כלפי המתלונן א'. גרסתו של המערער הייתה שמעשה האלימות - דחיפת המתלונן - היה בהמשך לכך שהמתלונן א' ניסה להוציא מצלמה (טלפון סלולארי) מידיו של המערער. לאחר שסקר בית משפט קמא הן את גרסאות המתלוננים והן את גרסת המערער, וכן את עדותה של עדת תביעה נוספת, הוא קבע שגרסתו של המערער הייתה "רצופה אותות מהימנות". לעומת זאת, מצא בית משפט קמא סתירות בגרסאות המתלוננים; ובאופן ספציפי בהתייחס לעדותו של המתלונן א', מצא בית משפט קמא קשיים. על יסוד האמור לעיל, קבע בית משפט קמא שאכן המערער "דחף בחוזקה את א' והביא לנפילתו, זאת לאחר שסיכל את נסיונו של א' לחטוף מידיו את מכשיר הטלפון הסלולרי". עוד נקבע, שלא הובאו די ראיות כדי להוכיח שנגרמה לא' חבלה כלשהי (סעיף 29 להכרעת הדין). הרשעתו של המערער, בשל הקביעה העובדתית שהוא דחף בחוזקה את המתלונן א', הייתה בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (ובשים לב להבדלים לעומת הנטען בכתב האישום). כאמור לעיל, זוכה המערער מתקיפתו של המתלונן הנוסף נ'. זאת - מחמת הספק.
5. בבית משפט קמא טען המערער, שעומד לו סייג של הגנה עצמית בנוגע לתקיפתו של א'. זאת, בשל ניסיונו של א' לחטוף מן המערער את מכשיר הטלפון הסלולארי. בית משפט קמא דחה טענה זו. לאחר שעמד על תנאיו של סייג ההגנה העצמית; ולאחר שבחן את גרסת המערער בבית המשפט (כמו גם את גרסתו בחקירה - ת/1), קבע בית המשפט שמן הדברים שאמר המערער עצמו "ניתן להבין כי הנאשם סיים את ההגנה על רכושו ברגע שהצליח להוציא מידי א' את מכשיר הטלפון. המכשיר היה כבר בידיו של הנאשם, ואילו א' לא נקט כל אלימות כנגדו. עיתוי מעשה הדחיפה, במקרה זה, הינו מאוחר לפעולת ההגנה על רכוש הנאשם" (סעיף 34 להכרעת הדין). במובן זה נקבע שקיים קושי בתנאי המיידיות של ההגנה העצמית. אשר לתנאי הנחיצות נקבע, כי משעה שמכשיר הטלפון היה כבר בידי המערער, הוא יכול היה לאחוז במכשיר חזק בידיו, להתרחק מא' ועוד שלל אפשרויות. ובאשר לתנאי שעניינו הפרופורציה בין הנזק הצפוי מפעולת המתגונן לבין הנזק הצפוי מן התקיפה, צוין בהכרעת הדין שהמערער עצמו העיד שא' לא ניסה לתקוף אותו אלא לקחת ממנו את מכשיר הטלפון. בזמן דחיפתו של א', המכשיר היה בידי המערער. צוין בהכרעת הדין, שלא ברור מדוע סבר המערער בפרק זמן זה של האירוע כי נשקף נזק לרכושו - אפילו אם א' שאל באגרסיביות מדוע המערער מנסה לצלמו. ועוד נקבע, שהפעולה בה בחר המערער לנקוט אינה עומדת ביחס ראוי בין הנזק הצפוי ממנה לנזק הצפוי מלקיחת המכשיר על ידי א'. מדובר היה בדחיפה חזקה אשר גרמה לא' ליפול.
6. יצוין עוד, שבבית משפט קמא נטענה גם טענת סייג של "זוטי דברים". אולם בית משפט קמא דחה גם טענה זו בשל קביעתו שהמערער דחף את המתלונן א' בחוזקה באופן אשר גרם לו ליפול, וכי פעולה אלימה זו, בנסיבות בהן נעברה, אינה יכולה ליהנות מסייג של זוטי דברים.
