השופט ח' מלצר:
1. בפנינו ערעור מטעם המדינה על קולת העונש שנגזר על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה מתאריך 23.05.2013 (כב' השופט כ' סעב) בתיק ת"פ 544-01-13, בגדרו הושתו על המשיב שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, 12 חודשי מאסר בתנאי שלא יעבור המשיב עבירת אלימות מסוג פשע במשך 3 שנים, 6 חודשי מאסר בתנאי שלא יעבור המשיב עבירת אלימות מסוג עוון במשך 3 שנים, קנס בסך 5,000 ש"ח וצו מבחן לשנה.
רקע עובדתי
2. לפי עובדות כתב האישום המתוקן, בתאריך 14.12.2012 פגש המשיב ליד ביתו את בן דודו (להלן: המתלונן) על רקע סכסוך קודם. במהלך ויכוח שהתפתח ביניהם - המתלונן והמשיב דחפו אחד את השני. חברו של המתלונן, שהגיע למקום, ניסה להפריד בין השניים. אחיו של המשיב הגיע אף הוא למקום והכה את המתלונן עם מקל בגבו. חברו של המתלונן הכה את אחיו של המשיב ונטל ממנו את המקל. אז המשיב רץ לביתו, נטל סכין קצבים, שב לזירת האירוע ודקר את המתלונן דקירה אחת בבטנו. כתוצאה מדקירה זו נגרם למתלונן קרע עמוק לאורך הבטן השמאלית, שחדר את כל דופן הבטן, עם לולאות מעיים שלמות שפרצו דרך הקרע אל מחוץ לבטן, וכן נגרמו לו שני קרעים במעיים. נזקים אלו הצריכו את אשפוזו של המתלונן בבית החולים למשך עשרה ימים. בגין מעשים אלו יוחסו למשיב עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיפים 333+335(א)(1)לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)) והחזקת סכין שלא כדין (עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין).
3. המשיב שהה במעצר קרוב לחודשיים בטרם שוחרר לחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית מלא".
4. בתאריך 12.03.2013 הורשע המשיב, על בסיס הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן, בגדרו יוחסו לו העבירות המפורטות בפיסקה 2 לעיל. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש.
5. בתאריך 03.04.2013 הוגש תסקיר לעניין העונש מטעם שירות המבחן בעניינו של המשיב. עורכת התסקיר התרשמה כי המשיב הינו צעיר נורמטיבי, שאינו בעל דפוסי התנהגות עברייניים, שנטל אחריות על מעשיו, מביע צער וחרטה עמוקים על המיוחס לו בכתב האישום ולכן סיכוי שיקומו גבוהים. נוכח האמור עורכת התסקיר המליצה להימנע מהטלת מאסר בפועל על המשיב ולהסתפק ב-300 שעות לתועלת הציבור, בשילוב עם מאסר מותנה משמעותי, צו מבחן ופיצוי הולם למתלונן.
6. בתאריך 09.04.2013 נשמעו הטיעונים לעונש. בא-כח המדינה טען כי מתחם הענישה בעבירות בהן הורשע המשיב הוא בין 3 ל-6 שנות מאסר וכי החומרה היתרה של מעשי המשיב מצדיקים הטלת עונש בחלק העליון של המתחם. בא-כח המשיב הגיש לבית משפט קמא הנכבד הסכם סולחה, שנחתם בין משפחת המשיב לבין משפחת המתלונן, וטען כי מתחם העונש צריך לנוע בין הסתפקות בתקופת המעצר לבין ריצוי עונש מאסר על דרך של עבודות שירות.
7. בתאריך 22.04.13 במועד שנקבע לשמיעת גזר הדין, עדכן בא-כח המערערת כי הסכם הסולחה שהוצג בדיון הקודם - לא כובד על ידי המשיב. על כן, הדיון בגזר הדין נדחה לתאריך 23.05.2013. במועד זה עדכן בא-כח המערערת כי הסכם הסולחה כובד.
