פסק-דין בתיק ע"פ 47937-07-10

1.           בפנינו שני ערעורים, על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת בוסתן) בת.פ. 1600/05 ובת.פ. 1130/07. המערערים הורשעו בביצוע 35 עבירות של אי הגשת דו"חות למע"מ במועד, לפי סעיפים 117(א)(6) בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (להלן: "חוק מע"מ") ונגזרו עליהם קנסות בסכומים המפורטים בגזר הדין. על המערער 2 (להלן: " המערער") הוטלו גם שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודת שירות ומאסר על תנאי, כמפורט בגזר הדין.

               המערערים בע"פ 47937-07-10 מערערים על ההרשעה ועל חומרת העונש והמדינה מערערת בעפ"ג 26105-08-10 על קולת עונשי המאסר והקנס שנגזרו על המערער.

2.           המערערת 1 בע"פ 47937-07-10 (להלן: "המערערת או החברה") עסקה בשנים 2001 עד 2006 בפעולות שמירה ואבטחה והמערער שימש מנהלה הפעיל.

               למערערים יוחסו בת.פ. 1600/05 (בימ"ש שלום ברמלה) 3 עבירות של אי הגשת דו"חות לשלטונות מע"מ, שש עבירות של אי צירוף תשלום מלא לדו"חות, ותשע עבירות של אי הגשת דו"חות במועד לפי סעיף 117(א)(6) בחוק מע"מ תשל"ו-1976 (להלן: " חוק מע"מ"), שבוצעו בשנים 2001-2004.

               למערערים יוחסו בת.פ. 1130/07 (בימ"ש שלום ברמלה) 10 עבירות של אי הגשת דו"חות לשלטונות מע"מ, ושבע עבירות של אי הגשת דו"חות במועד, לפי סעיף 117(א)(6) בחוק מע"מ שבוצעו מינואר 2005 עד אוקטובר 2006.

3.           בדיון שהתקיים ביום 29.3.11 חזר בו ב"כ המערערים מהערעור על הכרעת הדין נשוא ת.פ. 1600/05 והתמקד בערעור על הכרעת הדין נשוא ת.פ. 1130/07 ועל העונשים שהוטלו על המערערים (עמ' 4 ש' 19-20 לפרוטוקול).

הכרעת דינו של בית משפט קמא  בת.פ. 1130/07

4.           במענה לכתבי האישום הודו המערערים באי הגשת הדו"חות למע"מ או בהגשתם באיחור או בהגשתם מבלי לצרף את התשלום המלא המתחייב מהם, כמיוחס להם בכתבי האישום והמערער הודה כי שימש מנהלה הפעיל של המערערת בתקופות הרלבנטיות. (הודאה שבא כוחו חזר בו ממנה בסיכומיו בבימ"ש קמא ובהודעת הערעור).

               עם זאת טענו המערערים כי יש לבטל את כתבי האישום שהוגשו נגדם בשל "הגנה מן הצדק". לחלופין טענו כי יש לזכותם מאחר והמדינה לא הוכיחה את היסוד הנפשי מסוג "מודעות", הנדרש להרשעתם בעבירות לפי סעיף 117(א)(6) בחוק מע"מ ומאחר שהמערערים נקטו את כל האמצעים הנאותים כדי להבטיח את קיום הוראות החוק ועומדות להם ההגנות של סעיף 119 לחוק מע"מ וסעיף 22(ב) לחוק העונשין, תשל"ז 1977 (להלן: " חוק העונשין").

5.         לאחר שמיעת הראיות וניתוח המצב המשפטי קבע בימ"ש קמא כי:

א.        עבירה לפי סעיף 117(א)(6) בחוק מע"מ סווגה בפסיקה כעבירה הדורשת מחשבה פלילית מסוג מודעות למעשה ואינה עבירה של אחריות קפידה. לפיכך אין מקום להחיל את ההגנה הקבועה בסעיף 22(א) לחוק העונשין (סעיפים 5-6 להכרעת הדין).

ב.         המערער העיד כי ביום 31.12.04 הפסיק כל פעילות במערערת אך עם זאת ציין כי גם לאחר מועד זה הוא ניסה לעזור לפתור את בעיותיה הכספיות. מהודעות המערער ת/1 ות/2, מעדותו ומעדותו של איתן שרוני עולה כי המערער היה מנהלה הפעיל של המערערת גם לאחר 31.12.04 (סעיפים 7-8 להכרעת הדין).

ג.         המדינה הוכיחה קיום יסוד נפשי מסוג מודעות שהיה למערער באשר לחובה להגיש דו"חות למע"מ ולפיכך התקיים אצלו היסוד הנפשי הדרוש להוכחת העבירות. (סעיף 9 להכרעת הדין).

ד.         למערערים לא עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 119 בחוק מע"מ הואיל ולא נקטו את כל האמצעים הנאותים כדי למלא את הוראות החוק. כספי המע"מ שולמו למערערת ע"י לקוחותיה. היא בחרה משיקוליה להשתמש בהם למטרות אחרות ולא להעבירם למע"מ כנדרש בחוק, מתוך תקווה כי בקשותיה להגיע להסדר עם רשויות מע"מ ייענו בחיוב.

ה.        אין לקבל את טענות המערער כי שלושה אירועים קיצוניים וחיצוניים שהתרחשו בסמיכות זה לזה (הפסדים שנגרמו להשקעות המערערת בחברת בת של בנק אוצר החייל, השריפה במשרדי המערערת באוגוסט 2002 וביטול חד צדדי של מסגרת האשראי שניתנה למערערת בבנק הפועלים), הם בבחינת "כח עליון" שהביא להגבלת חשבונות המערערת בבנקים ומנע ממנה למשוך שיקים לתשלום המע"מ ולקיים את הוראות החוק (סעיפים 12,13 להכרעת הדין).

ו.         פעולותיו של המערער להשגת הסדר עם שלטונות מע"מ לאחר המועד שנקבע לתשלום הדו"חות אינן יכולות לחסות תחת ההגנה שבסעיף 119 לחוק מע"מ. (סעיף 17 להכרעת הדין).

ז.         אין לקבל את הטענה כי רשויות מע"מ לא נקטו פעולות גבייה מצדדים שלישיים כדי להקטין את חוב המערערת, שכן החובה לשלם מע"מ מוטלת על העוסק ואין זה מתפקידן של רשויות מע"מ לשמש גובה חובותיו של העוסק. (סעיף 18 להכרעת הדין).

ח.        אין לקבל את טענת המערערים כי הם הגישו דו"חות אמת במועד בצירוף בקשה להסדר החוב הכספי בהסתמך על ייעוץ שקיבלו מרו"ח שכן הוא החל לפעול לאחר הגשתם (סעיף 19 להכרעת הדין).

ט.        אין לקבל את טענות המערערים לקיומה של "הגנה מן הצדק" משום שלא התקיימו הנסיבות המיוחדות המקימות הגנה זו, דהיינו, לא היה פסול בהתנהגות הרשות שמצדיק ביטול כתב האישום (סעיף 20 להכרעת הדין).