הערעור
7. הטענה העיקרית שטען לפנינו ב"כ המערער, בכל הקשור בהכרעת הדין, הייתה בסוגיית טענת ההגנה העצמית שנטענה בבית משפט קמא ונדחתה כאמור על ידו. צוין בערעור, שבית משפט זה אינו מתבקש להתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא, אלא להיפך; יש לצאת מנקודת המוצא שאימץ בית משפט קמא שלפיה המערער נמצא כמהימן. יש לקבל בהמשך לכך את ממצאי העובדה שנקבעו - על סמך גרסתו המהימנה של המערער דווקא. בהמשך לכך נטען שעיון מדוקדק בעדות המערער בכל הנוגע לאירוע עם המתלונן א', מצביע על כך שהתקיימו תנאיו של סייג ההגנה העצמית. נטען בערעור, שדחיפת המתלונן א' על ידי המערער הייתה בתכיפות שאינה ניתנת להפרדה מניסיונו של המתלונן א' להוציא מידיו של המערער את מכשיר הטלפון הסלולארי. לפיכך, דחיפתו של המערער הייתה תגובה לניסיון לחטוף את הטלפון. מדובר בתגובה מיידית ומידתית. שגה בית משפט קמא, כך נטען, שעה שקבע קביעה עובדתית שאינה מעוגנת בחומר הראיות דיה - ושלפיה דחיפתו של המתלונן א' הייתה
לאחר שמכשיר הטלפון היה כבר בידיו של המערער.
התשובה
8. המשיבה ביקשה את דחיית הערעור. לטענתה, טענות המערער הן טענות נגד ממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי בית משפט קמא. הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, כך נטען, עולים בקנה אחד עם הוראות הדין ביחס לנדרש לשם הוכחת התקיימותה של הגנה עצמית. לעמדת המשיבה, בדין נדחתה בנסיבות המקרה טענת ההגנה העצמית של המערער.
דיון והכרעה
9. לאחר שעיינו במכלול החומר שלפנינו ושמענו את טענות ב"כ הצדדים, מסקנתנו היא שיש לקבל את הערעור במובן זה שיש להורות על זיכויו מחמת הספק של המערער מהרשעתו בעבירת התקיפה "סתם" שבה הורשע בבית משפט קמא בכל הקשור לתקיפתו של המתלונן א'. זאת, בשל ספק בדבר התקיימות הסייג שעניינו "הגנה עצמית". נסביר:
10. כאמור, לא הייתה מחלוקת בבית משפט קמא וגם לא לפנינו על כך שדחיפתו של המתלונן א' על ידי המערער אכן אירעה. זהו גם מעשה התקיפה המיוחס למערער ובגינו הוא הורשע בסופו של יום. עיקר המחלוקת העובדתית, שביטויה המשפטי היה במסגרת תנאיו של סייג ההגנה העצמית, הייתה בשאלה אם אכן הייתה "הפרדה" בין אותו חלק באירוע שבו המתלונן א' ניסה להוציא מידיו של המערער את מכשיר הטלפון הסלולארי לבין אותו חלק באירוע שבו המערער דחף את המתלונן. בעניין זה, נסמך בית משפט קמא כאמור, על גרסאותיו של המערער עצמו וכך גם הצדדים בערעור שלפנינו. נפנה אפוא לגרסאות אלה:
11.
בחקירתו במשטרה הייתה גרסתו של המערער, שהמתלונן א' "ניסה לחטוף את הטלפון מהיד ואז דחף אותי ואמר מה אתה מצלם אותי ודחף אותי ואז אני דחפתי אותו חזרה והוא נפל על הרצפה" (ת/1, שורות 8-7). אלא שבית משפט קמא ציין בהכרעת הדין, שהוא מעדיף את גרסתו של המערער בבית המשפט על פני גרסתו במשטרה (סעיף 27 להכרעת הדין)- ונעבור אפוא לגרסתו בבית המשפט גם אנו.
12. בבית המשפט, ההתייחסות לסוגיה שלעיל מצאה ביטוי הן בחקירה הראשית של המערער והן בחקירתו הנגדית.
בחקירה הראשית העיד המערער בהתייחס לא' ש"הוא הוריד את העיתון מהפרצוף שלו והוא אמר מה אתה מצלם? קודם הוא ניסה להוציא את המצלמה עם הידיים שלו, הוא ניסה לחטוף את המצלמה, ואני התגוננתי על המצלמה והוצאתי מהידיים שלו, ואז הוא אמר מה אתה מצלם אותי? באגרסיביות, ואני דחפתי אותו אחורה והוא נפל על הרצפה" (עמ' 27, שורות 22-19).