8. בגזר דינו ציין בית המשפט קמא הנכבד לחומרה את הנזק הקשה שנגרם למתלונן ואת חומרת התופעה של "תת תרבות הסכין". עם זאת החליט בית משפט קמא הנכבד שלא למצות את הדין עם המשיב בשוקלו לקולא את עברו הנקי של המשיב, את גילו הצעיר, את סיכויי השיקום שלו, את התסקיר החיובי שהוגש בענינו על ידי שירות המבחן ואת הסכם הסולחה שנחתם בין משפחתו של המשיב לבין משפחתו של המתלונן. נוכח כל האמור לעיל גזר בית משפט קמא את דינו של המשיב, כמפורט בפיסקה 1 לעיל.
9. כנגד גזר דין זה של בית המשפט קמא הנכבד הוגש הערעור שבפנינו.
טענות הצדדים
10. בהודעת הערעור ובדיון שבפנינו התבקשנו על ידי בא-כח המערערת להחמיר בעונשו של המשיב. בא-כח המערערת טען כי שגה בית המשפט קמא הנכבד משלא קבע מתחם ענישה לפי מצוות המחוקק בתיקון 113 לחוק העונשין התשע"ב-2012 (להלן: תיקון 113). לטענת בא-כח המערערת - לו היה בית המשפט קמא הנכבד גוזר את עונשו של המשיב על פי הוראת המחוקק בתיקון 113, אזי נסיבותיו האישיות של המשיב היו מקבלות משקל פחות, משום שהיו פועלות בתוך מתחם הענישה, אך לא מביאות לחריגה ממנו, כפי שקרה כאן, לטענת בא-כח המערערת. עוד גרס בא-כח המערערת כי שגה בית המשפט קמא הנכבד בכך שלא נתן משקל מספיק לחומרת העבירה, לנזק שנגרם למתלונן ולחשיבות הערך המוגן על ידי העבירה.
11. בא-כח המשיב נסמך מאידך גיסא על פסק דינו של בית משפט קמא הנכבד וביקש להימנע מהתערבות בו, שכן, לטענתו, ניתן פה בצדק - משקל רב לנסיבותיו האישיות של המשיב. כמו כן הדגיש בא-כח המשיב את הנתונים הבאים: את העובדה כי המשיב לא יזם את המפגש שהוביל לאירוע נשוא כתב האישום, ואף לא הגיע אליו חמוש, את הודאתו של המשיב במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, שחסכה זמן שיפוטי יקר ואת התסקיר החיובי בענינו.
דיון והכרעה
12. לאחר בחינה של הודעת הערעור ושמיעת טיעוני בא-כוח הצדדים - הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. להלן יובאו הטעמים למסקנה זו.
13. נקודת המוצא בסוגיה שלפנינו נשענת על ההלכה לפיה, ככלל, אל לה לערכאת הערעור להתערב בעונש שהושת בערכאה הדיונית, אלא אם כן מדובר בסטייה מהותית ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הדבר. (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998). כן ראו: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6877/09 פלוני נ' מדינת ישראל (25.6.2012)). עם זאת, לדידנו, המקרה דנן הינו אחד מאותם מקרים בהם מדובר בסטייה מהותית ממדיניות הענישה הראויה - המצדיקה התערבות.
בתאריך 01.06.2012 נכנס לתוקף, כידוע, תיקון 113, ששם לו למטרה לקדם אחידות בענישה באמצעות הבנייה של שיקול הדעת השיפוטי בענישה ושל המשקל שניתן על ידי בתי המשפט - לשיקולי הענישה השונים - בבואם לגזור דינם של נאשמים. על פי המתווה שנקבע בתיקון 113 הליך גזירת העונש הוא תלת שלבי (ראו: ע"פ 8641/12 סעד נ' מ.י (05.08.2013):
בשלב הראשון - במידה והנאשם הורשע במספר עבירות על בית המשפט לקבוע האם מדובר באירוע אחד.