בחקירה הנגדית העיד המערער כך: "... אח"כ הוא [הכוונה לא'] אמר מה אתה מצלם אותי? זה היה רק שניסיתי לצלם אותו. כשניסיתי לצלם אותו הוא היה במרחק קרוב מאוד (כחצי מטר) והוא התקרב אליי עד למרחק הזה" (עמ' 30, שורות 25-24). בהמשך עדותו בחקירתו הנגדית המערער העיד על המתלונן א' ש"הוא הוריד את העיתון וניסה לחטוף את הפלאפון ושאל אותי 'מה אתה מצלם אותי'? לא בעדינות. לא זכור לי שהוא הסתובב והלך. הוא ניסה לחטוף לי את הפלאפון. הזזתי את היד אחורה, ניסיתי להגן על הפלאפון. אנחנו במרחק חצי מטר. הוא ניסה לחטוף ואז דחפתי אותו (מדגים דחיפה בחזה באמצעות יד שמאל). הוא נפל, איבד את שיווי המשקל שלו" (עמ' 31, שורות 15-11). המערער נשאל "כלומר, שהוא לא דחף אותך לפני שאתה דחפת אותו?" והשיב: "הוא ניסה לחטוף את הפלאפון. הוא לא דחף אותי" (עמ' 31, שורות 17-16).
13. בית משפט קמא, בהכרעת הדין, סקר את דבריו שלעיל של המערער בחקירתו הראשית ובחקירתו הנגדית. הוא קבע כאמור, ש"מדברים אלה
ניתן להבין כי הנאשם סיים את ההגנה על רכושו ברגע שהצליח להוציא מידי א' את מכשיר הטלפון. המכשיר היה כבר בידיו של הנאשם [המערער] ואילו א' לא נקט כל אלימות כנגדו" (פסקה 34 להכרעת הדין, ההדגשה שלנו).
14. אכן, קיימת אי התאמה בין התיאורים שנתן המערער בחקירתו הראשית ובחקירתו הנגדית לאותו פרק זמן קצר ביותר של הניסיון לחטוף מידיו את מכשיר הטלפון הסלולארי על ידי המתלונן א' ודחיפתו של המתלונן. בית משפט קמא קבע שעיתוי מעשה הדחיפה של המערער היה מאוחר לפעולת ההגנה על רכושו. אולם מעיון בעדותו כאמור של המערער בבית משפט קמא, עולה שבחקירתו הנגדית הוא העיד שמדובר בהתרחשות שהייתה למעשה סימולטנית. בית משפט קמא, שביסס את הכרעתו כאמור על עדותו של המערער בלבד, בחן בזהירות ובקפידה את הראיות שבאו לפניו ובכלל זה את עדותו של המערער. עם זאת, בסופו של יום, נותרת עמימות מסוימת בשאלה אם אכן התשתית הראייתית שבאה לפני בית משפט קמא מביאה למסקנה שלפיה הייתה הפרדה בין ההגנה על הרכוש לבין פעולת הדחיפה. כמצוין לעיל, ציין בית משפט קמא ש"ניתן להבין" שכך היו הדברים מעדותו של המערער. אולם עמדתנו היא, שנוכח אי הבהירות העולה מדבריו של המערער בעדותו שנמצאה כאמור מהימנה על ידי בית משפט קמא; כמו גם הנסיבות הכלליות שהובילו למקטע זה שבאירוע - הוא המגע בין המערער לבין המתלונן א'; כמו גם משכו הקצר של האירוע האמור (המערער - שנמצא מהימן - העיד שכל האירוע הסתיים תוך "שתי דקות" - עמ' 27 שורה 30) - כל אלה יחדיו מקימים ספק סביר בהתקיימותו של סייג ההגנה העצמית הפועל לזכותו של המערער (ראו ע"פ 641/11
פולוחין נ' מדינת ישראל (24.12.2012) פסקאות 30-29 לפסק הדין; י' קדמי
הדין בפלילים חלק ראשון עמ' 648-647 (2012)). נציין עוד, שגם ב"כ המשיבה בדיון שהתקיים לפנינו, הסכים "שיש פה איזשהו מכלול שלם של אירוע שאולי קשה יהיה לעשות איזשהו קו מפריד" (עמ' 1 שורות 24-23 לפרוטוקול; וראו גם דבריו של ב"כ המשיבה בעמ' 2 שורות 5-1).